אלעד אהרונסון / צילום: נטלי כהן-קדוש
הכותב הוא נשיא ומנכ"ל ICL
רגע אחרי יום העצמאות, ראוי אולי לדייק מחדש את המושג ריבונות. בעבר ריבונות נמדדה בעיקר בגבול, בצבא, במטבע ובדגל. במאה ה־21 היא נמדדת גם ביכולת של מדינה להבטיח לעצמה גישה רציפה למזון, לאנרגיה, לחומרי גלם ולשרשראות אספקה חיוניות. זה כבר לא דיון טכני על סחר. זה דיון על חוסן לאומי. בדיוק שם, במקום השקט יותר, הפחות מדובר, נמצא אחד הנכסים האסטרטגיים החשובים של ישראל - עולם המינרלים.
● העימות הימי בין ארה"ב לאיראן מסלים, מחיר הנפט מטפס
האירועים האחרונים במרחב שבין ישראל, ארה״ב ואיראן המחישו זאת היטב. מצר הורמוז נתפס בציבור בעיקר כצוואר בקבוק של אספקת נפט וגז. אבל בפועל מדובר בעורק תחבורה מרכזי בהרבה.
לפי UNCTAD (ועידת הסחר והפיתוח של האו"ם), השיבושים במצר פגעו לא רק בתנועת תשומות האנרגיה אלא גם בשרשראות אספקה גלובליות אחרות, והמסמך שלהם מדגיש במפורש את ההיקפים המשמעותיים של הדשנים העוברים דרך המצר בימים כתיקונם. כאשר נתיב כזה משתבש, הבעיה איננה רק מחיר האנרגיה. הבעיה היא היכולת להזין שדות, להפעיל מפעלים, לשנע תשומות חיוניות ולשמור על יציבות מחירים.
אחראים ל־50% מהיבול החקלאי
לא רבים מכירים את תפקידם הקריטי של דשנים כמרכיב יסוד בחקלאות. הם מגדילים את תפוקת השדות והמטעים ואחראים לכ־50% מהיבול החקלאי. משמעות הדבר היא שללא זמינותם, מחצית מאוכלוסיית העולם הייתה מתמודדת עם רעב.
לא בכדי, האמירה המיוחסת לנפוליאון לפיה צבאות צועדים על קיבתם, שבה ועולה. במאה ה־21, לא רק צבאות. גם כלכלות. בעולם של אוכלוסייה גדלה, קרקע חקלאית מצטמצמת, שינויי אקלים, מלחמות סחר ושיבושי אספקה, השאלה האמיתית היא מי יצליח לייצר יותר ערך קלורי ולהזין יותר בני אדם, בפחות משאבים.
בעוד מדינות רבות תלויות לחלוטין ביבוא דשנים, לישראל יש יתרון ייחודי - תעשייה מתקדמת לייצור דשנים מיוחדים וידע טכנולוגי, כאשר שניים מתוך שלושת חומרי הגלם החיוניים לייצור דשנים - המינרלים אשלג ופוספט, מופקים כאן בישראל (לצד הברום הנדרש לעולמות האלקטרוניקה והתעשייה).
מכאן, זו כבר לא רק שאלה חקלאית, זו שאלה של ריבונות. לפי נתונים של חברת הייעוץ BDO, מוצרי חברת ICL והפתרונות שהם מייצרים, תומכים בביטחון התזונתי של כ־400 מיליון בני אדם ביום ותורמים לכ־430 מיליארד ארוחות בשנה.
לא עוד "סקטור", אלא תשתית שלמה
זהו בדיוק הסיפור הגדול של השנים האחרונות. מה שנחשב במשך עשורים לעולם של קומודיטי - מינרלים, דשנים, חומרי גלם - עבר שינוי מעמד. ממשבר הקורונה, דרך העימות בין רוסיה ואוקראינה, מלחמות המכסים והמאבק בין ארה"ב לסין על שבבים ומינרלים קריטיים, ועד המשבר הנוכחי במזרח התיכון - מדינות הבינו שמשאב חיוני אינו רק סחורה. הוא נכס אסטרטגי. ה־OECD מראה שמגבלות היצוא על חומרי גלם קריטיים גדלו ביותר מפי חמישה מאז 2009.
במילים אחרות, העולם עובר ממסחר פתוח יחסית לעולם של הגנות, מגבלות וריבונות כלכלית. דווקא במציאות הזו, היכולת של ישראל לשמור על יצוא יציב ואמין, לצד הבטחת הביטחון התזונתי המקומי, הופכת לא רק למנוע צמיחה, אלא גם לכלי מדיני שמחזק את קשריה עם מדינות התלויות בחומרי הגלם שהיא מספקת.
הסכסוך האחרון במזרח התיכון המחיש כיצד עימות גיאופוליטי הופך במהירות לשאלה של יציבות הכלכלה הגלובלית והביטחון התזונתי. על פי הבנק העולמי לדוגמה, מחירי האוריאה (המשמשת בעיקר כדשן) זינקו בכמעט 46% בין פברואר למרץ 2026. כך, מאבק צבאי גורם ללחץ על שוק הדשנים, משם לחקלאות, ומשם למחירי מזון וזמינותו. זהו מסלול ישיר מהגיאופוליטיקה לצלחת. לכן, המינרלים אינם עוד "סקטור". הם תשתית. הם חלק ממערך היציבות של העולם המודרני.
קלף משמעותי במשחק הגיאופוליטי
דווקא כאן יש לישראל סיפור שראוי להאיר. בעוד העוצמה הישראלית בתחומי המדע, הטכנולוגיה והחדשנות מוכרת בעיקר מעולמות ההייטק, קיימת גם עוצמה ישראלית אחרת - נמוכה יותר בפרופיל, אך אסטרטגית מאוד - היכולת לקחת משאב טבע, לבנות סביבו תעשייה מתקדמת, ולהשביח אותו באמצעות עיבוד, ידע, מחקר ופיתוח ויישומים טכנולוגיים.
זה אינו סיפור של הפקה או כרייה בלבד. זה סיפור של ערך מוסף, של תעשייה, של יצוא, ושל חיבור בין אדמה, מדע וכלכלה. עבור משק קטן ופתוח כמו ישראל, זהו עניין מאקרו־כלכלי מובהק. תעשיית מינרלים ישראלית חזקה לא רק שמייצרת ביטחון אסטרטגי (לרבות ביטחון תזונתי), אלא גם מהווה קלף משמעותי במשחק הכוחות העולמי, וזה בדיוק האיזון שמדינות מחפשות היום - עצמאות לאומית מחד ושותפות בינלאומית מאידך.
בעולם שבו מינרלים הפכו ממוצר סחיר לנכס אסטרטגי, גם לישראל יש קלף עוצמתי שאסור להמעיט בערכו. רגע אחרי יום העצמאות, אולי הגיע הזמן להכיר בכך שריבונות מודרנית וחוסן לאומי נמדדים לא רק בגבולות, אלא גם ביכולת להפיק ולהשביח משאבים שהעולם מתקשה לוותר עליהם.