מערכת ''אור איתן'' / צילום: דובר צה''ל
ב־1 במרץ 2026 פתח ארגון הטרור חיזבאללה במתקפת טילים נרחבת על יישובי צפון הארץ, תוך הפרה בוטה של הפסקת האש שנחתמה ב־2024 בתום מבצע "חיצי הצפון". בתוך ימים ספורים התברר כי מערכת היירוט באמצעות לייזר "אור איתן" שהייתה אמורה להוות מענה טכנולוגי פורץ דרך נגד טילים קצרי טווח, כטב"מים ורחפנים, והוכרזה מבצעית רק ארבעה חודשים קודם לכן - תפקדה ברמה נמוכה מהמצופה.
● בכ-10 מיליון דולר: מני שלום רוכש את חברת רחפני התקיפה של מנכ"ל תע"א לשעבר
● מנכ"ל פייבר חושף: "הרוב הכמעט מוחלט של ההון הנזיל שלי הולך לפילנתרופיה"
כך, בשטח, את עיקר עול ההגנה המשיכו לשאת מערכת היירוט "כיפת ברזל", לצד אמצעים מאולתרים או מיושנים: מירי תותחי "וולקן" ועד לירי נשק קל של כיתות הכוננות. הכישלון המבצעי הצית מחדש את השיח הציבורי בנושא מערכות הלייזר, והוביל בכירים לשעבר במערכת הביטחון - בהם מפקד חיל האוויר לשעבר דוד עברי והיועכ"ל לשעבר צבי שור - להעלות מן האוב את המערכות שנגנזו לפני שני עשורים: ה"נאוטילוס" וזו שהגיעה אחריה, ה"סקייגארד".
"היינו יכולים לעמוד כבר היום במציאות שבה יש לנו לייזר עובד כבר 20 שנה", אמר אלוף (במיל') דוד עברי בראיון לגלובס שפורסם בערב חג הפסח - וחולל סערה ציבורית. "האמריקאים הוכיחו, באמצעות התקנת משגר לייזר על אף של מטוס 747, שניתן לפגוע בטילי סקאד ממרחק של 200 מייל. אנחנו בישראל לקחנו אב־טיפוס של המערכת, הוספנו לו מכ"ם ורכיבים נוספים, והוכחנו שניתן ליירט פגזים, רקטות וקטיושות - אפילו בצינור בעובי של 2 מ"מ".
עברי מותח ביקורת על ההחלטה שלא להציב אפילו פתרונות זמניים בשטח: "חשבתי שניתן להציב שני אבות־טיפוס בנהריה ובקריית שמונה כשכבת הגנה נוספת. הטענה אז הייתה שהלייזר הכימי אינו בטוח מספיק, אבל לו היו ממשיכים בפיתוח, ניתן היה להגיע לגרסת לייזר מצב מוצק כבר לפני שני עשורים. אם היינו פועלים כך, כבר היום היה בידינו דור שלישי של מערכות".
לדבריו, "במקור, ייעדנו את כיפת ברזל כמערכת משלימה ללייזר, כזו שהייתה אמורה להיות העיקרית והזולה יותר. בפועל, כיום, המציאות הפוכה לחלוטין - הכיפה הפכה למערכת המרכזית לטיפול באיומים קצרי הטווח".
עברי ציין כי ללייזר הכימי היו יתרונות שאפשרו לו ליירט טילים בליסטיים גם לטווחים ארוכים, המגיעים אפילו עד 300 קילומטרים - וזאת באמצעות התקנת המערכת על חרטום של מטוס 747. לדבריו, לו היה נעשה שימוש במראות לווייניות, המערכת הייתה מסוגלת ליירט טילים בליסטיים עוד בשלבי השיגור שלהם מעומק מדינות האויב.
תעלומת מערכת הלייזר הכימית הגנוזה
בכיר נוסף משורות הצבא המנהל בעשורים האחרונים פעילות ציבורית בנושא הוא תא"ל (במיל') צבי שור, לשעבר היועץ הכלכלי לרמטכ"ל (יועכ"ל). שור מבקש לפענח את התעלומה: מדוע נגנזה מערכת הלייזר הכימית זמן קצר לאחר שמלחמת לבנון השנייה הוכיחה עד כמה קטלנית יכולוה להיות פגיעתן של קטיושות ורקטות גראד במוקדי אוכלוסיה אזרחית. באותה מלחמה, שבקיץ הקרוב ימלאו 20 שנה לפריצתה, נהרגו 80 אזרחים בעורף מפגיעות טילים בלבד.
"מלכתחילה, שתי המערכות היו אמורות לחיות זו לצד זו", אומר שור לגלובס. "מערכת כיפת ברזל נועדה ליירוט טילים המכוונים לערים כמו באר שבע או לגבעתיים, ומערכת הלייזר נועדה ליירט את כל מה שמגיע בטווח של פחות מ־15 שניות התרעה - כמו הקסאמים שנורים לעבר יישובי העוטף". שור היה ממובילי עמותת "מגן לעורף", לצד ד"ר עודד עמיחי, יוצא חברת רפאל שקידם את תחום הלייזר בראשית שנות האלפיים. גם דוד עברי חבר לפעילות העמותה בעבר.
שור מבקר בחריפות את תהליך קבלת ההחלטות שהוביל לביטול ההשקעה במערכת הלייזר. לטענתו, ענקית הביטחון האמריקאית נורת'רופ־גראמן (Northrop Grumman) הפסיקה את העבודה על הפרויקט רק לאחר שבישראל סירבו להצעה לשותפות בהמשך הפיתוח. יתרה מכך, שור חושף כי בשנת 2007 השיב משרד הביטחון בשלילה להצעה לאספקת שלוש מערכות לייזר ניידות מסוג "סקייגארד", בעלות של 103 מיליון דולר ליחידה, שאמורות היו להיפרס בשטח כבר בשנת 2009. ההצעה הועברה לראש מפא"ת דאז, שמואל קרן, אך נדחתה.
במקום זאת, פנתה מפא"ת יחד עם רפאל לפיתוח "כיפת ברזל", שהושקה בשנת 2011 ורשמה יירוט מבצעי ראשון באותה שנה. רק בשנת 2014, השנה שבה הכיפה כבר הפכה למערכת דומיננטית, הוצגה לראשונה מערכת הלייזר החדשה "מגן אור" (המוכרת כיום כ"אור איתן"), שביצעה אז את יריית הפיילוט שלה.
כבר בזמן אמת עורר ביטול פרויקט הלייזר וההימור על "כל הקופה" עם מערכת כיפת ברזל שיח ציבורי ער - ועל כן, מבקר המדינה דאז, מיכה לינדנשטראוס, החליט לחקור אותו. בדוח שפורסם ב־2008, קבע המבקר כי אף שפסילת מערכת הלייזר נעשתה מטעמים ענייניים - נמצאו ליקויים משמעותיים בדרך הפעולה. המבקר מצא כי מפא"ת וצה"ל קידמו את פיתוח וייצור מערכת כיפת ברזל עוד לפני שהתקבלו החלטות הצטיידות רשמיות על ידי הצבא או הממשלה. חמור מכך, המבקר קבע כי צה"ל לא ביצע ניתוח מערכתי כולל לשילוב ההגנה האווירית; למעשה, עד יולי 2008 - שנה לאחר תחילת העבודה על כיפת ברזל - לא נקבעה כלל דרישה מבצעית למערכות מסוגה או למערכת "שרביט קסמים" (כיום מוכרת בשם "קלע דוד").
ההיסטוריה של תוכנית הלייזר הישראלית
בניגוד למערכות יירוט מבוססות טילים, כמו כיפת ברזל או החץ, ללייזר יתרונות אסטרטגיים וכלכליים משמעותיים: הוא מאפשר יירוט מדויק במהירות האור, בעלות אפסית ובלוגיסטיקה מינימלית. כך זה עובד: המערכת מרכזת קרן לייזר בהספק חשמלי עצום לעבר המטרה - רקטה קצרת טווח או כטב"ם - ובתוך שניות בודדות מחוררת אותה וגורמת להשמדתה. בעוד שעלות מיירט של מערכת "כיפת ברזל" מוערכת בכ־30 עד 50 אלף דולר (ומיירטים כבדים יותר מגיעים למאות אלפים), שיגור קרן לייזר עולה כמה שקלים בודדים - מחיר החשמל בלבד. עם זאת, ללייזר חולשה מובנית ומשמעותית: הוא מחייב קו ראייה ישיר ומתקשה לתפקד בתנאי עננות, אובך או גשם כבד.
שורשיה של תוכנית הלייזר הישראלית נעוצים דווקא בקריסת פרויקט "מלחמת הכוכבים" של נשיא ארה"ב דאז, רונלד רייגן. התוכנית השאפתנית משנות ה־80 נועדה לנטרל טילים גרעיניים סובייטיים באמצעות מראות לווייניות בחלל, אך נגנזה עם סיום המלחמה הקרה מול ברית המועצות. תא"ל (במיל') אורי רם, אז מפקד מערך הנ"מ, זיהה את הפוטנציאל הטכנולוגי; הוא יצר קשר עם מהנדסי הלייזר של חברת TRW והגה רעיון נועז: לנצל את הידע שנצבר כדי לנטרל את איום הקטיושות המעיק על שמי הצפון.
היוזמה של רם הבשילה למשא ומתן מדיני בהובלת ראש הממשלה לשעבר, שמעון פרס. ביולי 1996, חודשיים לאחר מבצע "ענבי זעם" בגבול הצפון, נחתם באישור הקונגרס מזכר הבנות בין ממשלות ישראל וארה"ב לפיתוח פרויקט הלייזר THEL, שזכה בטעות לכינוי "נאוטילוס" על שמו של פרויקט אמריקאי דומה שלא היה קשור לישראל באותה התקופה - מערכת שנבנתה מראש כמענה ייעודי ליירוט קטיושות. כמקובל בפרויקטים משותפים, עיקר המימון (כ־300 מיליון דולר) הגיע מהממשל האמריקאי, בעוד שישראל השקיעה מעט מעל ל־100 מיליון דולר מתקציב הביטחון.
עבור חברת TRW, הפרויקט היה הזדמנות עסקית מצוינת להגשמת חזון ישן: התקנת נשק לייזר על חרטום מטוס ג'מבו (747), במטרה ליירט טילים בליסטיים מגובה של 20 ק"מ ובטווח של עד 500 ק"מ. עד שנת 2000, התחזיות נראו מבטיחות: בסדרת ניסויים בניו מקסיקו הצליחה ה"נאוטילוס" ליירט מטרות בתוך שלוש שניות בלבד, ואף דילגה ממטרה למטרה במהירות של שנייה אחת.
אלא שמהר מאוד חלחלה ההבנה כי המערכת הקיימת אינה אלא "מדגים טכנולוגי". כדי להפוך אותה למבצעית נדרש מזעור משמעותי, ופה החלו להתגלע פערים בדרישות: בעוד שבצה"ל שאפו למערכת נגררת על גבי משאית, הצבא האמריקאי העדיף מפרט כבד יותר, כזה שניתן יהיה להטסה במטוסי תובלה מסוג "הרקולס".
במהרה החלו מגרעותיה של מערכת ה"נאוטילוס" לעלות על יתרונותיה. בניגוד למערכת "אור איתן" המודרנית, ה"נאוטילוס" התבססה על טכנולוגיית לייזר כימי - מנגנון ירי המופעל באמצעות תגובה בין גזים, כמו מימן ופלואור. החום העצום המופק מהריאקציה הכימית ביניהם מחולל קרינת לייזר רב־עוצמה בתחום האינפרה־אדום, אך התהליך התברר כבעייתי ליישום מבצעי.
"אחרי הריאקציה הכימית, לא ניתן היה להחזיר את הגזים למצבם המקורי כדי ליצור ירייה נוספת", מסביר ד"ר יהושע קליסקי, חוקר בכיר ומומחה ללייזר מהמכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). "המערכת חייבה פליטה של הגזים הללו החוצה, אלא שמדובר במימן פלואורי רעיל מאוד. היה קשה להצדיק הצבה של מערכת כזו בשדרות לדוגמא, שבפועל מרעילה את העיר תוך כדי הגנה עליה מפני טילים".
בנוסף לרעילות, המערכת סבלה מחוסר יעילות קיצוני. היא ניצלה רק אחוז אחד בלבד מהאנרגיה שהוזנה אליה, מה שחייב הצבת מקור כוח מאסיבי בסמוך אליה. לדברי ד"ר קליסקי, מערכת ה"נאוטילוס" נבנתה כבניין בן שלוש קומות שהיווה מטרה נייחת ופגיעה, וניסיונות המזעור שלה כשלו: "למרות הטענות שנשמעו אז, לא ניתן היה לפתח מהטכנולוגיה הזו מערכות קומפקטיות וניידות".
ההימור הגדול של עמיר פרץ
האם השקעה מאסיבית של מאות מיליוני דולרים הייתה מאפשרת למזער את המערכת, להתגבר על פליטת הגזים הרעילים ולהפוך אותה לניידת ובטוחה? אלוף (במיל') גיורא איילנד, ששימש כראש אגף התכנון (אג"ת) בראשית שנות האלפיים, סבור שהיה מקום לנסות - אך מה שהכריע את הכף היה קיצוץ תקציבי רוחבי בפרויקטי הפיתוח של צה"ל, זמן רב לפני שהתקבלה ההחלטה לפנות ל"כיפת ברזל".
"האמריקאים הבהירו לנו שהמערכת בתצורתה הנוכחית - בניין נ
ייח - לא מסוגלת להתנייד ולכן אינה משרתת את צרכיהם בשטח", משחזר איילנד. "אנחנו הסכמנו לבחון את הפיכתה לניידת, אך המהלך הפך את הפרויקט לפחות מבטיח ופחות מתאים לצרכי הביטחון הישראלי". כדי לבחון את אפשרות המזעור, דרשו האמריקאים תקציב של 180 מיליון דולר בשנה למשך שלוש שנים - כאשר שליש מהסכום אמור היה להגיע מהשקעה ישראלית.
"מה שהכריע את הכף היה בכלל דיון תקציבי שנערך בשנת 2003", משחזר איילנד. "חיל האוויר רכש באותה תקופה ארבע טייסות F-16, שהיוו את עמוד השדרה של החיל - וכל המדינות עמדו בתור כדי לקבל אותן. היה ברור לנו שאנחנו נכנסים לאובר־דראפט תקציבי וגרעון של מט"ח, ומנכ"ל משרד הביטחון דאז, עמוס ירון, ביקש לסרוק את כל פרויקטי הפיתוח כדי לאתר מקומות שאפשר לקצץ בהם. באג"ת סימנו את כל מה שנראה פחות דחוף או ניתן לדחייה - וכך הגענו גם לפרויקט הפיכת ה'נאוטילוס' למערכת ניידת".
תחילה, התנגד איילנד למהלך. "הרי גם הגרסה הראשונה של טיל ה'חץ' נכשלה, ובכל זאת המשכנו לדורות הבאים שכן הצליחו", הוא אומר. "התייעצתי עם מומחים ממכון ויצמן שתמכו בעמדה שלי, אבל הראייה השלטת במשרד הביטחון ובחיל האוויר הייתה שרכש ארבע טייסות אף-16 קודם לכל. במפא"ת סברו שבניית מבני קבע ליירוט בטווחים קצרים לאורך הגבולות בכל רחבי הארץ אינה פתרון יעיל. בסופו של דבר, כראש אג"ת, התיישרתי עם דעת הרוב".
במפא"ת לא גנזו לחלוטין את רעיון הלייזר, אך בחרו בהשקעה של מיליוני שקלים בודדים במחקר, תוך המתנה לפריצת דרך טכנולוגית. זו הגיעה רק שנים מאוחר יותר עם המצאת הלייזר המבוסס על סיבים אופטיים ודיודות - הטכנולוגיה שהבשילה לבסוף למערכת "מגן אור" (אור איתן) של ימינו.
אולם ההחלטה האסטרטגית לוותר על הלייזר הכימי התקבלה סופית בשנת 2006 על ידי שר הביטחון דאז פרץ. "עמיר פרץ החליט ללכת על כל הקופה עם כיפת ברזל", משחזר בכיר בלשכתו באותן שנים.
פרץ חיפש מענה דחוף לאיומי הקסאמים על שדרות ולקטיושות מלבנון, בעוד שפרויקט הנאוטילוס כבר היה בשלבי גסיסה מתקדמים. "הלחץ הציבורי והתקשורתי להמשיך עם פרויקט הלייזר היה בשיאו, והוא היה מונע על ידי קמפיינים של בעלי עניין", נזכר הבכיר. "פרץ היה מספר בשיחות סגורות איך הוא ואשתו אחלמה היו מתווכחים בבוקר מי יאסוף את העיתון כדי לראות איזו כתבה מכפישה התפרסמה נגד ההחלטה להמר על כיפת ברזל".
עוד אמר הבכיר בנושא: "שיקוליו של פרץ היו מבצעיים גרידא. הוא סירב להסתמך על מערכת שתהיה מושבתת חודשים ארוכים בשל עננות או אובך, וחיפש פתרון נייד שניתן לשנע בין גזרות בתוך זמן קצר. בעוד שה"נאוטילוס" נותרה כמטרה נייחת ומגושמת בדמות בניין בן שלוש קומות, מערכת ה"סקייגארד" שאמורה הייתה להחליפה הייתה אז בגדר רעיון בלבד.
הבכיר מוסיף כי פרץ התגאה בכך שקיבל את ההחלטה על "כיפת ברזל" בניגוד לעמדת צמרת הצבא ומפא"ת באותם ימים. הוא מצא שותף לדרך בדמות דני גולד, אז ראש מו"פ במפא"ת, ואימץ אותו תחת חסותו. "ביום שבו טיל של ארגון הטרור חיזבאללה פגע במוסך הרכבת בחיפה והרג שמונה עובדים, פרץ אמר: לא ייתכן ששר ביטחון במלחמה יקדיש את כל תשומת הלב שלו לעורף בחיפה ובנהריה, במקום לניהול המערכה בבינת ג'בייל או במרג' עיון".
האמת המתעתעת על "נאוטילוס"
כדי לתקף את החלטתו לגנוז את פרויקט הלייזר לטובת "כיפת ברזל", מינו פרץ וראש מפא"ת דאז, שמואל קרן, ועדת מומחים בראשות פרופ' יעקב נגל. לאחר בחינה ממושכת, המליצה הוועדה על המערכת של רפאל על פני ה"סקייגארד" - הגרסה הניידת של ה"נאוטילוס".
על פי מסמך חסוי ששימש את הוועדה, התברר כי הנתונים האמיתיים לגבי ביצועי הסקייגארד היו גרועים מאלה שפורסמו בתקשורת באותם שנים. למרות הטענות על 90% הצלחה ביירוט רקטות ופצצות מרגמה, התברר כי המערכת הצליחה להפיק קרן לייזר רק ב־50% מהניסיונות. גם במקרים שבהם הקרן נורתה, היא פגעה במטרה ב־70% מהפעמים בלבד. בשל כך, המפתחת נורת'רופ־גראמן סירבה להתחייב על אחוזי יירוט גבוהים יותר - נתון שלא עמד בדרישות הסף למערכת מבצעית.
מתוך מסמכי הוועדה עולה עוד כי הצבא האמריקאי עצמו נטש את פרויקט הלייזר הנייד כבר ב־2005, בין היתר בשל חשש מעלויות פיתוח אסטרונומיות. גם בישראל התקשו לראות חיסכון ממשי ב"סקייגארד" אל מול כיפת ברזל. עלות היירוט בלייזר כימי אמנם נאמדה בכמה אלפי דולרים בודדים - זול משמעותית מעשרות אלפי הדולרים של מיירט כיפת ברזל - אך כדי להצדיק את ההשקעה, המערכת נדרשה להתמודד עם מטחים כבדים, משימה שהייתה מעבר ליכולותיה. בעוד שהלייזר מסוגל ליירט מטרה אחת בלבד בכל פעם, משגר בודד של כיפת ברזל מסוגל לשגר מטח מיירטים במקביל.
לפי חישובי ועדת נגל, נדרשו חמישה משגרי לייזר כדי להשתוות להספק של משגר כיפת ברזל אחד. גם תג המחיר שהציעה נורת'רופ־גראמן בשנת 2007 הפך את העסקה לבלתי כדאית: החברה דרשה כ־100 מיליון דולר לכל אחת משלוש היחידות הראשונות, וכ־50 מיליון דולר לכל משגר נוסף. זאת לעומת כמיליון דולר בלבד למשגר של כיפת ברזל. בדיעבד, ההערכה היא כי עלות כלל היירוטים שביצעה כיפת ברזל עד היום לא מגיעה אפילו למחצית מההוצאות שהייתה דורשת מערכת הלייזר הכימי.
שיקול מכריע נוסף שעמד לנגד עיני ועדת נגל היה שאלת עצמאות הייצור בישראל. בעוד שפרויקט הלייזר חייב תלות מוחלטת בארה"ב והיה מותיר את ישראל נתונה לגחמותיה של חברת נורת'רופ־גראמן, "כיפת ברזל" פותחה כמוצר כחול־לבן על ידי רפאל. עצמאות הייצור הבטיחה לישראל חופש פעולה מבצעי ויכולת לבצע התאמות מהירות לאיומים משתנים, ללא צורך באישור של יצרנית זרה.
לכאורה, היתרון היחיד של מערכת ה"סקייגארד" באותה עת היה לוח הזמנים: בשנת 2007 הבטיחה חברת נורת'רופ־גראמן לספק שלושה משגרים בתוך שנתיים בלבד. מערכת "כיפת ברזל" נזקקה לשנה וחצי נוספות כדי להפוך למבצעית, אך הפער בביצועים הצדיק את ההמתנה. עם מעל ל־90% אחוזי יירוט, ניידות מלאה ועלות משגר נמוכה משמעותית, הכיפה הציבה סטנדרט שהלייזר הכימי פשוט לא יכול היה לעמוד בו.
חבלי קליטה - ואופטימיות זהירה
במערכת הביטחון לא זנחו את חזון קרן הלייזר, אלא המתינו להבשלה טכנולוגית שתהפוך אותו לכלכלי ובר־קיימא. "בתחילת שנות האלפיים חלה פריצת דרך משמעותית בפיתוח גבישי לייזר המבוססים על מצב מוצק, לצד שימוש בסיבים אופטיים ודיודות כמקור אנרגיה", מסביר ד"ר קליסקי. "מדובר במערכות קומפקטיות, יעילות ואמינות משמעותית מהלייזר הכימי. אפילו חברת נורת'רופ־גראמן, שקידמה בעבר את הטכנולוגיה הכימית, נטשה אותה לטובת הלייזר האופטי".
"בעוד שהיעילות האנרגטית של הלייזר הכימי עמדה על 1% בלבד, הלייזר האופטי מציג יעילות של כ־30%. מבחינת המחיר - הלייזר האופטי מפעיל יירוט בעלות דולרים בודדים, לעומת עלות אלפי דולרים בודדים במערכת ה"סקייגארד"", מסביר ד"ר קליסקי, ומוסיף: "פריצת הדרך הזו היא שהציתה את מרוץ החימוש העולמי בלייזר צבאי - מהצי האמריקאי ועד לצבא דרום קוריאה. בישראל, המהלך הזה הוביל את רפאל להציג את מערכת "מגן אור"(כיום נקראת אור איתן) כבר בשנת 2014, לאחר פיתוח שארך מספר שנים".
למרות תחושת ההחמצה המלווה את תפקוד מערכת "אור איתן" בחודשים האחרונים - הרומזת על אי עמידה ביעדים, מומחים מדגישים כי המערכת הוכרזה מבצעית רק לפני חמישה חודשים וטרם נקלטה באופן מלא בחיל האוויר. תהליך ההטמעה כולל הכשרת מפעילים, סדרת בדיקות ואיכונים. לאחר הוכחת ההיתכנות המוצלחת בקיץ של 2024, שכללה עשרות יירוטים, בחיל האוויר מקווים כי בקרוב תוכל המערכת להפגין את יכולותיה האמיתיות גם במבחן השטח.