מיכה קאופמן, מייסד ומנכ''ל פייבר / צילום: רמי זרנגר
כבר 30 שנה שמיכה קאופמן תופס מטוס קל וממריא. הוא התנסה ברוב סוגי התעופה - ממסוקים, דרך מטוסי ססנה, פייפר ועד אולטרה לייט הקל והאתגרי. בטיסה, כמו ביזמות, הוא מוצא תחושת חופש ואופטימיות, כך הוא מספר, לצד פוקוס ודריכות תמידית למה שעלול להשתבש.
● המדענית שמנהלת 130 מיליון שקל בשנה עבור הממשלה: "גדלתי בעוני קיצוני"
● סגר חוזים ב-24 מיליארד דולר ולא מתנצל על הלייזר: ראיון עם מנכ"ל רפאל
אבל התחביב האקסטרימי הזה גם מעניק לו פרספקטיבה על ישראל. מלמעלה, הוא אומר בראיון חג בלעדי לגלובס, "אין מדינה שמחולקת לשבטים - הערים הגדולות, הכפרים הקטנים והיישובים הדרוזים שוכנים זה בקרבת זה. אתה מבין שכל מה שלמטה הוא דבר
קטן מאוד שמתנהג כאילו הוא הרבה דברים".
קאופמן (55), מייסד חברת התוכנה פייבר, מנהל אותה כבר 16 שנה, והאנרגיות לא דועכות. לפעמים נראה שהוא מנהל קרב מאסף כדי להוכיח משהו. המנכ"ל הוותיק, מחלוצי תעשיית האינטרנט הישראלית, בעיצומו של מהלך רב־שנתי להחזיר את אמון המשקיעים בחברה, שמנייתה נחתכה בכמעט 50% מתחילת השנה.
ביד אחת הוא מחפש לפייבר מקום יציב בסערה שמחוללת ה־AI בשוק התוכנה (ועוד נרחיב על זה בהמשך); ביד השנייה הוא מנהל מערכה לתיקון פני החברה הישראלית.
בארבע השנים האחרונות השקיע אישית מיליוני דולרים בהלומי קרב, בהצטיידות של חיילי מילואים, במאבק לשחרור החטופים, בניצולי שואה ובמחאת ההייטק נגד הרפורמה המשפטית.
הטריגר להתעוררות שלו, לדבריו, היה בכלל מערכוני ההייטקס של "ארץ נהדרת". "הוזמנתי לפגישה לילית. אמרו שמאוד יורדים על ההייטק. אנשים הגיעו עם תחושת קורבנות, ואני הקשבתי ואז אמרתי: את כל הבדיחות עלינו הרווחנו ביושר. לך תסביר שאתה נותן בחברה 20 טעמים של גלידה כי בגוגל נותנים 30. זה לא מעניין אף אחד.
"מה שאני ראיתי הוא ענף שמייצג פחות מ־15% משוק העבודה, שמייצר יותר ממחצית מקופת המס ומהיצוא התעשייתי של ישראל, והעושר בו מרוכז בידיים מעטות. יש אנשים שיש להם ללא הגבלה, ויש את היתר".
להחליף את מערכת החינוך
אחד הצעדים שעשה מתוך הצורך להביא לשינוי עשוי בבוא היום, כך הוא מבטיח, להחליף את מערכת החינוך. עם שותפו ליוזמות החברתיות ניר זוהר, נשיא וויקס, ונשות החינוך שירלי רימון ברכה וליזה-בן חמו, הקים את תנועת הדור הבא. אליהם הצטרפו שותפיו של קאופמן למחאת ההייטק מנכ"לית מטא ישראל עדי סופר־תאני וטל ברנוח מקרן דיסרפטיב (שחברו למשקיעים המזוהים דווקא עם הצד השמרני, כמו אלי וורטמן מקרן PICO).
מדובר ברשת של כפרי נוער המיועדת לבני 15 ועד הצבא מהפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, אותם הם משכנים באוהלי גלמפינג. בכפרים הללו נערכות מכינות בנות שישה שבועות, שכוללות סדרות חינוך על טהרת הערכים הליברליים, חיבור ליהדות, חשיבה ביקורתית וציונות.
"יש בעיה במכינות בישראל", אומר קאופמן. "על כל 200 ילדים שרוצים להשתתף בקושי אחד מתקבל - ויש מעט מאוד ייצוג בפריפריה. רציתי לשנות את זה.
"למה במדינה כל כך קטנה יש בכלל דבר כזה פריפריה? מדברים על הפערים 70 שנה, והיו 60 שנה לתקן את המצב. אז מה הבעיה? זה עניין של סדרי עדיפויות וכנראה נוח להנציח את העוני".
אחרי 20 פיילוטים, הוא מספר, "הגענו לנוסחה מנצחת - מכינות קצרות שלא דורשות דחיית שירות ולא השתתפות של המדינה או משרד הביטחון, אלא במימון פרטי למדי".
בכל כפר מעוניין קאופמן לשכן לפחות 17 אלף נערים בשנה. הראשון הוקם בחוות אהרונסון בעתלית, וכעת מתכננים בקרן הקמת כפרים בצפון, באזור מעלה ירושלים ובדרום. עלות כל אחד כזה יכולה להגיע ל-10 מיליון דולר בשנה - רובו מהונם האישי ושל חבריו למיזם.
"הסיכוי היחיד שלנו לעשות תיקון הוא דרך הדור הצעיר. לכן את ההשקעה הכי גדולה שלי אני עושה היום בחינוך. הרוב הכמעט מוחלט של ההון הנזיל שלי יוצא לפילנתרופיה".
בהמשך מתכוונים בדור הבא להרחיב את יוזמות החינוך לבני 3 עד 30 ולספק מסגרות של חינוך טכנולוגי שמעורב בציונות וערכים. "זה יהיה המפעל החינוכי הגדול בישראל בתוך עשור".
חלק מהילדים שמגיעים לכפר זוכרים אותך כדמות מפתח במחאה. חלק מההורים שלהם מכנים אותך קפלניסט. מה אתה אומר להם?
"מה זה אומר להיות קפלניסט בכלל? אלה ספינים ורטוריקה ריקים מתוכן. רוצים לדבר? רוצים לשאול אותי מה עשיתי בקפלן עם דגל ישראל? למה נלחמתי? בבקשה".
רוב הצעירים הללו מגיעים מעיירות פיתוח, כיפות סרוגות, חרדים. אתה מנסה לחנך אותם לערכים ליברליים.
"זה מה שהם מכירים מהבית. אבל חלק מהרעיון הוא להביא את הילדה מבית הספר הדתי בירושלים עם הבחור מלוד ועם הקיבוצניק מהצפון ולשים אותם יחד - שיבינו שתכל'ס הם אותו הדבר. יש להם דעות שונות, בסדר, אבל איך מייצרים מהחלקים של הפאזל תמונה אחת?
"אם הייתי צריך לבחור דבר אחד שבני נוער יצאו איתו מהכפר - זה חשיבה ביקורתית. הצעירים איבדו אותה. הם מקבלים הכול בטיקטוק במנות של עשר שניות ומקבלים את המסרים האלה כעובדות. אני אומר להם: תחשבו שנייה מי מדבר אליכם, מי זה הבן אדם הזה, מה עומד מאחוריו, מה הרעיון האידיאולוגי.
"כולם מדברים על ביטחון באופן די דומה ועושים את אותם טעויות, ראה ערך 7 באוקטובר, ראה ערך הדיבורים על חיסול הגרעין האיראני או חיזבאללה. אבל איפה הדיון העקרוני על הפריפריה, על יוקר המחיה, על החינוך, על משילות, על רפורמה אמיתית במערכת המשפט?
"ההייטקיסטים הם האנשים הכי רפורמיסטים בחברה הישראלית. אנחנו עושים רפורמות בעסקים שלנו כל שני וחמישי. אבל בואו נדבר על רפורמה בחינוך, במשטרה, על הקטנת כמות משרדי הממשלה לשליש, על שירות לכולם - צבאי, אזרחי או לאומי. בואו נדבר על זכויות וחובות, על שלטון החוק, על היכולת של צעירות להסתובב בלילה ולא לפחד. בואו נדבר על קשישים, על ניצולי שואה".
אתה שותף של ניר זוהר במיזמים רבים. לא הצטרפת ליוזמה שלו לקנות את ערוץ 13?
"לא הגיעה אליי הצעה כזו, והאמת שאין לי עניין להיות חלק מבעלות על ערוץ טלוויזיה. ניר ואני שותפים לא בגלל שהוא חבר מטה ההייטק, אלא כי הוא חבר קרוב מאוד והשותף הכי גדול שלי לעשייה הפילנתרופית. פייבר, וויקס, מאנדיי (וגם וויז - א"ג), הן חברות שהמנהלים שלהן הקימו קרנות והחליטו להשקיע מיליונים מהונם בפילנתרופיה, יש שם עשייה חברתית מטורפת וזה ממלא אותי באופטימיות".
משוכנע שהשוק פסימי מדי
הוא נולד ב־1971 בקיבוץ החותרים וגדל בבית ילדים, "מה שמסביר לא מעט מהאישיות שלי", הוא מחייך. בצבא היה סגן מפקד ספינת דבורה בסדיר ובמילואים.
בקריירה הראשונה היה בכלל עורך דין בתחום הקניין הרוחני, שהתמחה בפטנטים, סימני מסחר ועסקאות השקעה. לאחר מכן חצה את הקווים והקים שלוש חברות סטארט־אפ בתחומים מגוונים: אבטחת מידע, צרכנות מקוונת וציוד רפואי. "אני מתייחס אליהן כאל שכר לימוד, המקומות שבהם למדתי את הטעויות".
את פייבר הקים כאמור לפני 16 שנה ומאז גם מנהל אותה. כיום הוא מתמודד שם עם אתגר - המלחמה מול המשקיעים בוול סטריט. פייבר היא חברה רווחית ובעלת קופת מזומנים מרשימה, שלפחות עד לאחרונה הגדילה מדי רבעון את תחזיות ההכנסות. אך המשקיעים התקשו לעכל את מקומה בעידן שבו קלוד, גוגל ו־OpenAI משחררות חדשות לבקרים תוכנות שמסוגלות להוריד חברות ותיקות לטמיון.
פייבר נולדה וצמחה כשוק דיגיטלי לפרילנסרים, ובשוק שבו בינה מלאכותית מסוגלת לעשות כל דבר - יש מי שסבור כי הצורך במתכנתים, אנימטורים וקריינים להשכרה יפחת.
קאופמן, שהקים אותה לאחר משבר הבנקים של 2008, כשצעירים רבים נפלטו לשוק כעצמאים לאחר שפוטרו, בטוח שהחברה דווקא רלוונטית אפילו יותר לעידן הנוכחי. "מה שמרגש אותי - וזה לא קל אחרי 16 שנה - הוא היכולת לחשוב איך ייראו העשור, היובל ואפילו המאה הבאים. חברות יהיו קטנות יותר, אבל יהיו הרבה יותר מהן. במקום סטטוסים מוחלטים של שכיר במשרה מלאה או משרה חלקית או פרילנסר - מודל העבודה יהיה נזיל הרבה יותר. אני חושב שגם פרילנסרים יקבלו מניות או אופציות, ושהשכר לא יהיה בהכרח שעתי, אלא לפי משימה או תוצאה".
הוא ממפה את בעלי המקצוע שנמצאים בראש הפלטפורמה של פייבר: מטמיעי AI בארגונים, מומחי וידאו מבוסס בינה מלאכותית, יועצי פרסום במנועי צ'ט ומומחי Vibe Coding להשכרה, בעיקר מתכנתים שמיומנים בשימוש בפלטפורמות כמו Base44 הישראלית או Lovable השבדית.
"גם בעידן של כלים שמאפשרים לאנשים וארגונים קטנים לעשות דברים פשוטים בעצמם - כשאתה מנסה לבנות משהו מורכב, בלי ידע טכנולוגי, מוצרי או עיצובי, הסיכוי שתסיים את הפרויקט נמוך מ־10%. גם אם הצלחת לבנות 60% או 70% מהמוצר באמצעות מנוע AI, כדי לשחרר אותו לציבור, לעזור לו לצמוח, להוסיף שימושים ויכולות ובעיקר לדאוג שיהיה בטוח וללא פרצות אבטחה - אתה חייב מקצוענים.
"תנסה פעם אחת להפיק בעצמך וידאו ברמה של פרסומת טלוויזיה או סופרבול. כדי להגיע לרמה כזו אתה צריך מאות שעות של עבודה עם בינה מלאכותית. אבל זה רק הבסיס. אתה צריך להבין קריאייטיב, להבין קהלים, לדעת איך בונים סצנות שמייצרות רגש ותופסות אנשים בבטן. אתה צריך להבין צבע, קומפוזיציה, העמדה. בקיצור, אתה צריך אנשים שמבינים באמת.
"היום יש בעולם אולי 100 מומחים שיודעים להפיק וידאו כזה, ולדעתי כ־15 מהם כבר נמצאים בפייבר. אלה כבר לא עבודות של חמישה דולר כמו ב־2010. אלה פרויקטים שמתחילים ב-5,000 דולר, והעלות הממוצעת היא 20-30 אלף דולר".
עבור קאופמן AI היא לא איום, להפך: היא מפנה את העובד והמנהל לעיקר - חשיבה אסטרטגית וביקורתית. "לא באמת ראיתי מקצוע שנעלם, אבל בהחלט ראיתי מיומנויות שנעלמות. אם ניקח כתיבת תוכן, עיצוב או כמעט כל מקצוע דיגיטלי - מי שהיה בינוני כבר מזמן לא פה, מי שטוב צריך להתאמץ הרבה יותר, והטובים באמת הם שנשארים. המקצוע עצמו לא נעלם, אבל סף הכניסה עלה בצורה חדה.
"דווקא פרילנסרים שורדים את זה יחסית טוב. הם יותר אג'יליים, יותר אדפטיביים, כי הם כל הזמן נלחמים לשרוד. הם לומדים מהר, מכניסים אוטומציה, עובדים פחות שעות על אותה עבודה, גובים אותו מחיר - ומרוויחים יותר".
ואם מקומם של הפרילנסרים בעולם רק ילך ויגדל, על פי קאופמן, לפייבר צפוי עתיד גם בעידן החדש: "אחד היתרונות הגדולים שלנו הוא שבמשך 16 שנה אספנו מיליארדי אינטראקציות בין לקוחות לטאלנטים, עם עשרות מיליוני עסקאות ביותר מ־700 קטגוריות. זה דאטה שאין לאף אחד אחר בעולם, ועל זה אנחנו בונים את המודלים שלנו".
איך הופכים AI ליתרון תחרותי
הדברים של קאופמן משכנעים למדי, אבל לשוק כיוון משלו. לפני כחודשיים, בדוחות הכספיים ל־2025, הציגה פייבר יעילות תפעולית גבוהה, רווחיות שעקפה את הציפיות ועלייה מרשימה בהיקף ההוצאה הממוצעת ללקוח. מספר הקונים שהוציאו יותר מ־10,000 דולר בפלטפורמה עלה ב־7%.
עם זאת, החברה פספסה בהכנסות וסיפקה תחזית שלילית לכל השנה הקרובה. בשנה שעברה הכניסה פייבר 430 מיליון דולר, כעת צופים בה הכנסות שיכולות להגיע ל־420 מיליון דולר ברף העליון ול־380 מיליון בלבד בנמוך.
בתגובה הורידו המשקיעים את שווייה לשפל כל הזמנים - 370 מיליון דולר, נמוך ב־97% מהשיא ב־2021 וירידה של כ־48% מתחילת השנה. בית ההשקעות אופנהיימר הוריד את מחיר היעד של המניה מ־30 דולר ל־15 דולר בשל החשש מעליית ה־AI. גם המכפילים נמוכים במיוחד: מניית החברה נסחרת במכפיל של 2.2 על ה־EBITDA (רווח ללא פחת ומס).
גם מניית המתחרה אפוורק ירדה בשיעור דומה, אך מדד חברות התוכנה IGV ירד מאז תחילת השנה ב־30% בלבד.
עד כמה זה מתסכל אותך שהמשקיעים לא מבינים את הפוטנציאל של החברה?
"אני לא מתוסכל כי אני גם לא יכול לשלוט בזה. השוק הוא כמו מזג אוויר - אתה יכול להסתכל עליו, אבל לא לנהל אותו. מה שמנהל את השוק עכשיו הוא חרדה, חרדה קיומית עמוקה מהרעיון שאולי בעוד כמה שנים לא יהיה שוק עבודה כמו שאנחנו מכירים אותו. אני מאמין שהיא שגויה. הצורך של אנשים לעבוד עם אנשים לא ייעלם, אנחנו פשוט עדיין לא יודעים לדמיין את המקצועות שייווצרו.
"הדרך היחידה להתמודד עם חרדה היא תוצאות, להראות שלא נכחדים, אלא עוברים לצמיחה. כשהשוק יראה את זה, הוא יירגע ואולי, כמו בקורונה, אפילו ישתולל לצד השני. גם כשהחברה נסחרה בשווי של 11 מיליארד דולר אמרתי שזה מנופח, אובר־אופטימי. עכשיו זה אובר־פסימי. אבל אם חלק מבעלי המניות מתנהגים קצת כמו עדר והוא מונע מפחד, אין לי מה לעשות עם זה, ואני אומר את זה כבעל המניות הגדול בחברה".
שים רגע את המשקיעים בצד, וקח ענקית AI כמו אנתרופיק, שמשיקה בכל שבוע עדכון חדש. החשש הוא שבעתיד את כל התוכנות תקנה ממנה ולא מעשרות ספקיות תוכנה.
"אגיד ביושר שאני לא יודע לאן זה יוביל, אבל אם יש תהליך שנראה לעין - הוא הקניבליזם העצמי של חברות ה־AI - אם זו אנתרופיק, OpenAI או ג'מיני. אלה חברות שטוחנות את הערך של עצמן למחירים כמעט אפסיים.
"OpenAI מפסידה בקנה מידה של מיליארדים בשנה, ובאנתרופיק, לפי מחקרים, על כל רישיון שנמכר ב־20 דולר מפסידים 200 דולר, ועל רישיון של 200 דולר מפסידים 2,000. זו תעשייה שבמרוץ לתחתית, ובזמן שהיא לכאורה משמידה תעשיות אחרות, היא שורפת את עצמה מבפנים. מי שנהנים כרגע הם שחקני החומרה, כי צריך לבנות את התשתית לכל זה".
קאופמן לא מתעלם מהשינויים ש־AI הביאה גם לחברה שהוא מנהל. "ברמה הארגונית זה הכריח אותנו לעשות ריסט. חלק מהמחלות של תאגידים עוד לפני העידן הזה הוא שהם נבנו גדולים מדי, עם יותר מדי שכבות ניהול".
כבר בספטמבר האחרון הוביל קאופמן מהלך ארגון מחדש שכלל עדכון של המחלקות ופיטורי 250 עובדים. "זה לא נעשה כי כולם מדברים על AI, אלא כי זו הדרך היחידה להישאר תחרותיים בסביבה שבה הכול זז מהר ואף אחד לא באמת יודע איך העתיד ייראה.
"זה היה נורא ברמה האישית, הקטנת הצוות בכ־30%. זה לא היה מהלך של מצוקה, החברה רווחית ויש לה הרבה כסף בקופה, אלא החלטה יזומה כדי לייעל את המבנה, הביצועים והרווחיות. זה נתפס אז כרדיקלי, אבל חצי שנה אחר כך ברור שזה הכיוון שכולם הולכים אליו".
מה בעצם כוללת תוכנית ההתאוששות של פייבר וכמה זמן היא תיקח?
"המציאות החדשה מחייבת פחות כוח אדם, שילבנו יותר טכנולוגיה עם אנשים בלופ, ובחרנו להתמקד בטאלנט שיודע להשתמש בטכנולוגיה הזאת בצורה קיצונית יותר. במקביל רידדנו את המבנה הארגוני, כולל הפחתת שלוש רמות של מנהלים, שזה המון.
"נוסף על כך, המטרה היא לשים את הזרקור על קבוצת בעלי המיומנויות הגבוהות, שמראה עלייה היסטורית דו־ספרתית בפייבר, שמתקרבת ל־20%, כך ש־2026 תהיה שנת המפנה ונחזור לצמיחה ב־2028-2027. כשיראו שהחלק החשוב הזה מוביל למעלה את החברה, המניה תחזור לצמוח".
כמו עמיתיו בחברות כמו וויקס ומאנדיי, קאופמן מודה כי מקצוע המתכנת עובר שינויים חדים בעקבות כניסת מחוללי הקוד מבוססי ה־AI. "בסוף אנשים ועסקים מחפשים יתרון תחרותי. לכולם יש היום גישה לאותם כלים, אז השאלה היא מה מבדל אותי ממך. והתשובה היא המיומנות, הניסיון והיכולת שפיתחתי לאורך זמן.
"אבל דווקא מפתחים שעד לפני ארבע שנים היו הטובים בתחומם - כאלה שכתבו קוד נקי ויעיל, פתרו בעיות מורכבות בדרך אלגנטית וידעו לשלב ספריות קוד פתוח בתוך מערכות מורכבות - הפכו כמעט בן לילה לאנדרדוג. הם נדרשים היום להתנער מעשור של הרגלים ולפתח באופן רדיקלי טוב יותר מאחרים.
"בעולם של AI הם צריכים להביא לא את הקוד עצמו, אלא את החשיבה שהפכה אותם למצוינים: גישה אסטרטגית למשימות, חשיבה ארכיטקטונית, הבנה של פעילות בקנה מידה גדול, יציבות ובטיחות.
"האתגר הוא לדעת לעצור את עצמם מלכתוב קוד, גם כשהפתרון ברור לגמרי. במקום להוסיף בעצמם נקודה־פסיק, הם צריכים להסביר לאייג'נט (מסייע AI - א"ג) שיש באג ומה הפתרון הנכון והיעיל ולתת לו לבצע. אם לא ילמדו לעבוד כך, הוא לעולם לא ישתפר, וגם הם יישארו מאחור.
"כמנכ"ל אי אפשר לרכך את המציאות. השינויים קורים כל כך מהר שאין זמן להכחיש או לייפות אותם. אני מדמה את זה לצבי שעומד על הכביש מול פנסי מכונית דוהרת - אין לו שבוע להסתגל, הוא חייב לזוז מיד".
כשמדברים על AI קאופמן גם מרים תמרור אזהרה: "אם מסתכלים על האינטרנט כקורפוס שמזין אותה, כבר יש בו יותר תוכן סינתטי מתוכן אנושי. התוכן הזה מוזן חזרה למודלים, וכל הטיה שקיימת ב־AI מייצרת עוד תוכן מוטה - שמייצר עוד ביטחון שגוי. זה לופ מסוכן.
"קח למשל תיאוריות קונספירציה: אם אתה מייצר מספיק תוכן סביב רעיון מופרך, כמו שהעולם שטוח, ובונה סביבו פיזור סטטיסטי רחב, המודל יתחיל להתייחס אליו כאל אמת, פשוט כי יש הרבה ממנו".
"יודעים מה קורה כששוכחים"
שלהי יום השואה מביאים את קאופמן לספר על פרויקט נוסף שבו הוא עסוק עד מעל לראש, עם זוהר מוויקס ובכירים נוספים בתעשייה. יחד הם מסייעים (באמצעות עמותת הפילנתרופיה Colors שהקים) במימון משלחות של ניצולים למצעד החיים, בין מחנות ההשמדה בפולין.
"הקשר שלי לשואה מגיע ממקום אחר לגמרי", הוא מספר. "הוריי גדלו בארגנטינה וחוו על בשרם את הבריחה ההמונית הנאצית לשם, ראו בעיניהם את תנועות הנוער הנאציות. האנטישמיות הייתה נוכחת מאוד בבואנוס איירס, היא הייתה חלק משמעותי מההתבגרות שלהם שם". הם עלו לישראל כדי להילחם במלחמת ששת הימים. "אבל עד שהם הספיקו להגיע, היא כבר הסתיימה".
8,000 איש בממוצע משתתפים במצעד החיים בכל שנה, רק מחציתם יהודים - רבים ממדינות כמו ארה"ב, קנדה, מקסיקו. אבל מספר הניצולים שמגיעים מישראל לא עולה על בודדים. בשנה שעברה הטיסו קאופמן וחבריו למסע גם חטופים חוזרים, ואלמנות ויתומים ממלחמת 7 באוקטובר.
קאופמן הטיס כמה מהשורדים לצלצול מיוחד בפעמון בבורסת ניו יורק, והשנה תכנן להכפיל פי כמה את המשלחת - כך שתמלא שלושה מטוסי ג'מבו - אך המלחמה טרפה את הקלפים.
"אנחנו יודעים מה קורה כששוכחים", הוא אומר. "שוכחים את השואה, שוכחים את מלחמת יום כיפור וחס וחלילה ישכחו את 7 באוקטובר. אני חושש מאוד כי זה כבר קרה לנו".
זה נראה כאילו הפכת ללשכת הרווחה. זו מטרה ששמת לעצמך?
"קודם כול, יש רעיון יהודי בסיסי של ערבות הדדית. לי היה אירוע התעוררות ב־7 באוקטובר, שבו הדבר הראשון שעבר לי בראש היה - איפה היית יותר מעשור? העוטף חטף כל יום ואתה הייתה בדרך למשרד, עוצר לאספרסו. זה לא שהמצב בדרום לא עניין אותי, פשוט לא עשיתי כלום. היה מקום של חשבון נפש שבא ואמר: אנחנו אנשים עם קול, אנחנו בני מזל ויש לנו אמצעים ויכולת להשפיע".
רובנו לא מרגישים שצריך להציל בכל ערב קורבן אחר של עוולה.
"אני לא בטוח שזה נכון. תיקח פחות או יותר כל אזרח ישראלי, שים עליו מדים ופתאום הוא חושב ככה. למה התל־אביבי שלובש מדים צריך עכשיו ללכת ולסכן את עצמו כדי לשמור על גבול ספציפי? כי הוא אזרח של המדינה הזאת. אתה לא יכול ליהנות רק מצד אחד של זה. אתה לא יכול ליהנות רק מהזכויות בלי לקיים את החובות. גם זה רעיון בסיסי מאוד".
אתה כמעט 17 שנה בתפקיד. יש מחשבות על פרישה?
"זו שאלה לגיטימית שכל מנכ"ל צריך לשאול את עצמו - האם יש לי חשק ואנרגיות והאם אני האדם המתאים להמשיך ולהוביל את החברה עוד לפחות שנה או שנתיים? בכל שנה אני לוקח כמה ימים כדי לחשוב, ובינתיים אני חוזר כל פעם עם תשובה חיובית. זה מרתק אותי, מרגש אותי, מעניין אותי, אני עושה דברים שלא עשיתי קודם, לא חש מיצוי - ואני האדם הנכון לתפקיד. אבל אני לא מרגיש שתמיד זו תהיה התשובה".