בעוד פחות משבועיים ישראל תלך לקלפיות כדי להצביע, וכעת הגענו אל נקודות ציון חשובה נוספת: חתימת הסכמי עודפים. יש לכך חשיבות מיוחדת, שכן הסכמי העודפים משפיעים מאוד על תרגום קולות המצביעים למושבים בכנסת. איך בעצם עושים את התרגום הזה? כאן אנחנו מגיעים לצמד המילים המפחיד: "בדר־עופר". ננסה להבין, אחת ולתמיד, כיצד זה באמת עובד.
● אלה היו הסקרים האופטימיים ביותר לנתניהו. כעת הוא מגיע בהם לשפל
● האם שיעור ההצבעה בערים החרדיות גדול פי שניים מערי המרכז?
המהלך ההיסטורי
השיטה הקיימת לא הייתה בשימוש מקדמת דנא. בעבר הייתה נהוגה שיטה אחרת שזכתה לשם "שיטת השאריות הגבוהות ביותר", שהונהגה מהבחירות לכנסת השנייה ועד לכנסת השביעית (כולל).
בשנת 1973 שני חברי כנסת הובילו את שינוי השיטה: יוחנן בדר מגח"ל ואברהם עופר מהמערך (שזכור כיום גם בעקבות סיפור התאבדותו לאחר שנחשד בשחיתות). החוק החדש - שהוא למעשה תיקון מס' 4 לחוק הבחירות לכנסת - החליף את "שיטת השאריות הגבוהות ביותר", שנתנה עדיפות למפלגות הקטנות, ב"שיטת הממוצעים הגבוהים ביותר", שנותנת עדיפות למפלגות גדולות.
ח"כ עופר טען כי זו השיטה אשר תשקף בצורה הנכונה ביותר את רצון הבוחרים ואת תוצאות הבחירות, שכן בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב כי במצב הדברים שהיה קיים אז, מתחלקים המנדטים העודפים בצורה שאיננה צודקת: בבחירות לכנסת השביעית "שילמה" רשימה אחת 8,196 קולות בעד כל מנדט, בעוד שרשימה אחרת "שילמה" 14,023 קולות עבור מנדט.
נוסף על כך, הוא הצביע על כך שהשיטה הקודמת תמרצה מפלגות קטנות, וטען כי הדבר מעודד פילוג ומעניש על ליכוד, מה שמהווה אבסורד, לדבריו, בהינתן הרצון לדמוקרטיה יציבה. לכן, הוא סבר כי יש לשנות את השיטה כדי לתמרץ חיבורים בגושים פוליטיים ופרלמנטריים גדולים יותר. ואכן, מתמטית, שיטת השאריות יכולה ליצור מצב בו הסכמי עודפים יגרמו לאובדן מנדטים (כפי שקרה בבחירות 1969), בעוד הדבר לא אפשרי בשיטת הממוצעים.
המתנגדים להצעת החוק טענו כי השיטה פוגעת מהותית בעיקרון השוויון בין קול לקול, שכן היא מקנה משקל גדול יותר לקול שניתן למפלגה גדולה, מאשר לקול שניתן למפלגה קטנה. יש לציין כי יוזמי החוק, בדר ועופר, היו נציגי שתי המפלגות הגדולות בכנסת באותה תקופה. נציגי הסיעות הקטנות הזדעקו וטענו כי מדובר ב"גזילת כבשת הרש", ויצאו למאבק ציבורי משותף.
ההכרעה בנושא הגיעה לבסוף לפתחו של בג"ץ, בעקבות עתירה של מתמטיקאי שחישב ומצא שאכן השיטה החדשה העניקה יתרון למפלגות הגדולות ובכך לטענתו פגעה בעיקרון השוויון. העתירה נדחתה שכן הדבר קרה לפני המהפכה החוקתית, ובג"ץ טרם ראה את עצמו כמי שמוסמך לפסול חוקים ומצא שלא נפל פגם פרוצדורלי.
איך מחלקים מנדטים?
אחרי שהסברנו את ההיסטוריה, הגיע הזמן לשאול: איך מתרגמים את הקולות למנדטים? הצטרפו אלינו למסע מתמטי. תחילה, אחרי הספירה, נגזר ממספר הקולות הכשרים מספר הקולות הנדרש למעבר אחוז החסימה (שעומד על 3.25%). זה השלב בו כל קול, לא משנה לאיזו מפלגה ניתן, קובע. כזכור מבחירות אפריל 2019 ו־2022, מספר קולות זעום יכול לעשות את ההבדל בין לקחת חלק בטקס השבעת הכנסת לבין צפייה בו מהסלון.
לאחר מכן, אוספים את הקולות של המפלגות שהצליחו לעבור את אחוז החסימה, סוכמים אותם, ומחלקים ב־120. המספר שמתקבל ללא שארית הוא המודד למנדט. כעת, מחלקים את מספר הקולות של כל מפלגה באותו מודד, והתוצאה היא מספר המנדטים הראשוני שהיא מקבלת. בסבירות גבוהה, לאחר החלוקה הראשונית יישארו מספר מנדטים שלא חולקו לאף רשימה.
כדי לחלק את אותם מנדטים משתמשים בשיטת ד'הונד (לעתים ידועה גם כשיטת ג'פרסון). השיטה אינה ייחודית לישראל, ונעשה בה שימוש במדינות רבות בהן קיימת שיטה יחסית או סמי־יחסית. המהלך המתמטי מעט מסורבל: מחלקים את מספר הקולות של כל מפלגה במספר המושבים שקיבלה ועוד 1, במה שייתן לנו את מודד הרשימה.
לדוגמה, אם בשלב הראשון, של החלוקה במודד למנדט, מפלגה פלונית קיבלה 15 מנדטים, אז בשלב הנוכחי יש לחלק את מספר הקולות שקיבלה ב־16 (15+1). כעת יש לראות איזו מפלגה קיבלה את המודד הגדול ביותר, ולתת לה מנדט נוסף. במקרה של תיקו, עורכים הגרלה.
לאחר מכן נחזור על התהליך עם מספרי המושבים המעודכנים, עד שנגיע ל־120 מנדטים שחולקו. אם במהלך התהליך הזה מפלגה כלשהי הגיעה למחצית המנדטים, אבל לא קיבלה מחצית מהקולות המשתתפים בחלוקה, יפסיקו לכלול אותה בחלוקה של המנדטים הנותרים.
בתוך השלב הזה נכנסים לתמונה הסכמי העודפים: כששתי מפלגות חותמות על הסכם כזה, הן ייספרו כמפלגה אחת עם סך הקולות שלהן בשיטת ד'הונד, במקום שתי מפלגות נפרדות. הדבר מגדיל את הסיכוי שלהן להיות עם המודד הכי גדול באחד מסבבי החלוקה ולגרוף לצמד עוד מנדטים. כלומר, מי שמצביעים לדמוקרטים מחזקים בעקיפין גם את ישר, ומי שמצביעים לליכוד תורמים גם לציונות הדתית (אם תעבור את אחוז החסימה. חשוב לציין שהסכם עודפים מאבד מהרלוונטיות שלו אם אחת המפלגות לא עומדת ברף).
לאחר כל המהלך הזה, אם צמדים מסוימים קיבלו עוד מנדטים (לרוב אחד) מעבר לחלוקה הראשונית, יש צורך להחליט איך הם יתחלקו בין המפלגות. לשם כך, נחלק את מספר הקולות המשותף שלהן במספר המושבים המשותף, מה שייתן לנו את המודד המשותף של המפלגות האלו.
כעת, נחלק את מספר הקולות של כל מפלגה במודד החדש, כמו שעשינו עם המודד למנדט. אם לאחר מכן יישאר מנדט בודד שלא חולק, נחזור לנוסחת ד'הונד: נחלק את מספר הקולות של כל רשימה במספר המנדטים שקיבלה ועוד אחד. מי שתקבל מנה גבוהה יותר, תזכה במנדט האחרון.
