השבוע האחרון עמד בסימן היחסים המידרדרים בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת. כמובן, ההתנגשויות בין הרשויות הן לא דבר חדש, אבל בימים האחרונים הן עלו מדרגה לאחר שהממשלה הצהירה על "אי־הכרה" בהחלטה של בג"ץ; היועצת המשפטית לממשלה, עו"ד גלי בהרב־מיארה, קבעה כי "הדבר חותר תחת עקרונות יסוד של שלטון חוק במדינה דמוקרטית"; השופטים הגיבו לאי־ההכרה; חברי הממשלה קראו לא לציית להחלטות שיפוטיות נוספות - והחל מצעד של עובדי ציבור שהבהירו למי נתונה "נאמנותם" במקרה של משבר חוקתי.
● מה ההשלכות של הפרת פסק דין, ומה בג"ץ החליט?
● ארבעה חודשים לבחירות: האם ישראל בדרך לאירוע של פעם ב־38 שנה?
ה"טריגר" הוא פסיקת בג"ץ בעניין מועצת הרשות השנייה - פסיקה שעליה כבר עמדנו בעבר, והפעם לא ניכנס אליה שוב. אלא שההתפתחויות האחרונות חייבו אותנו לחזור שוב לבסיס, ולשים את מאבק הרשויות בהקשר רחב יותר. אז איפה בעצם אנחנו עומדים בתוך הפלונטר החוקתי הזה? להלן ננסה לעשות סדר.
משמעות כלכלית מיידית
הממשלה פרסמה "הצהרה בדבר אי־הכרה בפעולות מועצת הרשות השנייה שייעשו בניגוד לתנאי הסף הקבוע בחוק". הממשלה למעשה הכריזה שהחלטת בית המשפט העליון "סותרת את החוק" והצהירה ש"תפעל בכל הכלים החוקיים שיעמדו לרשותה על־מנת לבטל את ההחלטה ולפיכך לא תישמע בעתיד בפני הממשלה" כל טענה "המבקשת להקנות תוקף לפעולה שנעשתה על־ידי" המועצה.
מה המשמעות של המהלך החריג הזה? פרופ' אורי אהרונסון מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר־אילן, הסביר לנו כי "הצעד הזה של הממשלה הוא עדיין לא אופרטיבי, וכשמו - מדובר בהצהרה בלבד. אפילו לא מדובר בהחלטת ממשלה פורמלית שיוצרת דין. לכן, הצעד הזה עדיין נשאר במישור ההצהרתי".
אז מה ההשלכות של המהלך? אהרונסון מציע לקחת כדוגמה את עסקת רשת 13 שמונחת לאישור מועצת הרשות השנייה. לדבריו, "אם המועצה תאשר את העסקה, ובהינתן שהממשלה לא מכירה בפעולת המועצה - המשמעות היא שהממשלה, הלכה למעשה, לא תכיר ברוכשים של רשת 13 בתור בעלי הערוץ. עוד מוקדם לקבוע מה זה אומר בפועל, אבל תיאורטית זה יכול להשליך על התנהלות המדינה מול הערוץ".
אבל אהרונסון סבור שלא כל ההשלכות הן עתידיות בלבד: "האמירה הזאת של הממשלה תורמת ליצירת חוסר ודאות רגולטורי - ולחוסר הוודאות הזה יש עלויות כלכליות, למשל בהרחקת משקיעים פוטנציאליים. זו פגיעה ביציבות של הפעולות הממשלתיות".
כרוניקה של אי־ציות
אף ש"שבירת הכלים" מול הרשות השופטת חריגה, אי־ציות של הממשלה להחלטות שיפוטיות אינו חסר תקדים. כפי שתיאר אהרונסון, רשויות ציבוריות לא פעם מתמהמהות בציות לצווים, מקיימות אותם חלקית או מתעלמות מהם.
במאמר בכתב העת משפטים, מזכירים אהרן גרבר ופרופ' יונתן גבעתי כמה מקרים כאלה. דוגמה מוקדמת היא החלטת הממשלה בשנות ה־50 שלא למלא אחר צו בג"ץ להשיב את עקורי אקרית ובירעם לכפרם.
מקרה נוסף אירע ב־1985, כשיו"ר הכנסת שלמה הלל נמנע מלציית לפסיקת בג"ץ שאפשרה לח"כ מאיר כהנא להניח הצעות חוק גזעניות. בג"ץ דחה את בקשת כהנא לאכוף את פסק הדין, בין היתר משום שהצו היה הצהרתי. ב־2004, בדיונים על קיצוץ בגמלת הבטחת הכנסה, בג"ץ חייב את המדינה לפרט את עמדתה לגבי הזכות לקיום בכבוד. העמדה לא הוגשה, והמדינה נמנעה מלהציג אמות־מידה קונקרטיות.
מקרה טרי יותר התרחש ב־2020: יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין סירב להעלות להצבעה בחירת יו"ר קבוע לכנסת ה־23, אף שבג"ץ הורה לו לכנס את הכנסת עד 25 במרץ. אדלשטיין התפטר, ובשל כניסת ההתפטרות לתוקף רק כעבור 48 שעות לא ניתן היה למלא את החלטת בג"ץ.
בג"ץ הגיב באופן חריג ומינה מיידית את ותיק חברי הכנסת, עמיר פרץ, ליו"ר במקום אדלשטיין. "במקום שבו מדובר בפגיעה חסרת תקדים בשלטון החוק, נדרשים סעדים חסרי תקדים", קבעה הנשיאה אסתר חיות.
המאבקים בין הרשויות לבשו גם ביטויים מילוליים. ב־2004, בעקבות אותן החלטות בג"ץ בעניין הקיום בכבוד, אמר יו"ר הקואליציה גדעון סער כי מדובר ב"הסגת גבול" וב"טירוף מערכות". בסיכום הדיון קבעה הכנסת כי היא מודאגת מ"גלישת" בג"ץ לתחומי הרשויות האחרות, והתריעה מפני "משבר חוקתי".
ב־2009 קרא ח"כ משה גפני לרבה של אשדוד שלא לציית לפסיקת בג"ץ שחייבה הענקת תעודת כשרות בניגוד לעמדתו - והרב אכן לא ציית. ב־2020, בדיון על חוק יסוד: הלאום, יו"ר הכנסת יריב לוין כתב כי החלטה שתתערב בהם תהיה "נעדרת תוקף". שנה אחר כך קרא ח"כ בצלאל סמוטריץ' "לא לציית לאבסורדים" של בג"ץ.
והיו גם קריאות דומות מהצד השני. ב־2018 תקפה יו"ר מרצ לשעבר זהבה גלאון פסיקה שאפשרה את פינוי חאן אל־אחמאר. "שופטי בג"ץ ערלי הלב הכתימו לדיראון עולם את המוסד שהם מכהנים בו", כתבה במאמר ב"הארץ". "הגיעה שעה קשה, שבה יש לקרוא לאי־ציות ולהתנגדות אקטיבית, נחרצת ונחושה".
הקלף ששלפו השופטים
מה בית המשפט יכול לעשות כדי לגרום לממשלה לקיים את החלטותיו? אהרונסון מציג במאמרו כמה מענים: דחיית המועד לקיום ההחלטה; "ביוש" של הרשות בלשון שיפוטית חריפה; הטלת הוצאות; וחידוד הצו השיפוטי.
ומה לגבי ביזיון בית המשפט? כפי שהסברנו בעבר, זה לא כל כך פשוט. בפסיקה טרם הוכרעה השאלה האם ניתן לנקוט סנקציות לפי פקודת ביזיון בית המשפט נגד המדינה, שכן הקושי המיוחד הוא שעל בג"ץ אין ערעור, כך שמי שיוטלו עליו סנקציות לא יוכל לערער עליהן. ערכאות נמוכות יותר כן מטילות סנקציות גם על אישים ספציפיים ברשויות ציבוריות, כשלמשל בית המשפט המחוזי הטיל קנס יומי של 4,000 שקל על עיריית בני ברק וראשיה בגין עיכוב ביצוע פסק דין.
אבל זאת לא הבעיה היחידה. אהרונסון מוסיף כי "היות שהצעד של הממשלה הוא כרגע הצהרתי בלבד ולא אופרטיבי, אנחנו עדיין לא נמצאים במקום של פעולה לפי ביזיון בית המשפט".
אלא שהשבוע שופטי בג"ץ שלפו תמריץ מפתיע לקיום החלטות שיפוטיות. "ביחס לפעולתם של עובדי ציבור", כתבו השופטים, "לא למותר להעיר כי פעולת עובדי ציבור בניגוד להחלטות שיפוטיות, עלולה להוביל, במקרים המתאימים, לכך שהסדר החסינות האישית המוקנה מפני תביעות נזיקין - לא יחול".
במה מדובר? לפי סעיף 7א לפקודת הנזיקין, "לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין".
אהרונסון מסביר: "עובדי מדינה עלולים לעשות טעויות שיכולות להסב לפרט נזקים. מה שההסדר הזה מבקש לעשות הוא למנוע חשיפה אישית של עובד המדינה לתביעות בגין נזקים שנגמרו מעבודתו, כשמי שנפגע עדיין רשאי להגיש תביעה נזיקית נגד המדינה. בית המשפט למעשה הבהיר שאי־קיום פסק דין אינו חוסה תחת 'מילוי תפקידו השלטוני' של עובד הציבור. לכן, במקרים כאלה, ייתכן שההגנה שמעניקה החסינות מפני תביעות נזיקין לא תעמוד לזכות עובד הציבור".
