נשיא צרפת עמנואל מקרון הוא זה שאחראי במידה רבה למהומות האלימות שזעזעו את צרפת בסוף השבוע האחרון. נכון שחוסר הכבוד לשלטון החוק, הביזה והאלימות שרוחשים בפרברים ובערים בעלות שיעור גדול יחסית של אוכלוסיות עם רקע של הגירה הם לא תופעה חדשה; נכון גם שארגוני שמאל רדיקלי שמתמחים בלוחמה אורבנית בקרבות עם המשטרה, ולא בוחלים בניסיונות רצח של שוטרים, אינם המצאה של העשור האחרון.
● גל האלימות מתפשט באירופה: מהומות קשות מבריחות תיירים וסוגרות עסקים
● העסקה עם אלביט בוטלה. עכשיו הצבא הספרדי משלם את המחיר
אבל מקרון הוא זה שהפך את המערכת הפוליטית בצרפת לחסרת כל השפעה, לזירה ריקה של פופוליזם מימין ומשמאל, שהקרבות בה עברו להתנהל ברחובות במקום באספה הלאומית. העובדה כי מקרון מתעקש להמשיך לכהן כנשיא בלתי-פופולרי, ללא ממשלה מתפקדת, ללא יכולת להוביל מדיניות ותוך כדי שהוא ממשיך להבטיח גדולות ונצורות לאומה הצרפתית, החלישה את הדמוקרטיה הצרפתית כולה, ושולחת קבוצות אלימות להילחם על האינטרסים שלהן בזירה הציבורית.
כבר שלוש שנים, למשל, שהתקציב של צרפת - הביטוי האולטימטיבי לסדרי העדיפויות הפוליטיים, לתכנון ארוך טווח ולדאגה לתושבים של כל מדינה - אינו זוכה לתמיכה של הפרלמנט הצרפתי. זוהי תופעה בלתי-דמוקרטית. בישראל, אי-מעבר תקציב כרוך בהפלת ממשלה. בצרפת, שלה משטר נשיאותי עם סמכויות יוצאות דופן הניתנות לנשיא הרפובליקה, היא אינה מחייבת בחירות חדשות. להיפך, לממשלה שהנשיא ממנה לפי שיקוליו יש את הזכות להעביר את התקציב באופן חד-צדדי, ללא רוב, תוך שימוש בסעיף 49.3 לחוקה הצרפתית. ממשלת צרפת עשתה שימוש בכך שלוש שנים ברציפות, וכנראה תעשה זאת בפעם הרביעית בקרוב.
כבר קרוב לחמש שנים שמקרון הוא ברווז צולע בכבדות. כעת הוא כבר בקושי מתפקד, ובוודאי אינו רלוונטי. אחרי שבבחירות לפרלמנט ב-2022 איבד הנשיא את הרוב שהיה למפלגתו באספה הלאומית, הוא הימר בקיץ 2024 על בחירות בזק נוספות לפרלמנט. ההימור נכשל לחלוטין. מפלגתו הצטמקה עוד יותר, והפרלמנט שנבחר מפולג מתמיד. מ-308 מושבים (מתוך 577) שהיו לה באספה הלאומית כאשר מקרון נבחר לראשונה לנשיאות ב-2017, היא ירדה ל-170 מושבים ב-2022, ול-98 בלבד ב-2024. מקרון החליף כבר שישה ראשי ממשלה בכהונה הנוכחית. הוא הביא אותם מהשמאל ומהמרכז, ואפילו מהימין הכלכלי. זה לא משנה. הם נופלים בזה אחר זה בעקבות התנגדות משמאל ומימין. אבל מקרון מסרב לקיים בחירות חדשות לנשיאות.
משחק פוליטי שמתנהל באמצעות בריקדות והפגנות ענק
באופן יוצא דופן, מקרון היה זה שהבטיח לפתור את בעיית ההקצנה של הפוליטיקה הצרפתית. "המרכז הרדיקלי" שלו היה אמור לכנס אליו את הבוחרים משמאל ומימין. במקום זאת, הוא הוכיח חוסר יכולת ביצוע, חוסר ניסיון בשטח, מחק את המרכז הפוליטי והותיר את המערכת הצרפתית ללכת לקצוות, לשמאל רדיקלי בראשות ז'אן לוק מלנשון שקורא למאבק מעמדות ומנסה לגייס את הזעם של המוסלמים בצרפת ולימין של מרין לה-פן, שאמנם התמרכז בשנים האחרונות, אבל עדיין מדבר על אפליה מתקנת ל"צרפתים אמתייים" ומבטיח לפעול לגירוש המוני.
במשך קרוב לעשר שנות כהונה, מקרון נכנע פעם אחר פעם לרחוב. כך היה עם האפודים הצהובים. כך היה עם הלובי החקלאי. כך היה מול האיגודים המקצועיים ברפורמת הפנסיות שניסה להעביר. במיוחד בכהונה השנייה שלו, מקרון פשוט שפך כסף על הבעיות הפוליטיות והחברתיות והכלכליות של צרפת וקיווה לטוב. אבל התקוות התבדו. התוצאה כעת היא חוב לאומי שמאיים לצאת מכלל שליטה, ציבור שאינו מעוניין בהפסקת התמיכה הממשלתית ומערכת פוליטית שלא מסוגלת לבצע צעדים נחוצים. הכל בשל החשש מזעם ציבורי שכעת ממילא מופגן ברחובות או בבתיהם של הצרפתים שרואים כיצד בתי עירייה היסטוריים עולים באש וחנויות נבזזות.
אחרי שתי כהונות הרסניות, מקרון יפנה את הבמה רק באביב הקרוב, אחרי הבחירות לנשיאות שיתקיימו באפריל ובמאי בשני סבבים. אחרי המהומות של הסוף השבוע האחרון, שהיוו גם הפגנת כוח של השמאל במדינה, לא קשה לדמיין התגייסות מקבילה מימין. אחרי סוף השבוע הנוכחי ברור שאל סיבוב הנשיאות המכריע, שלפי הסקרים כעת יעלו אליו מלנשון ולה-פן, צרפת יכולה להגיע כשהמשחק הפוליטי מתנהל בה באמצעות בריקדות והפגנות ענק, עם התנגשות אלימה ברחובות, ולא באמצעות המוסדות הדמוקרטים.
