שי דורון
חובבי הכדורסל מכירים את שי דורון מהפרקט. במשך שני עשורים היא הייתה הדמות הבולטת והחריגה ביותר שיצאה מכדורסל הנשים הישראלי: פורצת הדרך שנבחרה בדראפט ה-WNBA, זכתה באליפות מכללות היסטורית במרילנד, ובנתה קריירה בינלאומית בליגות הקשוחות של טורקיה ורוסיה. אבל דורון לא הגיעה להון-סיכון רק כדי למנף את המוניטין מהמגרש. עבורה, המעבר לניהול השקעות היה חזרה לשפה ששמעה בילדותה מסביב לשולחן, מאביה, המשקיע יהודה דורון.
● עומר אדם ועומרי כספי כבר התמכרו: המספרים מאחורי שיגעון הפאדל החדש
● אנתרופיק מגייסת 30 מיליארד דולר לפי שווי של 380 מיליארד דולר
אבל לפני שנכנסה לנעלי המשקיעה במשרה מלאה, היא התעקשה לעבור טירונות בצד השני. "רציתי להבין מה יותר קשה מספורט, אז הקמתי חברת ספורט-טק ב-B2C" (מכירה ישירות ללקח, מ"ו), היא נזכרת. רק אחרי שחוותה את הלחץ היזמי, השלימה תואר שני במנהל עסקים והשתפשפה בקרנות כמו אנד ונצ'רס (And Ventures), היא הרגישה מוכנה להוביל. היום, כשהיא מנהלת את פעילות הקרן הקנדית־ציונית Clarim ומובילה את מועדון האנג’לים (משקיעים פרטיים עם הון עצמי גדול) Clutch Capital לצד רז שלו ואורי צחור, היא חווה היפוך תפקידים משעשע, והיום בתעשייה היא ממש לא רק "הבת של", אלא קולגה ושותפה להשקעות.
"להחליף אנג'ל אחד ב־30"
המודל שדורון בנתה ב-Clutch Capital נולד מתוך חוסר שביעות רצון מאיך שנראות לא מעט השקעות מוקדמות: אנג’ל בודד, צ’ק אחד, ומעט מאוד מעורבות אחרי החתימה. מבחינתה, דווקא בשלבים שאין עדיין מספרים להיאחז בהם, הערך האמיתי טמון באנשים סביב השולחן, ולא רק ביזמים, אלא גם במשקיעים.
מה זה בעצם Clutch Capital?
"זה מועדון אנג’לים היברידי. הרעיון פשוט: להחליף אנג’ל אחד ב-30. יש לי 30 אנג’לים בולטים, בעיקר מישראל - מנכ"לים, יזמים שמכרו חברות, אנשי C-level. הם נותנים ערך עצום להמחאה הקטנה יחסית".
Clutch Capital אינה קרן גדולה עם שכבות ניהול והרבה ועדות השקעה כבדות, אבל גם לא חבורה אקראית של אנג’לים. זה מודל שמנסה למצות יתרון ישראלי מובהק: רשת צפופה של אנשים מנוסים שמכירים זה את זה, יודעים לפתוח דלתות מהר ומוכנים להיות מעורבים באמת.
מה זה אומר "המחאה קטנה"?
"הממוצע הוא בערך 150 אלף דולר. אנחנו נכנסים בנקודה הקריטית שבין פרה-סיד לסבב A". השותפים שלה, שלו וצחור, מחזיקים את הצד האדמיניסטרטיבי והתפעולי, כדי שהיא תוכל להתמקד בליבת העשייה: יזמים וחברות.
מה הכוח של המודל הזה בפועל?
"אני לא אדם של במות וצלצולים. הקסם שלנו הוא החיבורים. המשקיעים שלי יכולים לעלות לשיחה גם בעשר בלילה עם CISO בכיר כדי לעזור בבדיקת נאותות".
ומה לגבי השם Clutch Capital. מה עומד מאחוריו?
"קלאץ' זה כדורסל", היא אומרת. ואכן, בכדורסל, המונח Clutch מתייחס ליכולת של שחקן או קבוצה להפגין ביצועים מעולים ברגעי ההכרעה, תחת לחץ כבד. ה-NBA אף מגדירה רשמית "זמן קלאץ'" כחמש הדקות האחרונות של הרבע הרביעי (או הארכה), כשהפרש הנקודות הוא 5 או פחות.
במובנים רבים, השלבים המוקדמים בחייו של סטארט-אפ הם ה"קלאץ'" שלו: הרגעים שבהם ההבדל בין הצלחה לכישלון הוא מינימלי, הלחץ בשיאו, וכל החלטה או חיבור נכונים יכולים לשנות את מסלול הצמיחה של החברה. מבחינת דורון, בדיוק שם המודל של הקרן נכנס לפעולה.
במקביל לפעילותה בקלאץ’, דורון מנהלת בישראל את פעילות Clarim, קרן קנדית־ציונית בהובלת ישי וקסמן, שהוקמה לאחר אירועי 7 באוקטובר. במסגרת זו היא אחראית על איתור השקעות, ניהול הקשר עם החברות המקומיות וליווי הפעילות מול משקיעים בצפון אמריקה. לדבריה, הקרן החליטה למקד את פעילותה בהשקעות בחברות ישראליות צעירות, גם בתקופה של אי-ודאות. "אנחנו עושים עסקאות סיד קלאסיות עם צ’קים של 1.5 מיליון דולר, ופותחים דלתות בצפון אמריקה", היא אומרת.
"משקיעים קודם באנשים"
השקעות ה-Early Stage שדורון מתמקדת בהן שונות מאוד מהשקעות בשלבים מתקדמים. אין הכנסות, אין מודל עסקי סגור, ולעיתים אפילו אין שוק מוגדר. זה שלב שבו הכול עדיין פתוח, לטוב ולרע. אבל דווקא שם, היא אומרת, מתחדדת החשיבות של האנשים עצמם.
מה את מחפשת כשאת משקיעה כל כך מוקדם?
"אנחנו משקיעים קודם כל בצוותים. בשלבים שלנו 99% מהסיפור זה אנשים. כמעט כל סטארט-אפ עובר פיבוט (שינוי כיוון אסטרטגי, מ"ו), השאלה היא מי האנשים שמובילים אותו". הבדיקות, לדבריה, רחוקות מלהיות פורמליות בלבד.
איך בודקים דבר כזה?
"צריך לבלות זמן עם אנשים, לעשות בדיקות רקע מעמיקות. לראות איך הם מגיבים ללחץ, מי לוקח אחריות, מי יודע להוביל שינוי".
ומהצד השני, מה לדעתך הערך המוסף שלך ליזמים?
"להיות מנכ"ל זה אחד התפקידים הכי בודדים בעולם. לבד מול הכול. אני אומרת ליזמים שלי, אתם לא לבד".
לא רצה לספורט־טק
דווקא מי שבנתה את שמה על הפרקט לא ממהרת להשקיע בחברות שמזוהות עם עולם הספורט. עבור דורון, הבחירה בתחומי ההשקעה אינה נובעת מהרקע כספורטאית, אלא מסוג הבעיות והצוותים שהיא מחפשת.
לא רצית להשקיע בספורט־טק?
"לא. אני נמשכת לתשתיות, ל־B2B, לדברים עמוקים יותר". הבחירה הזו, היא מסבירה, מתחברת גם לאופן שבו היא רגילה לעבוד: תהליכים ארוכים, עבודה שדורשת סבלנות, והעדפה לבנייה הדרגתית על פני קיצורי דרך.
איפה השקעתם עד עכשיו?
"השקענו בחברות כמו Maven, שזה ליגל־טק, בפקטיפיי, באפריבר, בטנגוס, ועוד חברה אחת שנמצאת עדיין במצב חשאי".
דורון מזהה רגעים שבהם פגישה עם יזם מרגישה אחרת. לא בהכרח בגלל מצגת מלוטשת או נתונים מרשימים, אלא בגלל בהירות הרעיון ומה שעומד מאחוריו. אחת מההשקעות הללו הפכה לרגע מכונן בפעילות של קלאץ', כזה שחידד עבורה את סוג היזמים והחברות שהיא מחפשת - ההשקעה ב-Factify.
מה היה שם שונה?
"הגעתי לפגישה בלי מידע, רק אתר אינטרנט שהיה אחד היפים שראיתי. ואז המנכ"ל, מתן, אמר לי, ‘שי, אני פותר בעיה שאף אחד לא יודע שיש לו’".
וזה תפס אותך מיד?
"כן. הוא צלל לוויז’ן של איך הוא משתלט על עולם ה־PDF. זו הייתה פעם ראשונה שהיה לי קשה לישון בלילה. ירדתי מהפגישה וזשאלתי את עצמי: מה ראיתי עכשיו?".
מה בזה היה כל כך חזק?
ההשקעה ב-Factify נעשתה בסבב הסיד, שפורסם לפני כשבוע, מתוך הבנה ברורה שגם חברה עם ויז'ן כזה אינה חסינה מפני כישלון. מבחינת דורון, זה בדיוק סוג הסיכון שהיא מחפשת לקחת. Factify השלימה אחד מסבבי הסיד הגדולים שנראו בישראל, בהיקף של כ-73 מיליון דולר. החברה, שהקים פרופ’ מתן גביש מהאוניברסיטה העברית, מבקשת לאתגר את פורמט ה-PDF הוותיק ולהציע מסמך דיגיטלי דינמי שמתאים לעידן האוטומציה וה-AI.
במהלך השיחה דורון חוזרת לעיקרון אחד שמבחינתה קודם לכל טכנולוגיה או מודל עסקי: האנשים עצמם. "החוק הראשון שלי הוא No Assholes Policy", היא אומרת בפשטות. זה כלל שמופעל אצלה לא רק כלפי יזמים, אלא גם כלפי המשקיעים שהיא בוחרת לצרף למועדון. מבחינתה, אופי, כימיה ויכולת לעבוד יחד לאורך זמן הם תנאי בסיס, לא סעיף משני. "זה קשיח מאוד", היא מוסיפה. "היה לי חשוב לסנן כל משקיע שנכנס, שיהיה חיבור טוב ועזרה הדדית. יש אנשים שיגידו שאני מטומטמת כשאני אומרת לא לכסף, אבל אני מרגישה שזה משרת את הערך שלי".
הגישה הזו מתבטאת גם בדרך שבה היא פועלת בשוק, הרבה לפני שהצ'ק נחתם. דורון משקיעה זמן בליווי יזמים גם ללא הבטחה להשקעה עתידית. "אני הרבה פעמים עושה דברים בשביל הקארמה", היא מסבירה. "אני עוזרת להם 'טו איידייט' (To Ideate, לתכלל את הרעיון מ"ו), מביאה אנשים להתייעץ איתם בלי התחייבות שאשקיע. אם בסוף נעבוד יחד זה בונוס, אבל הערך נמצא בעזרה עצמה".
לצמוח בלי לחץ מהבית
הקשר של דורון לעולם ההון־סיכון היה נוכח עוד מילדות. אביה, יהודה דורון, הוא דמות מפתח בתעשייה, ממקימי קרן הצמיחה גרינפילד פרטנרס, שהשקיעה בענקיות כמו Vast Data ו-BigPanda. בזמן ששי קלעה סלי ניצחון באירופה, בבית דורון דיברו במושגים של טכנולוגיה, סיכון וצוותים. "אבא תמיד שיתף, וזה חלחל פנימה", היא מספרת. את הכסף שהרוויחה כשחקנית היא לא השאירה בעו"ש, והחלה להשקיע באופן אקטיבי בסטארט-אפים לצד אביה ובשיתוף פעולה עם הקרן שהקים.
איך נראה הליווי שלו כשעוד היית על המגרש?
"אבא שלי כל החיים אמר לי: 'גם אם תעבדי במקדונלד’ס, נאהב אותך אותו דבר'. זה לא באמת משנה לו מה אני עושה. הם לא חלמו שאהפוך את הכדורסל למקצוע".
היא מספרת על תמיכה חסרת הפשרות של המשפחה, עד כדי מעבר לניו יורק בגילאי התיכון כדי שתוכל לפתח את קריירת הכדורסל. לדבריה, "התמיכה הזו אפשרה לי לצמוח בלי הלחץ מהבית של 'חייבת להצליח'".
והיום, כשאת עומדת בראש קרן, התפקידים התחילו להתהפך?
"פעם היו אומרים עליו 'זה אבא של שי הכדורסלנית', ופתאום בעולם ההון-סיכון אני לפעמים 'הבת של יהודה'. כיף לנו ממש שאנחנו מדברים היום על הרבה עסקאות. לי זה עוזר לשמוע מה הם מטרגטים, אבא שלי איש טכני מאוד וזה כיף".
השותפות המקצועית ביניהם הגיעה לאחד מרגעי השיא שלה סביב ההשקעה בפקטפיי. דורון, שזיהתה את הפוטנציאל יוצא הדופן של המיזם כבר בדקות הראשונות של הפגישה, מצאה את עצמה מנהלת את ההתלהבות המשפחתית בתוך הקרן המשותפת.
אז איך נולד החיבור של אבא שלך להשקעה הזו?
"אבא שלי הוא גם איש טכני וגם ראה הרבה דברים בעולם הזה. אחרי הפגישה עם מתן (מנכ"ל פקטפיי, מ"ו), ירדתי למטה, התקשרתי לאבא שלי ואמרתי: 'אנחנו חייבים להשקיע בחברה הזו'. הוא שמע את הפרטים והתלהב, והציע שאולי נשקיע עוד כספים באופן פרטי כאנג'לים. אמרתי לו: 'אבא, אתה אחד המשקיעים בקלאץ', אנחנו משקיעים פה ביחד'. בסוף ההשקעה בוצעה דרך קלאץ' קפיטל כחלק מהפורטפוליו שלנו. זה היה אחד המקרים הנדירים האלה שאמרתי לעצמי שאם היו נותנים לי לשים את כל הקופה של קלאץ' בחברה אחת, כנראה שהייתי שמה אותה שם".
חלום קטן על יורוליג
ומה הלאה?
"אני פוגשת בערך 70 סטארט-אפים בחודש, לומדת כל הזמן. בסוף, הון-סיכון הוא החלטות מהירות תחת לחץ, בדיוק כמו בספורט. אני לא פוחדת מקשיים. אני מחברת נקודות מהר".
ההשוואה בין ספורט להון־סיכון חוזרת אצל דורון לא פעם, והיא מוצאת גם הבדלים מהותיים בין העולמות, בעיקר בכל הנוגע לתגמול, לחשיפה וליחסי כוחות. כך, כמעט באופן טבעי, עולה סוגיית פערי השכר בספורט הנשי. "הפערים מטורפים", היא אומרת. "אני עשיתי בעונה 15 אלף דולר, בזמן שהמינימום ב־NBA הוא 700 אלף דולר לעונה". לדבריה, הפערים אינם מסתכמים רק בשכר בליגות המקצועניות, אלא מתחילים הרבה קודם. היא מזכירה שבתקופתה כשחקנית קולג’, נאסר על ספורטאיות להרוויח כסף כלל. מאז המציאות השתנתה, בין היתר עם כניסת מודל ה־NIL בארה"ב, שמאפשר לשחקנים ולשחקניות להרוויח משימוש בשמם ובדמותם, אך לדבריה, זה תיקון חלקי בלבד, שאינו מעלים את פערי היסוד בין גברים לנשים בספורט.
איך זה מרגיש לראות היום שחקן כמו דני אבדיה בליגה הטובה בעולם?
"אני מורידה בפניו את הכובע. הסיטואציה שלו מאוד מורכבת, השנאה שיש היום. הוא חווה את זה בצורה אחרת לגמרי, הוא השראה".
היא נזכרת שהיא עצמה חוותה רגעים לא פשוטים כששיחקה באירופה. "בטורקיה היו ימים שפחדתי. מספיק בן אדם אחד משוגע עם סכין שיודע שאתה מישראל, אלו מחשבות שעוברות בראש".
ואחרי הספורט, גם העולם שאת פועלת בו עכשיו הוא מאוד גברי.
"אני בן אדם של אנשים. יודעת לדבר עם כולם. חצי מהאנשים שאני פוגשת מכירים אותי מהכדורסל, וחצי לא יודעים בכלל מה זה ספורט נשים. בהתחלה זה לפעמים יותר קשה, אבל בסוף זה עניין של חיבור".
את רואה את עצמך חוזרת יום אחד לעולם הספורט, בתפקיד אחר נניח?
"אני לא אומרת ‘לא’ על כלום. יש לי חלום רחוק, אולי יום אחד לקנות מועדון שמשחק ביורוליג. אבל גם למי שמכיר אותי רבע שעה ברור שאני לא עושה דברים אם זה לא עד הסוף".