יש רגע בכל מסיבת יום הולדת לילדים, בו העוגה נחתכה, שקיות ההפתעה חולקו, כוסות השתייה רוקנו - ולפתע הילדים רצים, קופצים, צועקים ומתחרים. המבוגרים מביטים בהם בתערובת של עייפות והשלמה: "הנה, הסוכר עלה להם לראש", אומר אחד מהם.
המשפט נשמע הגיוני: הילדים אכלו ממתקים, וכעבור זמן קצר נעשו אנרגטיים, קולניים וחסרי מנוחה. אלא שגם כאן המובן מאליו מטעה: הסברה שסוכר גורם לילדים להיות היפראקטיביים היא מיתוס שמחקרים הפריכו שוב ושוב.
● הכולסטרול החדש והשאלה הגדולה: איך מונעים את התקף הלב הבא?
● זריקות ההרזיה מאיימות לשנות את תרבות האוכל. חוקרים בטוחים שהצלחת תנצח
● המיתוסים שהשתרשו במסורות ראש השנה
לפי הגרסה המקובלת למיתוס, הידוע גם בשם Sugar Rush, הסוכר נספג במהירות, מגיע למוח ומפעיל את הילדים כמו מתג. אבל גם אם סוכר הוא מקור אנרגיה, הוא אינו חומר ממריץ שגורם לזינוק התנהגותי כמו קפאין.
כדי לבדוק זאת, מדענים ערכו ניסויים שבהם ילדים קיבלו סוכר או פלצבו, בלי שהילדים, ההורים או החוקרים ידעו מי קיבל מה. מטא־אנליזה נרחבת מצאה שילדים שקיבלו סוכר לא נעשו היפראקטיביים יותר, או מרוכזים פחות, מילדים שקיבלו חומר דמה. זה לא אומר שכל ילד מגיב לכל מזון באותו אופן, אבל זה מספיק כדי להפריך את הטענה הכללית שסוכר גורם להשתוללויות. אז מה כן? בעיקר הסביבה, וציפיות המבוגרים.
בדוגמת יום ההולדת, הילד מוקף בחברים, מוזיקה, משחקים, רעש, מתנות ואווירה של שבירת שגרה. בתוך כל זה הוא לא זקוק לסוכר כדי להיות מרוגש ונמרץ; די בכך שהוא ילד. זה היה נכון גם אם היו מחלקים סלרי במקום עוגת שוקולד.
גם לציפיות המבוגרים יש השפעה. במחקר משנות ה־90 לקחו ילדים שמשפחותיהם תיארו אותם כ"רגישים לסוכר". כולם קיבלו משקה ללא סוכר, אך לחלק מהאימהות נאמר שילדיהן קיבלו מנה גדולה של סוכר. בהתאם להטיית האישור, אותן אימהות דירגו את ילדיהן כהיפראקטיביים יותר, ואף נטו להעיר להם יותר.
באופן כללי, אנחנו זוכרים את הרגעים שבהם שני אירועים הופיעו ברצף: הילדים אכלו ממתקים, ואז השתוללו. לעומת זאת, אנחנו שוכחים את הפעמים שבהן אכלו ממתקים ולא קרה דבר. כך נוצרת תחושה כוזבת של דפוס, גם כשבמחקר מסודר הוא נעלם.
המיתוס אינו חדש: רעיונות שקשרו בין תזונה להתנהגות עצבנית הופיעו כבר בכתיבה רפואית מראשית המאה הקודמת, אך הוא התפשט כנראה בזכות התרבות הפופולרית. סרטים, סדרות ופרסומות חזרו על דימוי הילד שאוכל ממתק והופך מיד לשד טסמני - ואולי יש בכך נוחות: קל יותר להאשים סוכריה מאשר להתמודד עם הסיבות המורכבות להתנהגות ילדים.
בשורה התחתונה, אין ראיות טובות לכך שסוכר גורם להיפראקטיביות אצל ילדים. יש סיבות בריאותיות מצוינות להגביל צריכה עודפת של מזון ושתייה ממותקים, אבל אין צורך להפוך את העוגה לאשמה המיידית בכל פעם שהילדים מתנהגים כמו… ילדים.
