יש אתרים שלא צריך ממש להציג. הם פשוט שם, ברקע הקבוע של התודעה הישראלית: על גלויות, בסיורי בית ספר, בתמונות חתונה, במגנטים לתיירים ובאותו מבט חגיגי שמישהו תמיד מפנה מערבה כשעוברים ליד שער יפו. מגדל דוד הוא אחד מהם. השם נשמע כל־כך טבעי, כל־כך ירושלמי, שכמעט לא מנומס לעצור ולשאול: רגע, איזה דוד בדיוק, ואיזה מגדל?
● מדוע אין פרס נובל במתמטיקה?
● מי ייבש את הביצות? לא מי שאתם חושבים
כשמתחילים מן העובדות הארכיאולוגיות, התמונה נעשית פחות מלכותית אבל הרבה יותר מעניינת. דוד המלך, לפי המסורת המקראית, שייך בערך למאה העשירית לפני הספירה; המצודה שמוכרת לנו כיום בשם מגדל דוד אינה מבנה מן התקופה הזאת, ואין עדות לכך שנבנתה על ידיו או שימשה חלק מארמונו.
אומנם באתר יש שרידים כבר מתקופת בית ראשון, אבל עיקר השרידים המשמעותיים מאוחרים יותר: מתקופת בית שני, ובעיקר מן התקופות החשמונאית וההרודיאנית במאות השנייה עד הראשונה לפני הספירה. בהמשך נוספו בו שכבות רומית, ביזנטית, מוסלמית, צלבנית, ממלוכית ועות'מאנית - סיפור ארוך של אלפי שנים, אבל לא כזה שמתחיל בדוד המלך.
אז איך בכל זאת הגיע דוד המלך לסיפור? כאן נכנס לתמונה כוחו של שם - וגם בלבול די משעשע. במשך דורות, כשאנשים דיברו על "מגדל דוד", הם לא בהכרח התכוונו לצריח המוכר לנו מן התמונות, אלא לשרידי המגדל ההרודיאני במצודה, המזוהה בדרך כלל עם מגדל פצאל, אחד ממגדלי הורדוס. הזיהוי הזה קיבל חיזוק מן הדימוי המקראי "כמגדל דוד צוארך" משיר השירים, ובמשך הזמן השם נצמד למגדל שבנה הורדוס.
אלא שהמגדל שהיום רבים מזהים אינטואיטיבית כ"מגדל דוד" - הצריח הדק והגבוה שמככב בתמונות של האתר - נבנה רק במאה ה־17, בתקופה העות'מאנית, כצריח של מסגד ששירת את החיילים הטורקים במצודה. כך קיבלנו כמעט שני "מגדלי דוד": מגדל פצאל ההרודיאני, שאינו של דוד; והצריח העות'מאני המאוחר, שגם הוא כמובן אינו של דוד.
המיתוס שרד משום שהוא יושב על חיבור נוח ומשכנע: אתר מרכזי בירושלים, פסוק מקראי מוכר, זיהוי קדום, מסורת דתית ותיירות תרבותית. גם נוסעים וכותבים לאורך הדורות הוסיפו לו שכבות משמעות - מתיאורי עולי רגל כמו בנימין מטודלה ועד מבקרים מודרניים יותר, ובהם בנימין זאב הרצל, שפגשו אתר שכבר היה עמוס בזיכרונות ובסמלים.
כך נוצר מצב שבו השם "מגדל דוד" נשמע כמו עדות היסטורית, אף שהוא למעשה עדות למסורת שנולדה הרבה יותר מאוחר. דוד המלך אכן עומד במרכז סיפורה של ירושלים, אבל מגדל דוד, לפחות כפי שאנחנו רואים ומזהים אותו כיום, שייך בעיקר להיסטוריה המאוחרת יותר של העיר.
אם כן, מגדל דוד אינו מגדל שבנה דוד המלך, והמצודה הקיימת אינה שריד ישיר מתקופתו. אבל גם מיתוס שגוי יכול ללמד משהו נכון: על המקום שתפסה ירושלים בדמיון של דורות רבים, ועל הכוח של אתר אחד לרכז סביבו היסטוריה, אמונה וזיכרון. במובן הזה, מגדל דוד אולי לא מספר לנו על דוד המלך עצמו, אבל הוא בהחלט מספר משהו על הדרך שבה ירושלים ממשיכה לבנות לעצמה סיפורים.
