אישי: נשואה + 5, גרה בסביון
מקצועי: מנכ"לית גב-ים; לשעבר מנכ"לית דסק"ש ומשנה למנכ"ל הראל ביטוח ופיננסים
עוד משהו: צופה אדוקה של מרוצי פורמולה 1
מקום בדירוג המנהלים הטובים של גלובס: 42
ילדות ומשפחה: נולדתי בתל אביב וגדלתי בהרצליה, בת בכורה בין שלושה אחים. אבא שלי היה בעלים של חנויות אופנה בתל אביב, ואמי הייתה מורה. ההורים חינכו אותנו להגיד תמיד את האמת. אני משתדלת לחנך את ילדיי על בסיס אותם ערכים. מעולם לא הסכמתי לחתום להם על פתק שהם חולים - שיתמודדו עם האמת. גם אם הסיבה להיעדרות מוצדקת, הם צריכים לשכנע את המורה שלהם בכך.
● מייסד חברת המכ"מים שלא משך משכורת שנה והיום מוכר ב-70 מדינות
● העסק שהקים בתיכון הכניס לו מאות אלפי שקלים בשנה. היום הוא כבר אחרי שני אקזיטים
בלט וספרי שואה: בתיכון למדתי חמש יחידות בביולוגיה וכימיה, מתמטיקה ואנגלית. הלימודים באו לי בקלות. אהבתי לקרוא, במיוחד ספרי שואה, והייתי מחליפה שלושה ספרים בשבוע. במקביל רקדתי בלט והייתי תחרותית. עד היום כשיש חלוקה לקבוצות בבית במשחקים, כולם רוצים להיות עם אמא, אני לא אוהבת להיכשל.
צבא: לפני הגיוס נכנס לי לראש שאני חייבת להיות קמב"צית בחיל האוויר. אז סירבתי לכל שאר הקורסים, ולכן כשסיימתי טירונות הוצבתי כפקידה בפיקוד הדרום. בכיתי מחמישי עד ראשון. כשהגעתי לבאר שבע, למיון נוסף, אמרו לי שאני לא מתראיינת עם כולם, אלא מיועדת לתפקיד מיוחד. שירתי כמזכירת לשכת אלוף פיקוד דרום, שהיה אז מתן וילנאי. בהמשך יצאתי לקורס קצינים והייתי רל"שית של ראש אגף תכנון, שהיה עוזי דיין. זה היה בתקופה של האינתיפאדה והסכמי אוסלו - ולהיות באירועים כאלה בלשכות של בכירים דרש ממני המון. זה היה שירות מאתגר.
משפטים או רפואה: בצעירותי ראיתי בשקיקה "פרקליטי LA" ונורא רציתי להיות עורכת דין. אבל גם חלמתי להיות רופאה. נרשמתי לשניהם, ולבסוף בחרתי בתואר ראשון במשפטים והמשכתי גם לתואר שני במשפט מסחרי באוניברסיטת תל אביב. כל הסמינרים שלי עסקו בזכויות אדם. בשנה ב' גיליתי שהעולם העסקי מעניין אותי מאוד, בניגוד למה שחשבתי. אני לא מצטערת שהלכתי במסלול הזה, אבל עד היום יש לי משיכה לעולם הרפואה. מדהימה בעיניי האפשרות להציל חיים.
עורכת דין: עשיתי התמחות בתביעות ייצוגיות במשרד יגאל ארנון. אחר כך עברתי לפישר בכר חן. עסקתי במיזוגים ורכישות, ואחרי שבע שנים נהייתי שותפה ואחראית על תחום ניירות ערך. בזמן הזה גם התחתנתי וילדתי את שלושת ילדיי הראשונים. שלושה חודשים אחרי כל לידה כבר הייתי חזרה במשרד. למזלי היה לי מערך תמיכה טוב: בעלי, הורים, מטפלות.
המעבר לביטוח: בהמשך ילדתי תאומים, ושבועיים אחרי הלידה, בעודם עדיין בפגיה, קיבלתי טלפון מחנן פרידמן, שהיה אז היועץ המשפטי של הראל ולקוח משמעותי שלי. הוא ביקש פגישה דחופה, שבה סיפר לי שהוא עוזב לבנק לאומי ושיאיר המבורגר (יו"ר הראל - סמ"ק) הולך להציע לי להחליף אותו בהראל - וביקש שאגיד כן. חתמתי עם יאיר על הסכם במרפסת שלו בכפר שמריהו, כשאני עם בקבוקי חלב ותאומים בני חודש עליי.
הראל: יאיר המבורגר נתן בי אמון מלא כיועצת המשפטית של החברה ובתוך זמן קצר נהייתי יד ימינו. חודשיים אחרי שהגעתי התבקשתי לטוס למינכן לסגור הסכם פשרה של עשרות מיליוני דולר, כשאני עוד בקושי מבינה בביטוח. כשהתקשרתי להתייעץ איתו, הוא אמר לי: "אם את חושבת שזו העסקה הנכונה, אז אין שום דבר שאני יכול לתרום לך". בהתחלה הייתי בהלם, אבל הבנתי מהר מאוד שזה סגנון הניהול שלו, הוא הפך למנטור שלי. בהראל הייתי שותפה בכול: משאים ומתנים, גם המורכבים ביותר, ייעוץ בהחלטות עסקיות וכמובן התחום המשפטי.
דסק"ש: תמיד היה לי ברור שאני רוצה לעשות יותר מייעוץ משפטי, והתחלתי להסתכל קדימה. את מנכ"ל דסק"ש דאז, דורון כהן, פגשתי עוד קודם בהקשרים אחרים. הוא התקשר אליי, קבענו להיפגש והוא סיפר לי שהוא עומד להתמנות ליו"ר ומחפש מנכ"ל במקומו. הוא ביקש שאפגש גם עם צחי נחמיאס (מבעלי המניות בחברה - סמ"ק). התרשמתי ממנו מאוד, וגם מבעלי המניות מייקי ודני זלקינד - כולם אנשים ישרים וטובים, והבנתי שאני רוצה את התפקיד, למרות שזו הייתה חברה שמצויה בקשיים משמעותיים. לא הייתי בטוחה שאהיה טובה בזה, אבל הרגשתי שכדי לפלס את דרכי בעולם העסקי אני צריכה לרדת ממגדל השן ולשים את הידיים בבוץ.
חובות של מיליארדים: השנה הראשונה הייתה מאוד מאוד קשה. השוק היה קשה, דסק"ש היתה במצב לא טוב, מיליארדים של חובות שצריך להחזיר, וכדי להשאיר את דסק"ש והחברה־הבת נכסים ובניין בחיים - היה צריך לממש כמעט את כל הנכסים. העצבים של כולם מסביב היו מתוחים, ובתוך כל זה הייתי צריכה לבנות אמון עם הדירקטוריון ולהוכיח את עצמי. הבנתי מהר מאוד שאני צריכה ללכת עד הסוף עם מה שאני מאמינה בו, ולהילחם גם אם מישהו מהדירקטוריון או משוק ההון לא מסכים איתי.
מימושים: שלב ההוכחות היה במכירות שהובלתי. עשיתי עסקאות קשות עם בעלי מניות מצד אחד ובעלי אג"ח מצד שני. היו המון אינטרסים סותרים והחלטות קשות: למכור נכסים שידעתי שהם טובים במחיר מצוין אבל בשוק קשה. וגם בדיעבד, אם המניה עלתה אחרי המימוש, תמיד עלתה השאלה אם יכולתי להוציא מחיר גבוה יותר.
מכירת סלקום: ניסיתי למכור את סלקום (שהייתה בבעלות דסק"ש - סמ"ק) תקופה, היו הצעות שחשבתי שהן נמוכות מדי ואפילו בשלב מסוים הייתה קצת תרעומת על שלא קידמתי עסקה במחיר נמוך יותר, כי חששו שהיא תברח לנו. כשבאתי עם ההצעה של פורטיסימו במחיר הזה, לא חשבו שאצליח. קרוב למועד החתימה הגיעה אלינו עסקה מתחרה עם מחיר קצת יותר גבוה, שלא חשבתי שנכון לקחת. הייתי צריכה שוב להתעקש. בפועל כשהיא נסגרה כל הדירקטורים פרגנו. לאחר מכן היו עוד מכשולים רבים לאישורים הרגולטוריים, אבל צלחנו את זה.
גב-ים: אחרי שנתיים של עסקאות מימוש הרגשתי שרוב עבודתי בדסקֿ"ש ובנכסים ובניין הסתיימה, ואני מוכנה להתקדם הלאה. בשלב זה הדירקטורים הציעו לי להיות מנכ"לית גב־ים. החלפתי מנכ"ל טוב (אבי יעקובוביץ' - סמ"ק), שהיה הרבה שנים בחברה. אנחנו שייכים לדורות אחרים, יש לנו תפיסות עולם שונות מאוד, ויש לנו נקודות חוזקה וחולשה אחרות לגמרי.
עובדת נון-סטופ: בשנה הראשונה מיניתי חברי הנהלה רבים ואני מאוד שמחה על האנשים שהבאתי, שמוסיפים שיח בריא לארגון. אני חושבת שהארגון כולו היום דובר שפה יותר עדכנית ויותר שירותית וגם רעב יותר. אחרי שנה וחצי אני יכולה להגיד שהרבה מהדברים שחשבתי שיהיו לי קלים - קשים לי יותר, ולהפך. כשישבתי בדסק"ש נראה היה לי שבחברות מבוססות כמו גב־ים, שהיא עשירה יחסית ועם ביטחון, עובדים בנינוחות. בפועל העבודה היא נון־סטופ. הדבר המרכזי שאני מביאה לחברה הוא הדגש על הצמיחה במקומות שאנחנו חזקים בהם והובלת פרידות ממקומות שפחות משרתים אותנו, בלי לפחד להגיד את זה.
המספרים: בגב־ים 154 עובדים. ב־2025 הכניסה החברה 888 מיליון שקל, והרווח הנקי לבעלי המניות הסתכם ב־670 מיליון שקל. שווי הנדל"ן של החברה עומד על 17.9 מיליארד שקל, והיא מחזיקה בכ־1.3 מיליון מ"ר בנויים ועוד כ־260 אלף מ"ר בייזום.
בית או עוד עסקה: אני חושבת שבכל פעם שהגעתי לאזור נוחות, הרגשתי שאני צריכה לצאת ממנו כדי להתפתח. אף אחד מהמעברים שעשיתי לא היה פשוט. אבל אני מרגישה שאני לומדת המון ומתפתחת מתוך הקושי שאני מכניסה את עצמי אליו.
אני לא מכירה כמעט אף אחת שעובדת כמו שאני עובדת והקימה במקביל משפחה כל כך גדולה עם חמישה ילדים. אני חושבת על העבודה כל הזמן, גם בסופי שבוע. גם בזמן חופשות הלידה הייתי על המיילים, מעורבת מאוד. אני קרובה מאוד למשפחה, אבל אני תמיד חוששת להפסיד עסקה גדולה, וגם אם אני עמוסה מאוד ארצה לטפל בעוד עסקה במשרד. זה משגע אותי.
נשים בצמרת: בשוק העבודה של היום כל אחת יכולה לעשות הכול, זה עניין של החלטה. המערכת צריכה להתחשב באישה שצריכה לצאת לחופשת לידה או רוצה להקדיש זמן למשפחה, כמו שבמציאות של היום למדנו להתחשב באנשים שצריכים לצאת למילואים. יש גם יותר מודעות לאיזו בין עבודה ובית, ויש כלים שמאפשרים לעבוד מהבית כשצריך. כשאני התחלתי לעבוד היה יותר קשה לעשות את זה. היום אפשר.
