מחקר אלצהיימר / צילום: Shutterstock
אחת הסיבות שבגללן נדרשו כל כך הרבה שנים כדי לפתח תרופות לאלצהיימר, הייתה שהגורם המשוער למחלה - צברים חריגים של חלבון עמילואיד בטא - הופיע לפעמים באותה מידת חומרה גם באנשים בריאים. גם היום, כאשר ידוע שפעולה על חלבון העמילואיד ומניעת הצטברותו יכולה לעזור להאטת המחלה, ההבדל בין החולים לבריאים עם אותה תמונת מוח, לא לגמרי ברור.
● האנשים שהשתכרו בלי ששתו אלכוהול, והתסמונת המפתיעה
● שלב הניסוי הקליני: האם זו התרופה שתעצור את תהליך ההזדקנות?
המסקנה המתבקשת, אם מניחים שבטא עמילואיד גורם למחלה, היא שאצל חלק מהאנשים עם התופעה, שאינם חולים, מתרחשים תהליכים אחרים שמגינים עליהם מן הפגיעה. השאלה הגדולה היא כמובן מהם. כעת, שני מחקרים חדשים מנסים לשפוך אור ולהבין מדוע חלק מהאנשים מפתחים אלצהיימר וחלק לא, למרות שיש להם את גורמי הסיכון העיקריים למחלה.
אחד החשודים המיידיים הנוספים בגרימת אלצהיימר, מזה שנים רבות, הוא חלבון אחר שמצטבר באופן לא נורמלי במוח של החולים, חלבון TAU. במחקר הראשון מבין השניים, נותחו 190 מוחות של נפטרים, מהם 88 שאובחנו עם אלצהיימר לפני מותם והיתר ללא אצלהיימר, אף שחלקם הגדול נפטרו אפילו בגיל 100. הממצא הראשון היה כי במוחותיהם של חלק ממי שנפטרו בגיל מבוגר, ללא ירידה קוגניטיבית כלשהי, כן החלו להצטבר חלבוני עמילואיד, אך עם כמויות מעטות בלבד של TAU.
החוקרים המשיכו והשוו את ביטוי החלבונים במוחות של הנבדקים מהסוגים השונים. הם מצאו כי מוח שיש בו הצטברות של בטא עמילואיד, נראה די דומה מבחינת ביטוי החלבונים שבו למוח הבריא, אבל ברגע שיש גם טאו - הכל משתנה. 670 חלבונים היו שונים מרמתם הנורמלית במוחות עם הטאו. אלה היו חלבונים שקשורים בצמיחת תאים, בתקשורת, במטבוליזם ובסילוק פסולת.
בדיקה נוספת הראתה כי מה שחשוב הוא כמות הטאו. עד היום, חוקרי התחום בחנו עד כמה רמת הטאו מתפשטת במוח, אך הסתבר כי טאו מפושט יכול להיות במתאם עם קוגניציה שמורה. אולם, כאשר הוא מגיע לכמות גבוהה, אז מתחילים השינויים.
תקווה להגעת תרופות נוספות
אז אם הכל תלוי בכמות הטאו, למה תרופות העמילואיד עובדות? ההשערה של החוקרים, בראשות ד"ר הן הולסטג' (Holstege) מהמרכז הרפואי Amsterdam UMC, הייתה כי העמילואיד בטא כן "אשם" כי בנוכחותו מתחילים להצטבר חלבוני טאו, והם בעצם גורמים למחלה. בלי עמילואיד לא רואים טאו, אך כמעט בכל המוחות עם העמילואיד כן התחיל להופיע טאו. לכן, סילוק העמילואיד הוא מקום טוב להתחיל ממנו. מה שכן, יכול להיות עוד יותר יעיל לגלות - מתי העמילואיד גורם להצטברות טאו בכמות גדולה וכן לאלצהיימר, ומתי לא. או במילים אחרות - מה שומר את כמות הטאו נמוכה ואת הקוגניציה שמורה, גם בנוכחות עמילואיד בטא.
לפתרון השאלה הזו יכול לתרום מחקר נוסף שהובילה קת'רין פרטר מאוניברסיטת וושינגטון בסיאטל. קבוצת המחקר בחנה 33 מוחות של נפטרים בני 80 ומעלה, מהם 10 עם אלצהיימר. גם במחקר הזה נמצאו מוחות עם עמילואיד בטא ועם טאו בכל המוח, אך בכמויות שאינן גדולות, אצל אנשים שהקוגניציה שלהם הייתה שמורה עד מותם.
פרטר משערת כי הפתרון הוא בתאי מיקרוגליה (זו השערה שהוצגה בעבר גם על ידי פרופ' מיכל שוורץ ממכון ויצמן). תאי המיקרוגליה הם תאים של מערכת החיסון שמופיעים בצורה ייחודית במוח, ויש להם תפקיד משמעותי בהפחתת דלקתיות במוח - שהיא מאוד נפוצה אצל חולי אלצהיימר. התאים הללו גם מסלקים כל מיני סוגי פסולת, ואולי הם גם שומרים על רמת טאו נמוכה. כלומר - גם כאשר התהליך האלצהיימרי החל, תאי מיקרוגליה תקינים יכולים לבלום אותו.
ידוע ממחקרים קודמים כי המיקרוגליה אכן נפגעים אצל חולי אלצהיימר. פרטר והקולגות שלה ערכו ריצוף גנטי למיקרוגליה של הנבדקים, ומצאו הבדלים בפעילות ה-RNA במיקרוגליה אצל מי שהטאו אצלו נשאר נמוך והקוגניציה שמורה, לעומת מי שחלו בסופו של דבר.
אם כל המנגנון הזה שתיארנו אכן נכון, יש כאן מגוון הזדמנויות להתערב עם תרופות חדשות, מעבר לבטא עמילואיד ויש תקווה להגעת תרופות נוספות לאלהציימר, אולי אף טובות יותר מהקיימות.