במשך שנים ניסה טראמפ להגיע לשליטה בגרינלנד, הלילה הוא הודיע על הסכם חדש לשליטה ביטחונית "בלבד".
לפני שנצלול לשאלה האם מדובר בניצחון או בהתקפלות, קצת רקע.
העניין של דונלד טראמפ בגרינלנד הוא אירוע מתמשך. ב-2019, במהלך כהונתו הראשונה, פורסם כי הנשיא מעוניין שארה"ב תרכוש את האי מדנמרק. טראמפ אישר אז שהוא "מסתכל על זה", ואף הזכיר כי הרעיון אינו חדש וכי נשיאים אמריקאים קודמים, בהם הארי טרומן, שקלו אותו בעבר.
● הגלובליזציה התחלפה בעידן של מלחמה כלכלית
● השעות הגורליות בלב ים וההיעלמות המסתורית של מתנגד המשטר
לאחר שראש ממשלת דנמרק כינתה את הרעיון "אבסורדי", טראמפ ביטל את ביקורו המתוכנן בקופנהגן. שנים לאחר מכן, עם חזרתו לבית הלבן, הוא החריף את המסר: בדצמבר 2024 כתב כי "לצורכי הביטחון הלאומי והחופש ברחבי העולם, הבעלות והשליטה בגרינלנד הן הכרח מוחלט". ובמרץ 2025 כבר אמר לקונגרס: "כך או אחרת, אנחנו הולכים לקבל את האי".
הלילה פורסמה הודעה שעשויה להיראות כמו נסיגה מהדרישה האמריקאית לשלוט באי. אבל מאחורי המילים "שליטה קבועה בביטחון" מסתתר שינוי משמעותי הרבה יותר: וושינגטון הבטיחה לעצמה דריסת רגל ארוכת טווח בלב הארקטי - במטרה למנוע מסין ומרוסיה להשיג אותה.
מה סוכם הלילה?
לפי טראמפ, ארה"ב תקבל זכויות קבועות של גישה, הצבת כוחות ומעבר אווירי בגרינלנד, לצד אחריות ביטחונית רחבה. פרטי ההסכם עדיין אינם מלאים, אך דנמרק וגרינלנד מדגישות כי הוא אינו מעביר את הריבונות על האי לארה"ב. ההסכם צפוי להיחתם בשולי עצרת האו"ם בניו יורק.
למה וושינגטון כל כך רוצה את גרינלנד?
מיקום, מיקום מיקום. האי יושב בין צפון אמריקה לאירופה, סמוך לנתיבי השיט הארקטיים, ובאזור שבו ארה"ב מבקשת לחזק את ההגנה האווירית והטילית שלה. עבור וושינגטון, מדובר גם בדרך לפקח מקרוב על פעילות רוסית וסינית בצפון הרחוק.
מה יש שם מעבר לקרח?
גרינלנד עשירה בברזל, גרפיט, נחושת, זהב ומינרלים קריטיים, ובעיקר בעפרות אדמה נדירות. לפי CSIS, לגרינלנד יש כ־1.5 מיליון טונות של עתודות עפרות אדמה נדירות, והיא מדורגת במקום השמיני בעולם בעתודות כאלה.
יחד עם זאת האוצר הגיאולוגי לא הופך אוטומטית למכרה. האקלים הקיצוני, המחסור בתשתיות, המרחק משווקים והרגולציה הופכים את הכרייה בגרינלנד למורכבת ויקרה. נכון להיום, לא מתבצעת באי כריית עפרות אדמה נדירות בהיקף משמעותי.
גרינלנד נחשב לאי הגדול ביותר בעולם, הנפרש על שטח של קרוב ל־2.5 מיליון קילומטרים רבועים שרובו מכוסה על ידי כיפת קרח בגובה של שלושה קילומטר. הטריטוריה מיושבת בדלילות על ידי כ־56 אלף בני אדם בלבד, החיים בעיקר בקווי החוף של האי בדרום, רובם המכריע אינואיטים ואוכלוסייה שהתערבבה כתוצאה מנישואים עם דנים שהגיעו לאי מאז שנשלט על ידי הממלכה הדנית באופן רשמי, מהמאה ה־18 ועד היום.
מה הקשר לסין?
סין מחזיקה בעמדה דומיננטית בשרשרת האספקה של עפרות האדמה הנדירות - לא רק בכרייה אלא במיוחד בעיבוד. לכן מבחינת ארה"ב, פיתוח מקור מערבי חדש של המינרלים האלה הוא גם שאלה של ביטחון תעשייתי. אחד ממאגרי הענק בגרינלנד, Kvanefjeld, קשור כבר שנים לחברה סינית המחזיקה בנתח משמעותי בפרויקט.
האם מדובר למעשה במלחמת מינרלים חדשה?
זו אחת הפרשנויות האפשריות להסכם, אבל לא ההסבר היחיד. הצד האמריקאי מציג את המהלך בראש ובראשונה כביטחוני. עם זאת, הביטחון, התשתיות והמינרלים מתחברים זה לזה: נוכחות אמריקאית חזקה יותר יכולה להקל על השקעות מערביות ולצמצם את האפשרות של מעצמות יריבות להשיג דריסת רגל כלכלית באי.
מי עוד רוצה חתיכה מהארקטי?
רוסיה היא שחקנית מרכזית באזור, וסין ניסתה בשנים האחרונות להרחיב את נוכחותה באמצעות מחקר, השקעות ותשתיות. כמה מהניסיונות הסיניים להשקיע בגרינלנד נעצרו או נבלמו בגלל חששות ביטחוניים.
מה יוצא מזה לגרינלנד עצמה?
גרינלנד היא טריטוריה בעלת ממשל עצמי בתוך ממלכת דנמרק, ובמקביל קיימת בה תנועה חזקה לעצמאות. ההסכם עשוי להביא השקעות וביטחון, אבל הוא גם מכניס את האי עמוק יותר לתחרות האסטרטגית בין ארה"ב, אירופה, רוסיה וסין. לכן השאלה הגדולה אינה רק מי "שולט" בגרינלנד - אלא מי יממן את הפיתוח שלה, מי יפתח את משאבי הטבע שלה ומי יקבע את כללי המשחק בארקטי.
בשורה התחתונה, טראמפ אולי ויתר על הדרך של קניית גרינלנד. אבל ההסכם החדש מצביע על כך שוושינגטון לא ויתרה על המטרה האסטרטגית: לוודא שגרינלנד תישאר בתוך המרחב הביטחוני והכלכלי המערבי, בזמן שהארקטי הופך בהדרגה לזירה חדשה של תחרות בין המעצמות.
