מייזוויל, קנטקי. ההצעה הגיעה משום מקום לפני קצת יותר משנה. חברה אלמונית החלה לרכוש קרקעות חקלאיות ברחבי קנטקי, והקרקעות שבבעלות דלסיה בר ואמה איידה האדלסטון היו מהיקרות ביותר שבהן התעניינה.
● עם שבעה עובדים חדשים בכל שבוע: הפתרון היצירתי של חברות הרחפנים הצומחות
● הוא ניהל מאות אלפי לקוחות בחברה ששווה מיליארדים - ואז גילה את המחיר האישי
● העסק שהקים בתיכון הכניס לו מאות אלפי שקלים בשנה. היום הוא כבר אחרי שני אקזיטים
הסכום שהוצע להן היה יכול לשנות את חייהן. החברה ביקשה לרכוש כ־1,874 דונם מהחווה של בר תמורת 119 אלף דולר לדונם ועוד כ־287 דונם מהקרקע הסמוכה של האדלסטון תמורת 148 אלף דולר לדונם. יחד האם והבת היו גורפות 26.48 מיליון דולר. הן רק היו צריכות לחתום.
בתחילה השתיים הסכימו. אלא שאז גילו למה ישמשו הקרקעות החקלאיות שלהן, שאותן עיבדה משפחתן במשך כמעט 200 שנה: חוות שרתים ענקית בהספק של 2.2 ג'יגה־ואט. המידע הזה הפך את ההחלטה שלהן לפשוטה. הן סירבו.
"לכו לחפש ואל תחזרו", אמרה בר לנציג החברה, לאחר שהצליחה לבטל את ההסכמים.
בר והאדלסטון מכנות את עצמן "כפריות נבערות". מאז סירבו ל־26 מיליון הדולר הן הפכו לגיבורות שנויות במחלוקת של המאבק המתנהל באזורים כפריים נגד טכנולוגיית הבינה המלאכותית, שמשנה את פני הגיאופוליטיקה והכלכלה וכעת גם עיירות כמו שלהן.
אם כוח מחשוב הוא, כפי שאמר מנכ"ל OpenAI סם אלטמן, "המטבע של העתיד", הרי שקהילות כמו מייזוויל (8,700 תושבים), מתבקשות לשמש כעתודות המגבות אותו.
כניסתה של התעשייה חוללה שינויים כמעט בן לילה. במקרים מסוימים היא הגדילה את בסיס המס המקומי והניבה לבעלי קרקעות תשלומים של מיליוני דולרים, אך גם עוררה חששות בנוגע לעלויות, לצריכת מים ולרעש. במייזוויל נוסף לכך חשש מפני פתיחת דלתות הקהילה למרכיב בלתי ידוע של העתיד.
"מעולם לא חשבתי שאמצא את עצמי במאבק נגד דאטה סנטר", אמרה בר. "חשבתי שאני גרה במקום הכי נידח שאפשר להגיע אליו".
השתיים הן יריבות בלתי צפויות לעמק הסיליקון. בר (54) היא אישה יראת שמים אך גם מרדנית, ולעיתים שני הצדדים האלה מתגלים אצלה באותה הנשימה. בעברה היו גם צרות בחייה האישיים. מחלת הסוכרת הותירה אותה כמעט עיוורת. היא קוראת לפרות לארוחת הבוקר בצעקה, מאלתרת דרשות שלמות על התנ"ך ומחזיקה אוסף של קריסטלים שלדבריה פולטים אנרגיה בתדר גבוה. אמה היא אלמנה בת 83, שפוקדת את הכנסייה ונעזרת במקל הליכה. "אחת מאיתנו עיוורת והשנייה נכה", אמרה האדלסטון.
החווה המשפחתית סיפקה למשפחה מזון בתקופת השפל הגדול, ומהעצים שגדלו בשטחה הופק העץ ששימש לבניית הבית המרכזי. ההצעות שקיבלו מחברת הבינה המלאכותית העניקו לקרקעות שלהן שווי גבוה כמעט פי עשרה מזה שהיו יכולות לקבל בשוק החופשי. אבל גם הסכום הזה מתגמד מול המשוואה האישית של בר: מבחינתה אין דבר בעולם ששווה יותר מהאדמה שלה.
"אני מאמינה במישהו שנקרא ישו, והוא אמר להחזיק במקום שבו אתה עומד עד שהוא ישוב", אמרה. "אם אעזוב את חלקת האדמה הזאת והיא תהפוך למרכז בינה מלאכותית, הרי שנכשלתי במשימה להחזיק בה, ואצטרך לתת על כך את הדין ביום הדין".
במייזוויל, כ־97 ק"מ מדרום מזרח לסינסינטי, הדאטה סנטר החל לפרום את המרקם החברתי. ישיבות העיירה עדיין נפתחות בשבועת האמונים לדגל ארה"ב, אך לא פעם מסתיימות בחילופי עלבונות. אחיות מצאו את עצמן משני צדי המחלוקת, ובכירים ברשות המקומית, שבעבר היו מעדכנים את התושבים בשיחות אקראיות במשחקי הפוטבול, אומרים כעת שמבחינה משפטית נאסר עליהם לחשוף את המידע שבידיהם.
זהות החברה ששמה את עינה על הקמת הדאטה סנטר לא הייתה ידועה, אך ראיות חדשות שהתגלו החודש העידו שמטא עומדת מאחורי המיזם. דובר מטעם מטא מסר כי טרם התקבלה החלטה אם לפעול באזור.
אחת הסיבות לכך היא שבחודש שעבר בר ומתנגדים נוספים הגישו שתי תביעות נגד חוות השרתים, שאחת מהן חייבה אותם לתבוע את שכניהם. חוסר הוודאות המשפטי גרם לחברה לדחות את השלמת עסקאות הרכישה. בעקבות כך התעכבו תשלומים בשווי עשרות מיליוני דולרים לחקלאים במייזוויל, שכבר ציפו לבוננזה, לדברי טיילר מקיו, מנהל הפיתוח הכלכלי של האזור ושגרירה של החברה במייזוויל.
לפני כשבועיים שופט דחה את אחת התביעות, ומקיו מעריך כי בעקבות זאת התהליך יחודש. התביעה השנייה, שבה גם השכנים נתבעים, עדיין מתנהלת.
"חלק מהאנשים האלה היו יכולים לחיות את כל חייהם בלי להיכנס לבית משפט, שלא לדבר על כך ששכן שגר כמה קילומטרים מהם יתבע אותם", אמר. בר מצדה אמרה: "עכשיו כולם כועסים עליי".
מוקדם יותר הקיץ, כשהיא ואמה ישבו זו לצד זו בכורסאות תואמות, הן סיפרו שפעם חייהן היו שקטים. האדלסטון אוהבת לעשות סלסול בשיער, וכדברי בתה, "להיזכר איך היה כשאבא עוד היה כאן".
"גם אם היו לי 26 מיליון דולר", אמרה, "עדיין הייתי רוצה לשבת כאן בכורסה שלי, לשתות את הקפה שלי ולאכול במקום שבו אני תמיד אוכלת".
בשנה האחרונה בר התמודדה עם היפרדות רשתית שנגרמה ממחלת הסוכרת שלה, אך היא עדיין מטפחת את ערוגות הפרחים ומנהלת תיק השקעות גדול. לדבריה, התיק כולל כ־200 מניות של מטא, אירוניה שלא נעלמה מעיניה. ובכל זאת, לדבריה, אם תפגוש את מארק צוקרברג, היא "תבעט לו בשתי השוקיים".
כמה מהמשפחות הוותיקות ביותר במייזוויל חיות, בדומה לבר ולהאדלסטון, על שטחים של מאות דונמים. בעיני חלק מהשכנים הן רחוקות מאוד מחיי היומיום של מעמד הפועלים, מעבודות בשכר מינימום וממשמרות לילה. בעיני אותם תושבים המאבק של בר נראה נגד ההזדמנות של העיירה לעתיד טוב יותר.
מחוץ לבית משפחת האדלסטון התנופף בחצר דגל גדסדן ההיסטורי ובו נחש על רקע צהוב והכיתוב "אל תרמוס אותי", לצד צלחת לוויין של DirecTV. בפנים בר ישבה מול טלוויזיה קטנה ומושתקת, שהציגה את רשת Newsmax ובה סיקור ביקורו האחרון של הנשיא טראמפ בסין. בהמשך אותו השבוע הגיעו בזה אחר זה דיווחים שהעידו על המשך השתלטותה של הבינה המלאכותית על השווקים. הכנסות אנתרופיק זינקו ו־OpenAI נערכה להנפקה. אילון מאסק דמיין דאטה סנטרים מרחפים בחלל.
אבל מחשבותיה של בר היו נתונות לבשורה על מתי, פרק י"ז, פסוק 20. "אם יש לכם אמונה כגרגר חרדל ותגידו להר ההוא לזוז, הוא יזוז", אמרה. "זה אומר שאפשר לעשות את זה".
החווה המשפחתית
כל חייה בר ידעה רק דבר אחד: להיות בוקרת. "בגיל 11 עליתי על סוס ודהרתי לדרך, אחרי שאבא שלי קנה לי את הסוס הראשון שלי", אמרה. היא קראה לו רבל.
בר רכבה עליו ברחבי אדמות שעד היום פזורים בהן ראשי חצים שהותירו אחריהם בני שבטי הצ'רוקי והשאוני. מאות הדונמים של אדמות משפחת האדלסטון החלו ברכישת חלקה אחת ב־1848.
כשפרצה מלחמת האזרחים התברר שהאזור הוא "מחוז גבול במדינת גבול", כפי שמגדיר זאת המוזיאון ההיסטורי המקומי. הפילוג היה גיאוגרפי, ובמקרים מסוימים עבר גם בתוך המשפחות. אחים נלחמו אלה באלה.
סבה של בר רכש בית בשטח שאותו ירשה כשהייתה בת 4 בלבד. אביה, ביל האדלסטון, ניהל את גידול הבקר, החציר, הטבק וגידולים נוספים, ובנה את הבית שבו אמה מתגוררת עד היום.
בר זוכרת שלאביה לא היה אכפת אם הכינה את שיעורי הבית שלה, כל עוד ידעה לומר לו אילו חברות מחלקות דיבידנדים. עד היום, כשמזכירים חברות לידה, היא מדקלמת באופן כמעט אוטומטי את סימולי המניות שלהן.
בר עברה להתגורר בביתו הריק של סבה עם בעלה הראשון, שנישאה לו בגיל 17 ובהמשך התגרשה ממנו. את בעלה השני הכירה בכנסייה, לאחר שניגש אליה והכריז: "קוראים לי מייק סקוט ואני מניאק". "טוב לדעת", השיבה לו. "קוראים לי דלסיה וגם אני מניאקית".
נולד להם בן. לאחר שסקוט, ששירת במלחמת וייטנאם, מת באוגוסט 2013 בגיל 58, בר פיזרה את אפרו בשטח שלה. מותו פתח תקופה קשה שנמשכה כמה שנים: אביה מת באוקטובר של אותה השנה, ורבל מת שנה לאחר מכן, בגיל 33. "הסוס היה איתי יותר זמן מהבעל", אמרה.
בנה של בר התגורר עמה עד 2016, אז הואשמה בהתעללות ובהזנחה. לדבריה, מדובר היה במחלוקת עם רשויות החוק בנוגע לענישה גופנית. היא הודתה באשמה, משום שחששה כי אם תיאבק באישומים במשפט היא עלולה להישלח לכלא, וכי הדבר עלול להביא את משפחה לאבד את הקרקע. בקנטקי התיקים במקרים כאלה חסויים.
היא הסכימה שבנה יעבור להתגורר עם אחיינה. בר לא ראתה אותו כבר שנים, וכיום היא חיה לבדה.
כשהמחלוקת סביב הדאטה סנטר פרצה לראשונה בשנה שעברה, בר הייתה מאושפזת בבית חולים עם זיהום חמור בעמוד השדרה, ואמה עדכנה אותה בדאגה בהתפתחויות. "אמרתי לעצמי: לעזאזל, הם לא ייתנו לי למות בשקט. אז כנראה שכדאי שפשוט אקום", נזכרה.
נציגי הרשות לפיתוח תעשייתי של מייזוויל ומחוז מייסון פנו לבר ולאמה. מנהל הרשות, מקיו, רכש באותה העת קרקעות מטעם חברה שזהותה לא נחשפה, שתכננה פרויקט שטיבו לא פורט. בר רצתה לכל הפחות לדעת אם מדובר בחברה אמריקאית ואם מניותיה מדורגות בדירוג A. היא לא קיבלה תשובות.
תחילה בר והאדלסטון הסכימו להצעות שקיבלו. לדבריהן, הן הניחו שהרוכשת תוכל ממילא להפקיע את הקרקע לצורכי ציבור ולקחת אותה ללא קשר לשאלה אם יחתמו, כפי שכבר קרה בעבר בעת סלילת כביש מהיר והקמת שתי מטמנות.
ביולי 2025 התושבים גילו כי במקום מתוכנן לקום דאטה סנטר עצום. מבחינת בר, את מסירת אדמתה לטובת תנופת הבינה המלאכותית לא הייתה מוכנה לקבל. "אני מאמינה שבינה מלאכותית תביא לחורבן המין האנושי", אמרה.
אמה, מצדה, זעמה במיוחד על סעיף נוסף בהסכם, שהופיע בראש העמוד השביעי ואסר עליה למסור מידע כלשהו "בעל פה או בכתב לכל גוף או אדם אחר", לפי עותק שבחן הוול סטריט ג'ורנל.
האדלסטון לא הייתה מסוג האנשים ששומרים סודות משכניהם. היא החלה להזמין אותם להשוות ביניהם את ההצעות שקיבלו.
בר הצליחה להביא לביטול שני ההסכמים, בטענה שהיא ואמה חתמו עליהם מבלי שקיבלו תמונה מלאה של תוכניות הרוכשת. מקיו שחרר אותן מההסכמים ולאחר מכן הודיע לחברה על החלטתו. לדבריו, נציגי החברה אמרו שגם הם היו מסכימים לבטל את החוזים. החברה יכלה למצוא קרקע במקום אחר, והיה חשוב לה לשמור על יחסיה עם הקהילה.
"אם אתה רוצה להשתלב בקהילה, הצעדים הראשונים הם החשובים ביותר. להתחיל בקנייה של הקרקע ממישהו בניגוד לרצון שלו היא לא הדרך לעשות את זה", אמר מקיו.
כמה משכניה של בר הסכימו למכור את אדמותיהם תמורת מיליוני דולרים, אך אחרים סירבו. בעקבות זאת התגבשה תנועת התנגדות שחצתה קווים מפלגתיים, במחוז שהצביע למועמד הרפובליקני בכל מערכת בחירות לנשיאות מאז 1984.
קשה לקבוע מהי עמדתם של תושבי מייזוויל ככלל בנוגע לדאטה סנטר, אך להערכת מקיו העיירה מתחלקת כך: 20% מתנגדים לו בתוקף, 20% תומכים בו בתוקף, ו־60% הנותרים "פשוט רוצים שכל הסיפור הזה ייגמר כדי שלא יצטרכו לשמוע עליו יותר".
ההצעה
מקיו (36) הוא בדיוק מסוג הצעירים המשכילים שמייזוויל רוצה למשוך בחזרה. הוא גדל בעיירה ולמד באוניברסיטת קנטקי, אך לאחר שהתחתן והקים משפחה הוא נאלץ לנסוע שעה וחצי לסינסינטי כדי לעבוד בפרוקטר אנד גמבל. באפריל 2024 הוא התפטר והצטרף לרשות לפיתוח תעשייתי.
חיכתה לו עבודה רבה. השכר בעיר הולדתו לא הדביק את קצב האינפלציה. מתוך מחזור של 200 תלמידי תיכון רק כ־30 עשויים להישאר באזור לאחר סיום הלימודים. חברות שמימנו מלגות בעבר הפסיקו לעשות זאת. "חשבתי שאעבוד מול חברות כמו צ'יק פילה ודולר ג'נרל", אמר.
אלא שחודשים ספורים בלבד לאחר שנכנס לתפקיד פנתה אליו חברת בינה מלאכותית, שתיארה בהתחלה פרויקט המשתרע על כ־2,830 דונם. בהמשך, לדבריו, התוכנית התרחבה לאתר ענק שעשוי להשתרע על יותר מ־8,000 דונם, יותר מכפליים משטחו של הסנטרל פארק בניו יורק. החברה ביקשה ממקיו, דמות מוכרת במייזוויל, לשמש כאיש הקשר שלה באזור ולהשיג את הקרקעות הנוספות. בעקבות זאת נחתמו הסכמים בסכום כולל של 110 מיליון דולר, שישולמו אם הדאטה סנטר יוקם. מנקודת מבטו הדאטה סנטר עשוי לפתור גם כמה מהבעיות המשותפות של האזור.
לדברי מקיו, החברה מסרה כי האתר צפוי ליצור 400 משרות קבועות ועוד מאות משרות בענף הבנייה, תוספת משמעותית במחוז שבו חיים כ־11 אלף תושבים בגיל העבודה. המסים הקשורים לפעילות במקום עשויים להכפיל ואף לשלש את תקציבה של מייזוויל. החברה גם הסכימה להעביר לעיר לפחות 15 מיליון דולר עבור שירותי משטרה, אמבולנסים וכבאות, ולממן, בעלות מוערכת של 80 מיליון דולר, שדרוג של מערכת המים שבה מתפוצץ בממוצע צינור ראשי פעם בחודש. מבקרי התוכנית דורשים שההתחייבויות האלה יעוגנו בכתב, ולדברי מקיו, בימים אלה הן מקבלות תוקף רשמי.
אלא שהניסיון של מקיו לשכנע את התושבים מסתבך משום שאסור לו לחשוף עבור מי הוא עובד. הסכם הסודיות שעליו חתם הוא דרישה מקובלת בקרב רוב החברות המקימות חוות שרתים, ונוהג זה מוזכר לעיתים קרובות כאחד ההיבטים המתסכלים ביותר בתהליך, במיוחד עבור תושבים שרגילים לחיות בעיירה שבה כולם יודעים מה קורה אצל כולם.
בכירים מקומיים ניסו להרגיע את התושבים ולהבהיר כי הם מתנהלים מול שחקנית מרכזית בתחום הבינה המלאכותית, ולא מול חברה מפוקפקת שעלולה להיעלם בן לילה.
התושבים ניסו במשך חודשים לחבר בין השמועות והרמזים שעוברים מפה לאוזן בעיירה קטנה. בכיר מקומי אחד אמר כי החברה שמאחורי הפרויקט נמנית עם עשר החברות הגדולות בעולם. תושבת מייזוויל שהתלוותה לבעלה לנסיעת עבודה פגשה במקרה אדם שסיפר כי הגיע לאזור מטעם מטא.
בקשה לקבלת מידע ציבורי הניבה ראיות ברורות יותר: מאות עמודים של סקרי קרקע ובקשות שהגישה חברה בע"מ שהוקמה לצורך "פרויקט קרישהם". אשת הקשר של החברה, פמלה גרגורסקי, מנהלת נאמנות מאזור פילדלפיה, עבדה על כמה פרויקטים של דאטה סנטרים שבהמשך התברר כי היו אתרים של מטא. בהיעדר מידע רב איחדו בר ושכניה כוחות בניסיון לחקור את הפרויקט.
ג'נט גאריסון, סבתא שרוכבת על אופנועי שטח ולימדה טכנולוגיית מידע במכללה הקהילתית המקומית, הורידה אפליקציה המשמשת ציידים כדי למפות את החלקות שנרכשו. היא ומתנגדים נוספים אף הקימו דוכן מידע ביריד המקומי.
כשגאריסון שמעה לראשונה על הדאטה סנטר, היא חשבה על תלמידיה לשעבר ועל מקומות העבודה שהפרויקט עשוי ליצור. אלא שבתוך זמן קצר חוסר השקיפות בתהליך החל להרגיז אותה. "רצינו להיות חלק מזה", אמרה. "אבל הסכמי הסודיות... הם פשוט נסגרו ולא שיתפו אותנו".
כיום גאריסון מקדישה חלק ניכר מזמנה בגמלאות לתיאום פעילות המתנגדים. כשבעליו של פארק קרוואנים סמוך מכר את הקרקע, הוא הודיע לדיירים שעליהם להתפנות ושכל אחד מהם יקבל 20 אלף דולר לכיסוי הוצאות המעבר. גאריסון פנתה לתחנות טלוויזיה מקומיות וארגנה ראיונות עם דיירים קשישים וחולים המתגוררים במקום. בתוך ימים הסכום הוגדל ל־50 אלף דולר. לאחרונה התמודדה על תפקיד נציבת מחוז מייסון במצע המתנגד לדאטה סנטר, והפסידה בהפרש של 75 קולות בלבד, מתוך 1,631 קולות שהצביעו בסך הכול.
שני הצדדים מתעמתים בישיבות במועצת מחוז מייסון, הגוף השלטוני המרכזי המפקח על הפיתוח באזור. בפברואר המועצה אישרה תקנות לדאטה סנטרים, שכללו בין היתר מגבלות רעש וחובת מרחק מינימלי מנכסים מסוימים.
זמן קצר לאחר מכן בר ומתנגדים נוספים החריפו את מאבקם והגישו שתי תביעות בדרישה לתקן את התקנות ולבטל את שינוי ייעוד הקרקע. חוק בקנטקי חייב אותם לתבוע את מי שאישרו את שינוי הייעוד: השכנים שלהם עצמם.
הקשרים ההדוקים בעיירה הקטנה יצרו סיבוכים נוספים. באחת התביעות הצד של בר ביקש למנות שופט חדש, בטענה שהשופט הראשון היה מצוי בניגוד עניינים. אשתו, המשמשת כרשמת המחוז, אחראית על פרוטוקול הדיונים של מועצת המחוז, ואחיינו מפרסם בקבוצת פייסבוק התומכת בדאטה סנטר. ערכאה גבוהה יותר קיבלה את טענתם והעבירה את התיק למחוז שיפוט אחר.
הסכסוך הפך למכוער, בעיקר בפוסטים בקבוצות פייסבוק יריבות. גאריסון זכתה לכינוי "ג'נט הפסיכית", והאישומים נגד בר בגין התעללות בילד מוזכרים בכל פעם ששמה עולה.
זרים עוצרים את מקיו ברחוב רק כדי לשאול איך הוא מחזיק מעמד. הוא אף הואשם שהביא למייזוויל את "תו החיה". "אני חבר במועצת הקהילה של הכנסייה", אמר. "אני לא מכשף או משהו כזה".
המקומיים
בהמשך הרחוב, בבר D’s Thirsty Beaver, דניאל ריס עורכת ניסיון לקראת הגשת ארוחות בוקר. הבר שלה נמצא ממש מול השטח שבו אמור לקום הדאטה סנטר, והיא רוצה שהצוות יתרגל למשמרות שמתחילות בשש בבוקר למקרה שעובדי הבנייה יתחילו להגיע לאזור.
ריס עברה למייזוויל מפלורידה בשנה שעברה. לאחר שנסעה באזור החליטה באופן ספונטני לבדוק אם יש ברים למכירה. התברר שכן: Thirsty Beaver שברחוב גרמנטאון, בר של אופנוענים שבכניסה אליו ניצב בונה מפוחלץ.
בערב שישי הראשון שלה היו בבר חמישה אנשים בלבד. כיום מפקד מכבי האש המקומי מגיע בקביעות כדי לוודא שהיא אינה חורגת ממספר האנשים המותר במקום. ריס מייחסת את העלייה במספר הלקוחות בין היתר לכך שביטלה מדיניות לא רשמית של "לבנים בלבד" שהייתה נהוגה בבר.
ריס רואה בדאטה סנטר מנוע לשינוי, שעשוי ליצור מקומות עבודה שתושבי מייזוויל עדיין אינם מסוגלים לדמיין. לדעתה, תנועת ההתנגדות אינה מבחינה במצוקה אותה היא רואה בבר: נשים שממתינות שיתפנה עבורן מקום במקלט, או לקוחות קבועים שמושכים משקה אחד לאורך זמן משום שאין להם דבר שמחכה להם בבית.
מנקודת מבטה חקלאים שאינם רוצים את הדאטה סנטר אולי אינם מביאים בחשבון שחוות משפחתיות הופכות בסופו של דבר לירושה משפחתית. עבור מי שאינו עובד בחווה קשה למצוא במייזוויל עבודה שמשלמת יותר מ־20 דולר לשעה, או כזאת שמאפשרת לחזור הביתה לארוחות עם המשפחה. כשריס שומעת על פינוי פארק הקרוואנים, היא חושבת על בעל הקרקע שיוכל סוף סוף לפרוש עם סכום גדול לאחר שנים שבהן נאלץ לרדוף אחרי דיירים כדי לגבות שכר דירה.
אחד מכל ארבעה תושבים במייזוויל חי מתחת לקו העוני, וההכנסה החציונית למשק בית עומדת על כ־39 אלף דולר בשנה, פחות ממחצית הנתון הארצי וכ־40% פחות מהנתון בקנטקי.
לריס יש 12 ילדים. באחר צוהריים אחד לאחרונה שמונה מהם שתו משקאות קלים בבר והעבירו את הזמן במשחקי קופסה. כך ריס יכלה לבלות איתם, ובמקביל לנהל את העסק בזמן שבעלה עובד באתרי נפט ומתגורר הרחק מהבית לתקופות ממושכות. שום סמארטפון לא נראה בסביבה.
ריס אומרת שהיא שונאת טכנולוגיה ומלמדת את ילדיה בבית מאז שגילתה עד כמה בתי הספר הפכו תלויים במסכים. אבל אם חברת בינה מלאכותית הייתה מציעה לה 26 מיליון דולר, לדבריה, "הייתי אומרת 'ברור שכן', ומתחילה לחיות במקום להיאבק כדי לשרוד".
בבר ישב לקוח קבוע בשם ג'ון, שתה ועישן סיגריה אחרי סיגריה מחפיסת מרלבורו אדום. כשהשיחה עברה לדאטה סנטר, הוא צעק: "שמעת פעם על צ'רנוביל?". ריס שאלה אותו היכן שמע על הסכנות לכאורה של דאטה סנטרים. בטלפון שלו, השיב. "אני אוהב לשמוע את הציפורים שרות", אמר. "הן ייעלמו".
ריס אמרה לו שהחששות מפני הרעש של הדאטה סנטר מוגזמים. המוזיקה בבר שלה רועשת הרבה יותר, לדבריה, ואף אחד מעולם לא מזמין משטרה בגללה.
אם כבר, המאבק המחיש לתושבי מייזוויל עד כמה הבינה המלאכותית הפכה לבלתי נמנעת. גרסאות מזויפות של בר שנוצרו באמצעות בינה מלאכותית מסתובבות ברשתות החברתיות ומבקשות תרומות. מוזיקאי שסיפורה העניק לו השראה עובד על אלבום שירים העוסק בפרשה, אך הודה כי השתמש בבינה מלאכותית כדי להשלים קולות וכלי נגינה בהקלטות.
האדלסטון ובר עדיין מתרגלות לפרסום הפתאומי שזכו לו. חקלאים מרחבי ארה"ב מתקשרים אליהן כדי לבקש עצות כיצד להוביל מאבקים דומים, ואנשים עוצרים את בר ברחוב כדי להצטלם איתה.
"כשאני נכנסת לסופרמרקט, גברים זרים ניגשים אליי ופשוט מחבקים אותי, ואני בטוחה שהנשים שלהם מתפוצצות מעצבים. הם אומרים: ראינו אותך בטלוויזיה ואמרת לא לכל הכסף הארור הזה", סיפרה.
בר מודעת לאירוניה המרכזית במצבה: העובדה שהיא ואמה מסרבות למכור את אדמתן אינה מבטיחה שהדאטה סנטר לא ייבנה. ייתכן אפילו שבקרוב הן ימצאו את עצמן מתגוררות סמוך אליו, אך מבלי לקבל כל פיצוי על המחיר הכרוך בכך.
לאחרונה בר יצאה בעזרת מקל הליכה אל החלק האהוב עליה ביותר בחווה. אף שכמעט אינה מסוגלת לראות, היא הצליחה לכוון את הנהג לאורך העליות, המורדות והפיתולים בשטח, כשהיא מסתמכת רק על המפה שבראשה ועל תחושת הקרקע. כך הובילה אותו אל הנחל, שם נוהגות הפרות להצטנן בימים חמים.
לאחרונה העסיקו אותה מחשבות כבדות יותר מהאכלת הפרות. "ביום הדין אצטרך לתת דין וחשבון רק על מה שהיה באחריותי", אמרה. "כך זה חייב להיות ביום הדין. על מה היית אתה אחראי?".
כתבה זו תורגמה על ידי גלובס באופן בלעדי מתוך The Wall Street Journal. לינק לכתבה המקורית באנגלית.
