הרוחות בין ישראל לבין טורקיה לוהטות יותר מאי פעם בעקבות תקיפת בסיס חיל האוויר הסורי אבו א־דוהור באידליב. התגובה האגרסיבית של אנקרה, גם אם היא מסתכמת בדרג המדיני עד עתה, מעידה כי ישראל פגעה לטורקים באינטרסים שלהם. יעדי פריסת הכוחות והאמצעים הטורקיים בסוריה כבר מוכרים וניכרים בשטח באמל"ח שנשלח מאנקרה למשטר אבו מוחמד אל־ג'ולאני (אחמד א־שרע), בדגלי טורקיה לצד סוריה בעמדות צבאיות סוריות, ואפילו במכ"ם מתוצרת החברה הביטחונית אסלסאן שהוצב בנמל התעופה הבינלאומי בדמשק כבר לפני חצי שנה.
● החברה הישראלית שתמכור לארה"ב מל"טים מתאבדים
● המצור הכלכלי על איראן עולה מדרגה: אילו מדינות נמצאות על הכוונת של טראמפ?
בימים אלה מעוניינים בשני הצדדים ברגיעה, גם אם יש הצהרות פוליטיות בישראל שמחפשות לרכוב על הגל לקראת הבחירות הממשמשות ובאות. רף האיום בטווח המיידי של ישראל ברצועת עזה, בלבנון, וכמובן באיראן חמור בהרבה מההתבססות הטורקית בסוריה. עם זאת, לאחר מכן, החל מ־2027 והלאה - ההסלמה הצבאית הממשית בין ישראל לבין טורקיה עלולה לבוא, ולא בגלל ראש הממשלה בנימין נתניהו או כל מנהיג ישראלי אחר.
טורקיה היא אמנם מדינה אוטוקרטית שבה המשחק הדמוקרטי זניח על גבול הלא קיים, אבל עדיין יש בחירות. לפי החוקה הטורקית, הנשיא רג'פ טאייפ ארדואן נמצא בקדנציה השנייה והאחרונה שלו עד 2028, אך זה ממש "על הנייר". במסגרת שינויי החוקה למשטר נשיאותי לפני כעשור, הותיר לעצמו נשיא טורקיה אפשרות להכריז על בחירות בזק מוקדמות, וכך הספירה לאחור מתאפסת מחדש.
כל הסימנים מעידים כי ארדואן אכן יפעיל את הסעיף, וכך יוכל להיבחר מחדש. עבור זאת, בין השאר, הוא דאג למעצרו של ראש עיריית איסטנבול המודח אקרם אימאמאולו ולהצרה משמעותית של צעדי מנהיג האופוזיציה אוזגור אוזל, שתי הדמויות המרכזיות מן העבר השני הפוליטי שעשויןת לנצח אותו בקלפי. כשמנחיתים את המועמד שיודעים כי ינצח, ארדואן לא יכול להגדיר את טורקיה בתור "דמוקרטיה". זו דמוקטטורה, פר אקסלנס.
הפסיד בשני מחוזות ב-2024
על כן, אדם מן היישוב עשוי לבוא ולהגיד "אם כך, אין קשר לישראל", אבל בהחלט שיש כזה. בבחירות המקומיות בטורקיה ב־2024 נחלה מפלגת "הצדק והפיתוח" (AKP) של ארדואן תבוסה היסטורית, ולאו דווקא מול מפלגת העם הרפובליקנית (CHP) הכמאליסטית. באותה תקופה עוד היה סחר שגרתי בין אנקרה לבין ישראל, ומי שניצלה זאת היא מפלגת הרווחה החדשה (YRP). המפלגה הזניחה למדי בפרלמנט הטורקי, עם ארבעה מושבים בלבד מתוך 600, הצליחה לגבור על הבלוק של ארדואן עם מפלגת התנועה הלאומית (MHP) בשני מחוזות שנחשבים למוקדי הצבעה שלו. במחוז שנליאורפה שבגבול סוריה, גבר מהמט קאסים גולפינר על מועמדו של ארדואן, זיינל אבידין ביאזגול, בפער של כ־5%. במחוז יוזגט שבלב המדינה, ניצח קאזים ארסלן את עומר אצ'יקל בכ־6.5%.
התוצאה היא שני מחוזות שארדואן הפסיד, שבהם לא הייתה סבירות כי מפלגת העם הרפובליקנית תנצח בשום פנים. לנשיא טורקיה ההפסד היה כואב במיוחד, משום שמנהיג מפלגת הרווחה החדשה הוא פתיך ארבאקן, בנו של ראש הממשלה לשעבר והדמות שנחשבת לכזו שהשפיעה על ארדואן עמוקות - נג'מטין ארבאקן. כחודש בלבד לאחר מכן, ארדואן הטיל את אמברגו הסחר על ישראל שנחשף בגלובס , ומכאן ניתן להבין עד כמה ישראל שזורה בפוליטיקה הפנים־טורקית, על אחת כמה וכמה כשהבחירות לנשיאות מעבר לפינה - וארדואן לא רוצה לאפשר לאף אחד לאגף אותו מימין.
המלכוד הפוליטי נגזר גם מהמצב הכלכלי החמור של אנקרה. בעשור האחרון, המטבע הטורקי נשחק מכ־3.7 לירות לדולר - לכ־48 לירות לדולר. בד בבד, האזרח הטורקי מתמודד עם ריבית בנק מרכזי בשיעור 37% שהפסיקה לסייע למדד המחירים לצרכן. קצב האינפלציה השנתי הטורקי היה במגמת ירידה במשך תקופה ארוכה, עד שפרץ מבצע שאגת הארי, איראן חסמה את מיצרי הורמוז, וטורקיה כמדינה שחשופה לחלוטין למחירי האנרגיה, נפגעה כמו תמיד.
חזון האימפריה העות'מאנית מחודשת
כל זה לא מונע מארדואן לרצות לממש את החזון הניאו־עות'מאני שלו, ששואף "להחזיר עטרה ליושנה" עם אימפריה עות'מאנית מחודשת. הדבר בא לידי ביטוי במדינה הנחשלת ביותר באפריקה, סומליה, שבה ארדואן מעוניין להקים נמל חלל ולבזוז משאבי טבע מהמים הכלכליים; בלוב, כמדינה עשירה בנפט שמאפשרת לו גם לחזק את השפעתו על מזרח הים התיכון בתור בעל הצי הגדול במרחב; וכעת בסוריה, עם המנהיג-בובה שלו - אחמד א־שרע. לשמחתו, שגריר ארה"ב בטורקיה, טום ברק, משמש אותו כמעין "שגריר טורקיה בארה"ב" בפועל, עם הצהרות פתטיות כמו זו שדיברה על "כיבוש ישראלי" של רמת הגולן, לאחר שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ הכיר בשליטת ישראל שם.
שיטה מוכרת, שאיראן משתמשת בה, היא הפרוקסי, ובשעה שטהרן עושה זאת על בסיס גורמים בלתי מדינתיים כמו המורדים החות'ים, החיזבאללה או המיליציות בעיראק, אנקרה מיישמת זאת בדרך יעילה בהרבה - בעזרת ממשלות שמוכרות על ידי הקהילה הבינלאומית. זה מועיל יותר צבאית, כלכלית, ובטח מדינית - כפי שמשתקף עם הדמות המסוכנת ביותר לישראל בממשל האמריקאי הנוכחי, טום ברק.
הדבר מעניק לארדואן שלוש תועלות: העם הטורקי לא באמת התנתק מהמורשת העות'מאנית, הוא לאומני מאוד ובעצם ההתפשטות החוצה הוא מתדלק את שאיפותיו; כשהמצב בבית גרוע, אין טוב מלגרום מהומה מחוץ למדינה, ולהסיט את תשומת הלב; ומעל הכל, אין "טיקט" פוליטי נוח יותר בטורקיה מלהיות אנטי־ישראלי. על אחת כמה וכמה בצד הפוליטי של ארדואן.
לכן, בסיכומו של דבר, ככל שהבחירות לנשיאות בטורקיה יתקרבו, המשטר באנקרה ככלל, וארדואן בפרט, צפויים להחריף את הצהרותיהם נגד ישראל, ולא יקבלו בשמחה סיטואציה שבה ייראה כיצד ישראל מצירה את צעדי ההתפשטות לסוריה של האימפריה האסלאמית המודרנית שארדואן רוצה להקים. כשמצרפים לקלחת את המצב הכלכלי הטורקי שעשוי להחמיר אף יותר, עלולים להגיע לסופה המושלמת שבה עימות צבאי טורקי-ישראלי ישיר עלול להתגלות כשאלה של מתי, ולא של אם.
