פי. ג'יי. סיטנפלד הוא כותב ומרצה המתגורר בסינסינטי עם אשתו ושלושת בניהם
ישבתי במכונית בחניון של מקדונלד'ס בינואר 2024, והתקשרתי בפעם האחרונה לאשתי, שרה, כדי לומר לה שאני אוהב אותה. זו הייתה הפעם האחרונה שבה האייפון שלי היה ברשותי, לפני שהתייצבתי מרצוני במוסד הפדרלי לכליאה באשלנד, שבקנטקי.
דודתי ואחותי, קרטיס, היו איתי. הכלא היה במרחק חמש דקות נסיעה בלבד.
שרה נשארה בסינסינטי, שבה אנו מתגוררים, בין היתר כדי לשמור ככל האפשר על שגרת חייהם של בנינו הצעירים. הפרידה מהם הייתה ללא ספק הרגע הקשה ביותר בחיי.
● שיחת הטלפון שכמעט הביאה לביטול סיבוב ההופעות של אד שירן
● האמריקאים מרוויחים יותר, אבל מרגישים עניים יותר
● הקשר המפתיע בין התחדשות תאים במוח, דיכאון וסיכון לדמנציה
לפני שנכנסתי לכלא כיהנתי במשך עשור כחבר מועצת העיר סינסינטי. בשנים 2018 ו-2019 התכוננתי להתמודד על ראשות העיר, כאשר ה-FBI כיוון נגדי מבצע עוקץ מורכב. סוכנים סמויים, שהתחזו למשקיעי נדל"ן, תרמו כסף לקמפיין שלי. אני סברתי שמדובר בתרומות רגילות ושגרתיות, ודיווחתי עליהן כנדרש במסמכים הפומביים. למרות זאת, התביעה הפדרלית הגישה נגדי כתב אישום בעבירות שחיתות ציבורית, בטענה שהיה מדובר ביד רוחצת יד (quid pro quo).
לאחר משפט שנמשך שלושה שבועות, זוכיתי מארבעה סעיפי אישום, והורשעתי בשניים. בעקבות זאת גזר עליי השופט 16 חודשי מאסר. (בהמשך הפרשה הסוריאליסטית הזאת, נשיא ארה"ב העניק לי חנינה בשנת 2025, ובאפריל השנה בית המשפט העליון של ארה"ב ביטל פה אחד את הרשעותיי).
הכניסה לכלא הייתה כרוכה בהרבה דברים: אובדן מיידי של החירות, פגיעה קשה במוניטין וחוסר אונים מול ההשפעה שתהיה לכך על משפחתי. אבל היא גם אילצה אותי לעשות דבר אחד שלא עשיתי מאז רכשתי את הסמארטפון הראשון שלי, כ־15 שנה קודם לכן: להתנתק.
כמו אצל רוב האמריקאים, הטלפון הנייד שלי היה כמעט איבר נוסף בגוף. לפי סקרי זמן מסך ונתוני חברות מחקר, מבוגרים בארה"ב מבלים כיום יותר מארבע שעות ביום בטלפון שלהם, בודקים אותו יותר מעשר פעמים בשעה, ואינם מפסיקים לעשות זאת גם בזמן צפייה בטלוויזיה, בדייטים או בזמן נהיגה.
ההודעות התחלפו ל"אני אוהב אותך"
גם אני לא הייתי יוצא דופן. בכל פעם שהטלפון שלי צפצף או השמיע צליל התראה, מיד הסבתי את תשומת לבי ממה שעשיתי אל הגירוי שהגיע, אף שלרוב לא היה מדובר במשהו דחוף: הודעות דוא"ל מהעבודה, עדכונים מבית הספר של ילדינו, ומבול בלתי פוסק של הודעות זבל מקמפיינים פוליטיים (כן, גם מי שכיהן בתפקיד ציבורי שונא אותן).
שרה ואני גם החלפנו לפחות תריסר הודעות טקסט ביום במסגרת תיאום סדר היום שלנו. היא מבית החולים, שם עבדה כאונקולוגית, ואני מבניין העירייה או מסביב לעיר, בזמן שפגשתי תושבים, ביקרתי באזורי המסחר השכונתיים וערכתי סיורים למען בטיחות הקהילה. ככל שהתקרב מועד תחילת ריצוי עונשי, ההודעות בינינו הלכו והתמלאו ברוך: "אני אוהב אותך" שנשלח בלי שום סיבה מיוחדת.
כשהגעתי לכלא, אחד הדברים הראשונים שראיתי היה שלט שהזהיר אסירים ואת מבקריהם מפני הכנסת חפצים אסורים, ובהם טלפונים ניידים, לשטח המתקן, ואף איים בענישה על מי שיעשו זאת. באותו רגע הרגשתי בעוצמה עד כמה חסרה לי היכולת ליצור קשר עם שרה.
לאחר חיפוש גופני פולשני כמקובל, אסיר הוביל אותי לסיור במתחם הכלא, הציג אותי בפני אסירים אחרים וליווה אותי אל התא שלי, תא בגודל 8 על 10 רגל, שאותו הייתי אמור לחלוק עם אסיר נוסף, או כפי שמכנים זאת בכלא "סלי" (Celly). בזמן שהתבוננתי בסביבתי החדשה, כל מה שרציתי היה להתקשר לשרה, או לפחות לשלוח לה הודעת טקסט, ולומר לה: אני מרגיש בטוח מבחינה פיזית... האנשים שפגשתי עד עכשיו מתייחסים אליי יפה... ומעל הכול: אני כל כך, כל כך מתגעגע אלייך.
אבל לא הייתה לי שום דרך לעשות זאת. לפחות לא בהתחלה.
עד מהרה התחלתי לראות אסירים שולפים סמארטפונים מכל עבר. הכלכלה בתוך בתי הכלא היא עדות יוצאת דופן לכוחו של הקפיטליזם, וליצירתיות שבה סחורות מגיעות למי שרוצה בהן, כל עוד הקונה מסוגל להפוך את העסקה לכדאית עבור המוכר.
אסירים הציעו לי להשתמש בסמארטפון
כמה מהאסירים, שידעו שאני חדש, הציעו לי להשתמש בסמארטפון שלהם כדי לעשות שיחת FaceTime עם שרה. עצם המחשבה על האפשרות לראות אותה מילאה אותי בכמיהה נואשת.
אבל עוד לפני שנכנסתי לכלא קבעתי לעצמי כמה כללים שיעזרו לי לעבור את התקופה הזאת, והראשון שבהם היה: לחזור הביתה. לא אעשה שום דבר שעלול להאריך את השהות שלי בכלא או את תקופת מאסרי. לא אכנס לעימות פיזי עם אסיר אחר, גם אם יתגרה בי. ולא אתעסק עם חפצים אסורים, ובכלל זה טלפונים ניידים.
החזקת טלפון נייד הייתה הסיבה הנפוצה ביותר לכך שאסירים בכלא שלי נשלחו אל יחידת הדיור המיוחד, המכונה גם "הבור", שם יכלו להיות מוחזקים במשך 23 שעות ביממה בתא קטן.
אבל כבר מהלילה הראשון היה ברור לי שרבים מהאסירים בחרו להחזיק טלפון מוברח, למרות הסיכון, בעיקר כדי לשמור על קשר עם בני משפחותיהם.
בשעות הערב, כשמספר הסוהרים היה קטן יותר וסיורי האבטחה שלהם היו צפויים יותר, אגף המגורים שלי התמלא בקולותיהם של אסירים ששיתפו את נשותיהם ואת חברותיהם ברכילות האחרונה מהכלא, שאלו את ילדיהם מה עשו בבית הספר באותו יום, והתעניינו בשלומם של הוריהם המבוגרים. ברגעים האלה הזדהיתי במיוחד עם האסירים המרצים עונשי מאסר ממושכים.
כמובן, השימוש בסמארטפונים לא נועד רק למטרות תמימות. אסירים גם גללו סרטונים ביוטיוב, הימרו על ספורט באינטרנט ושכנעו נשים מחוץ לכלא לנהל איתם קשר רומנטי, לעיתים כנראה כדי לגרום להן להעביר כסף לחשבונות הקנטינה שלהם.
חלופה לא־אטרקטיבית: חדר הטלפונים של הכלא
ובכל זאת, חלק מהביקוש לטלפונים נבע מהחלופה הלא מושכת: חדר הטלפונים של הכלא.
בסמוך לחצר היה חדר קטן ומוזנח, שבו עשרה טלפונים בסגנון טלפון ציבורי, שהופרדו זה מזה במחיצות והוצבו לאורך שלושה מהקירות. בכל יום נתון, בין שניים לחמישה מהם לא פעלו.
במיוחד בשעות העומס, אחרי שהמתנת בתור, היית מרים שפופרת שעדיין הייתה חמימה מאחיזתו של האסיר שהשתמש בה לפניך, ועדיין הדיפה את ריח נשימתו. עמדת במרחק סנטימטרים בודדים מאסיר אחר, בזמן ששניכם ניהלתם שיחות עם יקיריכם, שלעתים קרובות היו אישיות מאוד.
איכות הקו הייתה לעיתים קרובות גרועה, וכל חמש דקות קול אוטומטי קטע את השיחה והכריז: "השיחה הזאת מתבצעת מבית כלא פדרלי", כאילו מי מהצדדים באמת היה זקוק לתזכורת. היכולת שלי לדבר עם שרה ועם בנינו ולשמוע את קולם הוגבלה ל-15 דקות ביום. הזמן הזה, שלרוב היה סביב שעת ארוחת הערב, לא הותיר לי אפילו דקה אחת לדבר עם אימי, שלוש אחיותיי או בני משפחה וחברים אחרים.
בכל סוף שבוע הסוהרים בילו שעות בקריעת חורים של ממש בקירות אגפי המגורים, בחיפוש אחר מקומות שבהם אסירים עשויים להסתיר את הסמארטפונים שלהם. לפעמים, לפני ספירת הנוכחות היומית שנועדה לוודא שכל האסירים נמצאים במקומם, הם היו מתבדחים וקוראים: "הגיע זמן הספירה, חבר'ה. קדימה, תסתירו את הטלפונים שלכם".
עקבתי מהחלונות אחר העצים המלבלבים
הכלא שבו ריציתי את עונשי היה רחוק מלהיות מהגרועים ביותר. הוחזקתי ב"מחנה" ברמת אבטחה מינימלית. ובכל זאת, ראיתי מקרוב עד כמה המערכת שוללת מאנשים את אחד מחבלי ההצלה החשובים ביותר שלהם: הקשר עם המשפחה.
אחרי חודשים בלי סמארטפון למדתי דבר נוסף, והרבה יותר מפתיע: המוח שלי, גם אם לא הלב, הרגיש הרבה יותר טוב בלעדיו.
בהתחלה חשבתי שזה נובע מכך שפתאום נפרסו לפניי ימים פתוחים לחלוטין. עברתי ממקצוע אינטנסיבי, חיי משפחה וחברה מלאים ושלל מחויבויות התנדבותיות, שכולן תואמו בקדחתנות באמצעות הסמארטפון שלי, אל השגרה הבלתי מובנית של הכלא. אבל ככל שנמשך המאסר, ואפילו לצד הגעגועים העזים הביתה, הרגשתי שינוי מובהק שלא יכולתי לייחס אלא להיעדרו של הסמארטפון.
הסחות הדעת, תחושת הלחץ וחוסר השקט שהטלפון יצר היו חלק קבוע מחיי לפני הכלא. בלי מכשיר שמטלטל את המוח שלי ללא הרף וקוטע את רצף המחשבות שלי, נעשיתי קשוב יותר למה שהתרחש סביבי. הבחנתי יותר בסביבה שלי. שמתי לב ליותר דברים.
כשהחורף פינה את מקומו לאביב, עקבתי כמעט מדי שעה אחר השינויים בעצים המלבלבים שמעבר לגדרות, והודיתי על כך שאני זוכה לראות ביטוי מוחשי להתחלה חדשה. עם שותפי לתא דיברתי והתווכחתי על השאלות הגדולות של החיים ועל נושאי היסוד: המורכבות של יחסים בתוך המשפחה, הפחדים והחרטות הגדולים ביותר שלנו, והתקוות העמוקות ביותר שלנו לעתיד. אפילו כתבתי שירה, דבר שמעולם לא עשיתי לפני כן, וגם לא מאז.
בכל ערב בכלא, כשהטלפונים הוצאו ממקומות המסתור שלהם ואגף המגורים התמלא בקקופוניה של אסירים שערכו שיחות FaceTime, צפו ביוטיוב והשמיעו קליפים מוזיקליים, הייתי נזכר בעצה פשוטה שנתן לי אחד האסירים זמן קצר לאחר שהגעתי לכלא: "תרצה את המאסר שלך, אחי, אל תיתן למאסר להשתלט עליך".
למרבה הצער, זה אינו סיפור על שינוי מן היסוד.
ארבעה חודשים וחצי לאחר שנכנסתי לכלא, ובמהלך נדיר ביותר במערכת המשפט שלנו, שלושה שופטים פדרליים הורו על שחרורי המיידי לאחר ששמעו את הטיעונים בעל פה בערעור שהגשתי. גורל התיק שלי עדיין לא הוכרע, אבל אני כבר הייתי בבית. כשניסיתי לחזור לחיים שכל כך התגעגעתי אליהם, השתדלתי בתחילה להימנע מהמשיכה המסיחה, המלחיצה והחודרנית של הטלפון שלי. פשוט עשיתי את מה שלרבים מאיתנו תמיד יש אפשרות לעשות, אבל אנחנו לא מצליחים או לא רוצים: השארתי את הטלפון במצב "נא לא להפריע", הנחתי אותו בחדר אחר, והשארתי אותו בבית כשיצאנו לטיול משפחתי או לארוחה.
אבל בתוך חודשים ספורים כבר חזרתי להרגליי הישנים. שוב מצאתי את עצמי מביט מייד בכל צפצוף והתראה ומגיב להם, ושוב שלפתי את הטלפון באופן כמעט אוטומטי כדי לגלול בין אתרי האינטרנט הקבועים שלי.
זו האירוניה שאני עדיין מתמודד איתה: את סוג החירות שלמדתי בכלא, לא הצלחתי לקחת איתי הביתה.
כתבה זו תורגמה על ידי גלובס באופן בלעדי מתוך The Wall Street Journal. לינק לכתבה המקורית באנגלית.
