אישי: בן 29, נשוי טרי, גר בניו יורק
מקצועי: מייסד שותף ומנכ"ל הסטארט-אפ Limy
ילדות ומשפחה: נולדתי וגדלתי ברעות. אבא שלי הוא אלוף במיל' גדי שמני, אמא הייתה מורה למתמטיקה. אבא חזר הביתה פעם בשלושה שבועות. יש לי שלוש אחיות שגידלו אותי, כך שלא ראינו כדורגל, גדלתי בעיקר על ברביות ודיבורים על בנים.
● מייסד קרן הדיפנס מספר על ההשקעה שהסתבכה והעסקה הגדולה בגרמניה
● מסיירת צנחנים למנכ"לות בגיל 27: המסלול הלא שגרתי וההחלטה הגורלית של יוחאי עבאדי
● חתומה על חילוץ ענק, הובילה את מכירת סלקום ומנהלת נדל"ן בעשרות מיליארדים
רילוקיישן: בכיתה ז' עברנו למרילנד בארה"ב, במסגרת תפקידו של אבי כנספח צבאי. שלוש השנים שם היו החוויה הכי מעצימה שהייתה לי. למדתי ב-CSJDS, מוסד יהודי פרטי שנחשב לבית הספר של הילדים הכי עשירים בארה"ב. שמתי לי למטרה להיות כמוהם - והצלחתי. עשיתי הרבה שטויות, כמו נפצים בפורים שבגללם כמעט העיפו אותי אבל כל המורים אהבו אותי כי הייתי חייכן ושמח. בכיתה י' שבנו לישראל והתאקלמתי היטב. אף פעם לא בלטתי בציונים, בהפרעות דווקא כן.
צבא: התגייסתי למגלן. אבא היה בצנחנים כל החיים והיה בשבילי כמו אלוהים - אז לא היה מבחינתי שום תרחיש שבו אני לא לוחם. עידו זברסקי, כיום שותפי, היה מפקד הצוות שלי במסלול. אמא אומרת שהוא היחיד שהצליח לחנך אותי. יצאתי לקצונה ושירתתי כחמש שנים בתפקיד מפקד צוות, השתחררתי בדרגת סרן.
התפכחות: יצאתי לאזרחות בשיא הקורונה והתחלתי ללמוד הנדסה, תעשייה וניהול באוניברסיטת תל אביב. התחלתי לעבוד במקביל וחיפשתי מקום שיאפשר לי את שניהם, אז השלמתי את התואר הראשון באוניברסיטה הפתוחה. כקצין משוחרר במגלן הייתי בטוח שאהיה "סחורה טובה" אבל גיליתי שאני צריך ללמוד הרבה כישורים חדשים בשביל להיות אטרקטיבי בתעשייה. לקחתי את העבודה הראשונה שהציעו לי: איש מכירות בחברת סונוביה, שפיתחה בדים דוחי חיידקים.
בסולם המכירות: בתקופת הקורונה סונוביה התחילה להכניס כמעט 12 מיליון דולר בחודש. העסק להט ומוניתי לנהל את צוות המכירות. אחרי כשנה וחצי כשהמגפה הסתיימה והעסקים נחלשו, עברתי ליוניקורן Connecteam, שפיתח מערכת לניהול עובדים באפליקציה. עבדתי שם כשנה כמנהל תיקי לקוחות, עד שהבנתי שלא מעניין אותי להגשים חלום למישהו אחר.
יזם גרוע: בסוף ימיי ב-Connecteam זיהיתי בעיה בסיווג דאטה, והבנו שאחד הדברים שיכולים לפתור את זה היא היכולת לתשאל את הדאטה בשפה חופשית במקום בעזרת קוד. מצאתי שותף, יובל זנדבנק צוקר, ובנינו מוצר. היום זה נראה מובן מאליו, אבל אז זה היה די מגניב. גייסנו קצת כסף מקרנות ואנג'לים והתקדמנו. אבל אז התרחש ה-7 באוקטובר. נאלצתי לסגור את החברה, Blend, ולא רק בגלל המלחמה - הייתי אז יזם גרוע, כל דבר עירבל אותי.
מפגש עם הגיהנום: ב-7 באוקטובר התקשרתי לחבר, שאמר לי לבוא מיד. בעשר בבוקר כבר הייתי עם כל הצוות של מגלן בכפר עזה. ראינו שם את הגיהנום. אתה נלחם ולא מתעסק מי מת ולמי נכרת איבר, אתה פשוט עושה מה שצריך וחושש רק מהכאוס. מאז שירתי שנה וחצי רצוף במילואים, באינספור סיטואציות שלא היה ברור אם נצא מהן - וזה הפך אותי ליזם הרבה יותר טוב. היום אין שום דבר שמוריד אותי, גם לא אמירה שלילית ממשקיע פוטנציאלי, או לקוח שעזב. אני הרבה יותר חסין.
פציעה: בלילה הראשון בעזה נפצעתי במחנה הפליטים שאטי. רסיסי רימון חדרו לכתף, אבל תוך 24 שעות חזרתי להילחם. בהמשך חבריי מהמסלול גל אייזנקוט ואייל ברקוביץ' ז"ל נהרגו במלחמה. שמעתי על נפילתם ברדיו, ליד הבית של סינוואר.
סיעור מוחות במלחמה: בפברואר 2025, בין פשיטה לפשיטה בדרום לבנון, ביקשתי מהצוות להציע לי רעיונות לסטארט-אפ. הודעתי שאני לא יוצא מסבב הלחימה הזה בלי כיוון בחיים. אחד הלוחמים אמר שמי שעשו הכי הרבה כסף ממקררים לא היו היצרנים אלא חברות כמו קוקה-קולה - שהשתמשו בהם כתשתית למכירת המוצרים שלהן. וחשבתי: איך נהיה הקוקה-קולה של העולם של מודלי ה-AI?
Limy: כשיצאתי מלבנון התקשרתי לעידו השותף שלי, חשבנו ביחד והקמנו את Limy, שמחברת בין מותגים למי שמשתמש ב-AI כדי לצרוך מידע. לדוגמה, אם מישהו מברר על נעלי ריצה, אני גורם לכך שנייקי, שהיא לקוח שלי, תופיע בתשובות. המערכת מנתחת איך סוכני AI מוצאים ומציגים את המותג. היא מזהה פערים מול מתחרים, ממליצה מה לשפר וגם עוקבת אחר פעילות הסוכנים והגולשים באתר.
המספרים: יש לנו 40 עובדים, הפיתוח וחלק מהמכירות נמצאים בישראל ויש גם משרדים בניו יורק ובקרוב גם בסינגפור ובאיטליה. יש לנו יותר מ-200 לקוחות גדולים, בהם אמריקן אקספרס, סמסונג, לוריאל, קיה, אמזון, P&G, BYD, ניסאן ונייקי. רמת ההכנסות היא של מיליוני דולרים בשנה. בנוסף, קיבלנו השקעה של 10 מיליון דולר מקרן אנדריסן הורוביץ - זו ולידציה שאנחנו בכיוון הנכון ואולי גם יזמים טובים. כשרואים לקוחות שעושים 12%-8% מההכנסות בזכותנו, מבינים שיש פה משהו מטורף.
לא מ-8200: זה לא שאני נכנס לשיחות עסקיות ואומר שאני ישראלי שנלחם בעזה. מצד שני, אי-אפשר לפספס שלא הייתי ב-8200, או שאני ישראלי. היה מקרה שזה ביטל את ההשקעה בנו במקום. העוינות לישראל נוכחת כיום, חד-משמעית.
