34 הבקתות החדשות של מלון "הוויליג'" בשדה נחמיה נבנו לאחרונה בדרך ייחודית: הן יוצרו בפולין והגיעו לישראל כקיטים להרכבה. נוסף לכך, הרשת מקימה מלון בן 120 חדרים בתל קציר שברמת הגולן, שבנייתו מתבססת אף על תכנון מתועש ולכן מתקדמת במהירות.
● הרבה משקל לריבית, חשיבות עצומה לאשראי: הרגליים שעליהן עומד שוק הנדל"ן האמריקאי
● תושב החוץ מכר, המשפחה מירושלים קנתה: בכמה נמכר בית פרטי בשדרות?
לדברי טל ישועה, בעלי רשת מלונות "מטיילים" שלה שייכים שני המלונות, המטרה היא לייצר "מוצר בר־שכפול" שיאפשר לקצר את זמני הבנייה ולהפחית את התלות בכוח אדם. "בנייה מתועשת מחייבת לתכנן הכול מראש, עד רמת הבורג. אי־אפשר להגיע לשטח ולהחליט תוך כדי העבודה", הוא אומר. "זה למעשה אנטי־תזה לתרבות הבנייה הישראלית, שבה הרבה החלטות נסגרות תוך כדי תנועה".
ישועה אינו היחיד שמדבר בזכות הבנייה המתועשת. מחסור בכוח אדם, התייקרות חומרי הגלם, לוחות זמנים שמתארכים והצורך להאיץ את קצב הבנייה - כל אלה הופכים את הצורך בחדשנות בבנייה לצורך מיידי.
אולם בעוד שבמדינות רבות בעולם השימוש בבנייה מתועשת ובייצור רכיבי בניין במפעלים כבר הפך לסטנדרט, בישראל הענף עדיין מתמודד עם שורה של חסמים, בהם רגולציה, עלויות השקעה גבוהות והרגלי עבודה מסורתיים, שמעכבים את הפיכתו של התיעוש לנחלת הכלל.
הפריון בענף: ירידה של כ־10% בשלושים שנה
"ענף הבנייה מתחלק לשני מגזרים: התכנון והביצוע", אומר אריאל פוקוטינסקי, מנכ"ל EcoWall, חברה ישראלית המתמחה במערכות מתועשות מתקדמות למעטפת מבנים. לדבריו, "בענף התכנון בישראל אנחנו מאוד מתקדמים, ובמובנים מסוימים בין המובילים בעולם. אם לפני 10 שנים היה צורך במאות שעות של תיאום בין תוכניות שונות, היום כמעט כל פרויקט של בנייה רוויה מתוכנן באמצעות מודלים תלת־ממדיים".
אולם בכל הנוגע לביצוע התמונה שונה לחלוטין. לדברי פוקוטינסקי, הפער הזה הוא אחד הגורמים המרכזיים לפריון הנמוך בענף ולעלויות הבנייה הגבוהות. "מ־1995 ועד היום, הפריון בענף החקלאות עלה בכ־240%, ובענפי המחשוב והטכנולוגיה אין בכלל מה להשוות. בענף הבנייה בישראל, לעומת זאת, הפריון ירד בכ־10%".
הבעיה, לפי פוקוטינסקי, אינה רק בתרבות העבודה אלא גם באופן שבו התעשייה בנויה. לדבריו, "אם אני מציג לסטודנטים תמונה של אתר בנייה מ־1982 ותמונה של אתר בנייה מהיום, אחרי שמשפרים את הצבעים באמצעות AI, קשה להם לפעמים לזהות איזו תמונה ישנה ואיזו חדשה. אפילו היום אפשר למצוא באתרי בנייה מנופים משנות ה־70.
"יש היום הרבה יותר דרישות בטיחות, רגולציה, דרישות סביבתיות ומגבלות על רעש ומפגעים. אבל שיטת הבנייה עצמה כמעט לא השתנתה".
בחודש יולי האחרון רכשה קבוצת אקרשטיין את השליטה (85%) ב־EcoWall מידי תדהר ושותפים אחרים תמורת כ־47 מיליון שקל במזומן, במטרה להרחיב את פעילותה.
החיסכון: "50־70 אלף שקל לכל דירה"
המחסור בעובדים עשוי לדחוף לשינוי של מעבר מבנייה המבוססת על עבודת כפיים לבנייה שבה חלק גדול יותר מהרכיבים מיוצר מראש, ומגיע לאתר כשהוא מוכן. במקרה זה נדרשים פחות עובדים - אבל יותר מיומנים.
"כשהיה לנו כוח עבודה זול, הפתרון לכל בעיה היה להוסיף עוד עובדים", אומר פוקוטינסקי. "אם העבודה התקדמה לאט, הביאו לאתר 200 עובדים במקום 100. אבל המודל הזה כבר לא עובד".
כיום, לדברי פוקוטינסקי, כוח האדם יקר יותר והעסקתו מורכבת יותר. "אנחנו עובדים עם עובדים מהודו, מסין, ממולדובה, מוייטנאם, מתאילנד ומסרי לנקה. כוח האדם יקר, והעבודה עצמה מורכבת יותר מבחינת התקשורת והתיאום", הוא אומר.
תיעוש עשוי לקצר את משך העבודה. "באירופה, בניין בן 10 קומות מושלם בממוצע בתוך כ־24־25 חודשים. בישראל מדובר בכ־48 חודשים", מציין פוקוטינסקי . הסיבה לכך לדבריו היא שבעולם עוברים יותר ויותר לשיטות מתועשות, שבהן כמה שיותר רכיבים מגיעים לאתר כשהם מוכנים, והאתר הופך למקום של הרכבה. "בישראל אתר הבנייה הוא עדיין אתר ייצור", אומר פוקוטינסקי.
ישועה נתקל בחוסר ההיכרות של הישראלים עם העבודה המתועשת גם בפרויקטים של רשת מלונות מטיילים. הבקתות בוויליג' הגיעו מפולין כשהן מפורקות לקיטים, בדומה לרהיטי איקאה, לאחר תהליך תכנון מדויק. לדבריו, השימוש בשיטה היה מהיר וזול יותר מבנייה רגילה, אך התהליך לווה בקשיים, בעיקר בשל היעדר קבלנים ישראלים בעלי ניסיון בבנייה כזו. "אם היו בארץ חברות שמתמחות בזה, התהליך היה לוקח חצי מהזמן", הוא אומר.
גם פוקוטינסקי מציג את החיסכון בזמן כאחד היתרונות המרכזיים של תיעוש. המערכת של EcoWall, שהחברה החלה להחדיר מסחרית ב־2023, מתמקדת בתיעוש של חיפוי חזיתות ונועדה להשתלב בתקינה ובשיטות העבודה הקיימות.
"בהשוואה למערכות החיפוי היבש שהיו נהוגות, בבניין ממוצע של 20 קומות אנחנו חוסכים כחמישה עד שבעה חודשים מזמן הבנייה", אומר פוקוטינסקי. לדבריו, לצד קיצור לוחות הזמנים, השיטה מאפשרת גם חיסכון בעלויות. "אנחנו חוסכים בין 50 ל־70 אלף שקל בעלות לכל דירה", הוא מציין ומוסיף כי "אחרי שביצענו את כל העבודה ההנדסית, המערכת שלנו חזקה פי ארבעה".
היקף הפעילות של החברה גדל במקביל: בשנת 2023 יצקה החברה כ־10,000 מטר של קירות, המקבילים לכ־100 יחידות דיור; ב־2024 כ־130 אלף מטר, המקבילים לכ־1,300 יחידות דיור; וב־2025 כ־300 אלף מטר, או כ־3,000 יחידות דיור. לדבריו, "השנה אנחנו כבר צפויים לעבור את היקף 6,000 יחידות הדיור".
החומרים: בטון שדורש פחות תיקונים
גם חומרי הגלם עוברים תהליך של התאמה למציאות החדשה בענף.
לדברי דוד מאירובה, מנכ"ל חטיבת הבטון בשפיר, בעשור האחרון גדלה הדרישה למגה־פרויקטים - מגדלים ומתחמים רחבי היקף - לצד דרישה לסטנדרט ביצוע גבוה יותר. מנגד, קיים מחסור משמעותי בכוח אדם מקצועי ומיומן. "המציאות הזו מחייבת את הענף להתאים את עצמו לעידן חדש, לשנות שיטות עבודה, לאמץ חדשנות וטכנולוגיות מתקדמות ולהשתמש בחומרים חדשניים", הוא אומר.
אחד הפתרונות שפיתחה שפיר הוא סדרת תערובות הבטון Ultra Beton, שנועדה להפחית את התלות ברמת המיומנות של העובדים באתר ולשפר את תהליך היציקה. התערובות מאופיינות בזרימה גבוהה, שנועדה לאפשר מילוי מלא של האלמנט ולצמצם סגרגציה, בעיות איטום, רטיבות ותיקונים חוזרים.
שחף שוקר, מנהל פיתוח מוצרים בחטיבת הבטון של שפיר, מספר כי הפיתוח החל מתוך בחינה של הקשיים בשטח. לדבריו, "נפגשנו עם אנשי ביצוע מנוסים כדי להגיע להבנה עמוקה של האתגרים העומדים בפני אנשי הביצוע - מה מפריע להם, מה מעכב אותם והיכן ניתן לייעל את העבודה ולחסוך עבורם". שוקר אומר כי לאחר מכן בוצעו מאות ניסויים ובדיקות במעבדות שפיר, שבמסגרתם פותחו תערובות המותאמות לסוגים שונים של יציקות ואלמנטים.
קבוצת קפלניקוב מקדמת שיטה של הדפסה בתלת־ממד לבטון בשם Laycon. יוחנן קפלניקוב, מייסד הקבוצה, מסביר כי "הדפסת בטון תלת־ממדית מקצרת את שלב השלד, שנמשך היום חודשים, לימים. מדפסת רובוטית מניחה את הקירות שכבה אחר שכבה מתערובת בטון ייעודית, וצוות מצומצם מפעיל אותה. זה דורש פחות טפסנות, פחות פיגומים, פחות עבודה בגובה. וכל שכבה מתוכננת ומתועדת דיגיטלית מראש.
"בעולם זו כבר לא טכנולוגיה ניסיונית, ומשפחות גרות היום בבתים מודפסים. מה שנשאר לעשות בישראל הוא להכניס אותה לענף בצורה מסודרת.
"הכנסה מסודרת היא קודם כל עניין של אנשים. הפעלת מדפסת בטון היא התמחות חדשה וייחודית: מי שעומד ליד המכונה צריך להבין את החומר, את הקרקע ואת הבניין, ולקרוא כל שכבה תוך כדי הדפסה. את זה לא לומדים באתר בנייה רגיל, ולכן ההכשרה היא חלק מהשיטה עצמה, על המכונה, על התערובת ועל בקרת האיכות של כל שכבה, והיא מתחילה אצלנו לפני הפיילוט, לא אחריו.
"במקביל, השיטה עצמה נמצאת בבחינה במכון הלאומי לחקר הבנייה, ואנחנו מלווים את התהליך מקרוב. האתגר האמיתי הוא לא ההדפסה, אלא לחבר עובדים, קבלנים, ספקים וגוף בודק לתהליך אחד".
בסופו של דבר, המכנה המשותף בין השיטות המתועשות, שינוי חומרי הבנייה והמאמץ להפחית את התלות בעבודת כפיים הוא הצורך להתמודד עם ענף שהשתנה במהירות, בעוד שחלק משיטות העבודה בו נותרו כמעט ללא שינוי. המחסור בכוח אדם, העלייה במורכבות הפרויקטים והצורך לקצר את לוחות הזמנים דוחפים את הענף לחפש פתרונות חדשים - אך הדרך לבנייה מתועשת רחבה עדיין עוברת דרך שינוי טכנולוגי, רגולטורי ובעיקר שינוי בתרבות הביצוע.
החסמים: המערכת הרגולטורית ו"תקנים לא מעודכנים"
המעבר לבנייה מתועשת נתקל בחסם נוסף, הרגולציה. פוקוטינסקי מזהה את השמרנות בענף ואת המערכת הרגולטורית כשני חסמים מרכזיים.
לדבריו, "ענף הבנייה בישראל הוא ענף מאוד שמרני. מנכ"ל של חברת הייטק קם בבוקר וחושב איך לשפר את העסק, להפוך אותו למהיר, יעיל ואיכותי יותר. מנכ"ל של חברת בנייה קם בבוקר וחושש מטעויות. דיירים מביאים מפקחים, מגישים תביעות, ולכן באופן טבעי יש נטייה לחזור לשיטות שכבר מוכרות ועובדות".
גם ישועה מדגיש את הצורך בשינוי באופן שבו פרויקטים מתוכננים ומנוהלים. לדבריו, המעבר לבנייה מתועשת דורש השקעה גדולה בשלב התכנון, אך זו יכולה לאפשר שכפול של הפרויקט בהמשך. "אנחנו משקיעים עכשיו המון אנרגיה כדי שבפעם הבאה לא נצטרך להתחיל הכול מחדש. אם נרצה להוסיף עוד 25 חדרים בקיבוץ דפנה, יהיו לנו כבר התוכניות, הידע והקבלנים - ופשוט נוכל לשכפל את המוצר", הוא אומר.
לדבריו, הפוטנציאל כבר קיים, אבל הענף עדיין צריך לאמץ את השיטה. "הכול כבר פתור טכנולוגית. זה טוב למדינה, טוב ליזמים ואפילו טוב לקבלנים, במיוחד בעולם שבו חסרים עובדים. מה שחסר כרגע הוא ההובלה והיכולת של הענף לעבוד בשיטה הזאת", אומר ישועה.
אלא שלצד תרבות הביצוע, קיים גם חסם רגולטורי. "כשאתה רוצה להכניס שיטת בנייה חדשה, התהליך יכול להיות ארוך מאוד. במצב הקיים, א ם הייתי מפתח היום שיטה שמחייבת תקינה חדשה, הייתי עלול להמתין עשר שנים עד שאוכל ליישם אותה באופן מסחרי", מסכם ישועה.
ישראל דוד, יו"ר התאחדות המהנדסים, מצביע אף הוא על הרגולציה כאחד הגורמים המרכזיים שמעכבים את החדשנות. לדבריו, בעוד שבתחומים כמו הייטק, רפואה, סייבר וחקלאות ישראל נמצאת בחזית הטכנולוגיה העולמית, ענף הבנייה נותר מאחור. אחד החסמים המשמעותיים, לדבריו, הוא תקנות הרישוי מ־2016, שמגדירות "שיטת בנייה" באופן עמום ומחייבות הליך אישור לשיטות שאינן מעוגנות בתקן ישראלי.
לדבריו, לאורך כ־15-16 שנות פעילותה של היחידה הייעודית לאישור שיטות בנייה הושקעו בה כ־60-70 מיליון שקל, אך בפועל אושרו באמצעותה רק מספר מצומצם של שיטות בנייה, שאינן נמצאות בשימוש נרחב. לאחרונה הועברה הפעילות לאוניברסיטת בן־גוריון, אך ההגדרה הרגולטורית עצמה טרם השתנתה.
דוד מצביע גם על בעיה בתחום התקינה. "אנחנו עובדים עם תקנים לא מעודכנים, ובחלק מהמקרים עם תקנים שלא סגורים אחד עם השני", הוא אומר.
לדבריו, ישראל אינה צריכה לייצר את כלל התקנים בעצמה, אלא להישען במידה רבה יותר על תקינה בינלאומית. אלא שכל עוד תקנות הרישוי מחייבות עמידה בתקן ישראלי, הכנסת טכנולוגיות שכבר מאושרות באירופה נתקלת במחסום. "אם אני רוצה להביא מוצר שקיבל אישור לפי הדירקטיבה האירופית, אין לי הליך סדור ומוסדר לעשות זאת, ואני צריך לעבור דרך אותה יחידה", אומר דוד.
