עפולה / צילום: Shutterstock
אישה בת 80 גילתה כי הנכס שבו היא גרה מעל 50 שנה אינו רשום על שמה, אלא על שם מדינת ישראל. היא טענה כי היא ובעלה המנוח רכשו את הנכס, דירה בעפולה, בסוף שנות ה־60, אך לא הייתה בידיה כל הוכחה לכך: לא הסכם, לא דיווח לרשויות המס, לא רישום כלשהו בעמידר.
למרות זאת, בית המשפט המחוזי בנוף הגליל קבע כי יש לרשום את הדירה על שמה, וזאת בשל "זעקת ההגינות" המתחייבת בנסיבות העניין.
● שאלות ותשובות | "זעקת הקשישים נשמעת": מאחורי החלטת העליון נגד חברות האשראי
● בית המשפט הכריע: מתי חוב ארנונה בן 15 שנה מתיישן?
מה הדין?
סעיף 8 לחוק המקרקעין קובע כי עסקה במקרקעין טעונה כתב. מדובר בדרישה מהותית וקונסטיטוטיבית, שבלעדיה אין תוקף לעסקה. אז כיצד הצליח בית המשפט לפתור את הפלונטר ולהצהיר כי הבעלות בדירה שייכת למי שהחזיקה בה במשך 50 שנה, ללא כל הוכחה בכתב?
ניסיון להתחקות אחר הבעלים המקוריים
בית המשפט ניסה להתחקות אחר הבעלים המקוריים של הנכס במספר שלבים. תחילה ביקש בית המשפט את תיק הנכס מעמידר, במסגרתו הוצג הסכם מכר ישן בין שני אנשים. בית המשפט זימן את הצדדים שהופיעו בהסכם. אחד מהם הודיע כי אינו זוכר את כתובת הדירה או את פרטי הרוכשים, וכי אין בידיו כל מסמך אודות אותה עסקה. הצד השני היו בני זוג, ולאחר בירור שערך בית המשפט נמצא כי הם הלכו לעולמם. בצוואתם לא הוזכרה הדירה.
בית המשפט לא הרפה והורה לאתר את יורשיהם של בני הזוג. אלה הודיעו כי אין להם כל עניין בדירה.
הראיות שעמדו בפני בית המשפט היו שהקשישה החזיקה בדירה במשך שנים רבות, ושבעלה המנוח קיבל היתר בנייה ביחס אליה. באמצעות עו"ד דב הירש טענה האישה כי הנכס הוא בבעלותה.
הריכוך בפסיקה
בית המשפט המחוזי התייחס לדרישת הכתב בעסקאות מקרקעין ולרצון המחוקק להבטיח את רצינותן. המחוקק מבקש לוודא שהצדדים יפעילו שיקול־דעת מושכל ולא יבצעו עסקאות מקרקעין באופן חפוז.
עם זאת, נקבע כי במרוצת השנים הפסיקה החילה "ריכוך" מסוים באשר להיקף דרישת הכתב, וכי מסמך כתוב אינו חייב לכלול את כל הפרטים הרלוונטיים לעסקה כדי שיהיה לה תוקף. לצד זאת נקבע כי במקרים יוצאי דופן, שבהם עמידה דווקנית על דרישת הכתב מקימה "זעקת הגינות", עשוי להינתן תוקף לעסקה אף ללא מסמך בכתב, מכוח עיקרון תום־הלב.
באותו עניין הצהיר בית המשפט כי התובעת היא הבעלים של הזכויות בדירה. זאת, אף שעמדת המדינה הייתה שלא ניתן להוכיח קיומה של עסקה, ושאין די בעצם ההחזקה בדירה כדי להצדיק פסק דין הצהרתי.
בית המשפט קבע כי המקרה הנוכחי מתאים להחלת רציונל מרוכך של דרישת הכתב מכוח "זעקת ההגינות". "אומנם מדובר במקרה חריג מאוד, שבו לא מוצגת כל ראיה לרכישת הזכויות בנכס, אך בהיעדר התנגדות מצד בעלי הזכויות הקודמים, וכאשר התובעת והמנוח החזיקו בדירה במשך עשרות שנים, אין היגיון להתנגד לבעלותם", נאמר בפסק הדין.
נקבע כי אי־הכרה בבעלות אינה מתיישבת עם "זעקת ההגינות" ועם דרישת תום־הלב. אותה הגינות, קבע בית המשפט, מצדיקה כי מי שמחזיקה בנכס זה עשרות שנים תוכר גם כבעליו - בנסיבותיו החריגות במיוחד של המקרה.
ת"א 46974-05-25