יותר מ־20 מדינות ברחבי העולם כבר אסרו או נמצאות בתהליכי חקיקה לאסור שימוש של ילדים ברשתות חברתיות, מחשש לחשיפה לסיכונים שונים שהם לא מודעים אליהם בשל גילם הצעיר. כ־20 מדינות נוספות גם בוחנות בימים אלה צעדים דומים.
● מטא תשלם כמעט מיליארד דולר לטיפול בנזקים שנגרמו לילדים מהרשתות החברתיות
● מהרשת לרחוב: למה ישראל מתקשה לבלום את אלימות הנוער?
עד לאחרונה, גיל הכניסה לרשתות חברתיות הוסדר בעיקר על־ידי החברות עצמן - טיקטוק, פייסבוק וסנאפצ'ט קבעו סף גיל מינימלי של 13, כמעט ללא אכיפה אמיתית. ילדים צעירים יותר פשוט שיקרו לגבי גילם בעת ההרשמה, ואיש לא בדק.
עכשיו, ממשלות ברחבי העולם מחוקקות חוקים מחייבים שמטילים על הפלטפורמות עצמן את האחריות לחסום קטינים - עם קנסות כבדים לרשתות חברתיות שלא יעמדו בדרישות, ולעתים אף עם דרישה לפתח מנגנוני אימות גיל טכנולוגיים בפועל.
המהלך, שהחל כיוזמה מקומית מבודדת, הפך בתוך זמן קצר לקונצנזוס עולמי נדיר החוצה קווים גיאופוליטיים ותרבותיים כאחד.
אחת המדינות הראשונות שהחלו ביישום המהלכים הללו היא סין, שמגבילה בהדרגה את גישת הקטינים לרשתות החברתיות כבר מ־2019. בשנה שעברה הטילה אוסטרליה איסור שימוש גורף מתחת לגיל 16, ובעקבותיה נכנסו לרשימה גם אינדונזיה, מלזיה וברזיל, שמחייבת לקשר חשבונות של קטינים מתחת לגיל 16 לחשבון ההורים ולבצע אימות גיל.
בטורקיה כבר אושר חוק דומה בפרלמנט שממתין לחתימה סופית של הנשיא ארדואן, ואילו איחוד האמירויות כבר אסרה שימוש מתחת לגיל 15, מה שהופך אותה למדינה הערבית הראשונה שפועלת כך.
גם באירופה החקיקה עלתה מדרגה: נשיאת הנציבות אורסולה פון דר ליין הודיעה כי הרשויות יפעלו נגד "עיצוב ממכר ומזיק" במסגרת "חוק ההגינות הדיגיטלית", בעוד שהפרלמנט האירופי קרא לאסור גישה מתחת לגיל 16 ללא הסכמת הורים, ולאסור לחלוטין גישה מתחת לגיל 13.
צרפת כבר אישרה איסור מלא בגיבוי הנשיא עמנואל מקרון, יוון מתכננת מהלך דומה, ובאוסטריה, בסלובניה ובגרמניה מונחות על השולחן הצעות חוק דומות. מדינות נוספות, בהן ספרד, איטליה, פורטוגל והודו, בוחנות צעדים דומים.
הנדסת מוצר שנועדה למקסם זמן מסך
אז על מה כל המהומה? לפי סקר של מכון המחקר פיו (Pew) שנערך בקרב בני נוער בארה"ב בגילי 13-17 בסוף 2024, כמעט מחצית מהנשאלים העידו שהם מחוברים לאינטרנט "כמעט באופן קבוע" - עלייה חדה מ־24% בלבד לפני עשור. בסך־הכול, על־פי הסקר, כמעט כל בני הנוער (96%) מדווחים שהם משתמשים באינטרנט מדי יום.
החיבור הרציף הזה אינו מקרי, אלא תוצאה של הנדסת מוצר שמיועדת למקסם זמן מסך. פיצ'רים כמו גלילה אינסופית, לייקים והתראות קופצות מייצרים על־פי מחקרים מנגנון תגמול דמוי מכונות הימורים, שמנצל את הרגישות הגבוהה של מתבגרים ללחץ חברתי. כדי למכור יותר פרסומות, האלגוריתם מזרים תכנים מעוררי רגש שיוצרים פחד מהחמצה ודחף בלתי פוסק להתעדכן.
לדברי מומחים, הדבר מוביל לדפוס שימוש דמוי־התמכרותי הכולל פגיעה בשינה ונסיגה מקשרים פנים אל פנים - תלות שגוררת עמה שורה של נזקים נפשיים ופיזיים קשים. החשיפה המתמדת לפילטרים ולהשוואה חברתית פוגעת בדימוי הגוף, מחריפה תחושות נחיתות ומעלה את הסיכון להפרעות אכילה.
במקביל, השימוש האינטנסיבי נקשר לעלייה מובהקת במדדי דיכאון, חרדה, בדידות ומחשבות אובדניות. במקרים קיצוניים, האלגוריתמים אף מנגישים תכנים המעודדים פגיעה עצמית ומקדמים "אתגרי רשת" מסוכנים שהובילו לפציעות קשות ולאשפוזים.
מעבר למחיר הנפשי, הרשתות משמשות כר פורה לפגיעה ישירה ולעיוות תודעתי. מומחים מזהירים כי האנונימיות והזמינות הרציפה מעצימות בריונות רשת, הטרדות והשפלה, לצד סיכון מוגבר לחשיפה לתכנים מיניים, סחיטה ותיעוד אלים מאירועי לחימה.
אם לא די בכך, מנגנוני ההפצה מציפים את בני הנוער במידע כוזב - המוביל אף לאבחונים עצמיים שגויים של מחלות - ומכניסים אותם ל"תיבות תהודה" שמגבירות הקצנה, קיטוב ושחיקה בלכידות החברתית.
הראיה החזקה ביותר לכך שהחברות מודעות לנזק, לדברי מאיה אילני, מנכ"לית מכון ברנדייס לקידום החברה, הכלכלה והדמוקרטיה, מגיעה מתוך החברות עצמן. "בואו ניקח את מסמכי פייסבוק שחשפה המדליפה פרנסס האוגן ב־2021 - מחקרים פנימיים של החברה עצמה, שהראו שהרשת החברתית מזיקה לבריאות הנפשית של נערות מתבגרות. הם לא פורסמו ולא הובילו לשינוי", היא אומרת.
דוגמה נוספת שהיא מתארת היא פרויקט דייזי, ניסוי פנימי שערכה אינסטגרם. "החברה הבינה שגלילה מרובה יוצרת אצל נערות בעיות נפשיות, חרדה ותחושת ערך עצמי נמוך - בעיקר כתוצאה מהשוואה חברתית מתמדת מול תמונות ולייקים של אחרות", מסבירה אילני. "בניסוי הזה בדקו מה קורה אם מסתירים ממשתמשות את ספירת הלייקים של אחרות, וגילו שהמצב הנפשי שלהן השתפר, אבל במקביל, הן גם גללו פחות ובילו פחות זמן באפליקציה".
לדברי אילני, זו בדיוק הסיבה שהפיצ'ר לא שונה בפועל: "במודל העסקי שנשען על כל שנייה נוספת שהמשתמש דבוק בה למסך, שיפור במצב הנפשי שגורר פחות זמן מסך הוא בדיוק הבעיה עבור תאגידי הענק. יש לנו מספיק ראיות, מתוך החברות עצמן, שמראות שזה לא באג אלא פיצ'ר".
"איסור בחוק לא מביא את התוצאות המיוחלות"
אולם לא כולם רואים בהטלת הגבלות בחוק פתרון יעיל. בקנדה, למשל, אף שהממשלה הפדרלית מקדמת חקיקה בנושא, ההגבלות נתקלות בהתנגדות פנימית עזה.
"אני מבינה למה הורים מתוסכלים מביטים בדאגה בשימוש של הילדים באפליקציות ומייחלים לעזרת הממשלה, אבל איסור בחוק פשוט לא מביא את התוצאות המיוחלות", אומרת לגלובס מישל רמפל גארנר, חברת פרלמנט קנדית מהמפלגה השמרנית, שמביעה התנגדות ליישום ההגבלות במדינתה. "הניסיון מאוסטרליה כבר מראה שהחוק יעיל בתאוריה הרבה יותר מאשר בפועל, ושצעירים מוצאים דרכים לעקוף את המגבלות. הטענה שרשתות חברתיות הן שגורמות למצוקה נפשית עדיין לא הוכחה מחקרית, ולכן היעילות של איסור מוחלט אינה מגובה בראיות שעברו ביקורת עמיתים".
לדבריה, איסור גורף עלול אף להוביל לתוצאה ההפוכה. "כשאנחנו חוסמים את הרשתות בפני צעירים, אנו פשוט דוחפים אותם לפינות אפלות ומסוכנות יותר באינטרנט - למרחבים ללא פיקוח שבהם הסכנות גדולות בהרבה", היא סבורה. "בסופו של דבר, זה רק יגרום ליותר נזק לילדים וייצור יותר בעיות להורים".
הפתרון, לדברי רמפל גארנר, צריך להיות רגולציה קשיחה על החברות עצמן: "במקום להטיל את האחריות על הילדים ולהשתמש במנגנוני אימות גיל פולשניים שפוגעים בפרטיות, המחוקקים צריכים להטיל הגבלות על התכנים שמפרסמות הפלטפורמות הממכרות עצמן. חובת הזהירות המשפטית צריכה להיות מוטלת על החברות ולא על הילדים".
גם באירופה נשמעות טענות דומות. קארין פריין, השרה הפדרלית של גרמניה לענייני משפחה, אזרחים ותיקים, נשים ונוער, מסכימה בשיחה עם גלובס כי "הרגולציה צריכה להימנע מהטלת הנטל אך ורק על המשפחות או בני הנוער - האחריות העיקרית למנוע מצעירים להגיע לתכנים בלתי ראויים מוטלת על הרשתות החברתיות עצמן".
היא סבורה כי כל חקיקת גיל מינימום חייבת להיות מעשית וניתנת לאכיפה ("בלי אימות גיל אמין, הוראות החוק בלבד לא ישיגו את המטרה"), אך מבהירה: "יש לראות בהגנה על ילדים ברשת אחריות חברתית משותפת לממשלות, לרגולטורים, לבתי ספר, לחוקרים, לארגוני הגנה על ילדים, למשפחות - ובעיקר לתעשיית הטכנולוגיה, שלה תפקיד מכריע באכיפה".
הקשר בין הפלטפורמות להידרדרות נפשית
פריין מספרת כי ממחקרים שבוצעו בגרמניה עולה כי "אחד מכל ארבעה ילדים מפגין כיום דפוסי שימוש בעייתיים ברשת, כאשר הסיבה לכך היא סביבה דיגיטלית שתוכננה לתפוס את תשומת־הלב שלהם ככל האפשר. מי שפותח בפני בני נוער את הדלת לעולם הדיגיטלי, חייב לוודא שהם יכולים לנווט בו בבטחה".
גם בצרפת נעשו מחקרים שמעידים על קשר בין השימוש בפלטפורמות חברתיות לבין הידרדרות בריאותם הנפשית של מתבגרים, המתבטאת בחרדה, בהפרעות שינה ובדיכאון, כך אומרת לגלובס חברת האסיפה המכוננת הלאומית של צרפת, לור מילר. "לממד הפסיכולוגי מצטרף מנגנון התמכרותי שנשען על הארכיטקטורה של הפלטפורמות, אשר נועדה ללכוד את תשומת־הלב של בני הנוער, ללא התחשבות בהשלכות".
מילר מבהירה כי יישום ההגבלות "אינו פתרון קסם לכל הבעיות העומדות בפני הצעירים שלנו, אך הוא צעד חשוב בהגנה על מוחם ובריאותם מפני תאגידי הענק".
האתגר המרכזי בעיניה טמון ביכולת האכיפה של הנציבות האירופית מול הרשתות החברתיות. "בדומה לתעשיית הטבק במאה הקודמת, האסטרטגיה של תעשיית הטכנולוגיה נשענת על הספק. אסטרטגיה זו כוללת מימון גופים המפיצים מסרים שמטרתם למזער את הסכנות שמובילות הפלטפורמות הללו".
בין אזהרות המומחים לספקנות המחוקקים, נראה כי העולם עדיין מגשש את דרכו למודל אחיד להתמודדות עם האתגר. בעוד שחלק מהמדינות כבר מיישמות איסורים גורפים ומטילות קנסות כבדים על פלטפורמות שלא יעמדו בדרישות, קולות ביקורתיים מקרב מחוקקים בכירים באירופה ובצפון אמריקה מצביעים על כך שגם בקרב תומכי הגנת קטינים אין הסכמה על השיטה הנכונה - איסור ישיר על בני נוער, לעומת רגולציה מחמירה על הפלטפורמות עצמן.
כך או כך, נראה כי הקונצנזוס ההולך ומתגבש הוא שהדיון כבר לא עוסק בשאלה האם יש לפעול, אלא כיצד - ומי, בסופו של דבר, אמור לשאת באחריות: הילדים, ההורים או החברות שבנו את המנגנונים שהפכו את הרשת למקום שקשה כל־כך לצאת ממנו.
