משפט אחד ששמעה ד"ר תמר קנה־שליט בהרצאה של המאמן האוסטרלי טוני גראנט השפיע על מסלול הקריירה שלה. גראנט, שהוא גם מאמן וגם חוקר אקדמי של תחום האימון, הגיע בתחילת שנות האלפיים להרצות במרכז הבינתחומי (היום אוניברסיטת רייכמן), וקנה־שליט מספרת שאמר אז כי תחום האימון באוסטרליה נתקל בבעיית תדמית: הלקוחות חושבים שהמאמן הוא בסך הכול "מעודד" שכל הזמן אומר ללקוחות כל הכבוד.
"במצגת היה לו ציור של סמיילי גדול, ואני חשבתי - מה לסמיילי הזה ולאופן שבו מאמנים נתפסים בישראל? באותה תקופה אלון גל וסופר נני היו כוכבי טלוויזיה, ואף אחד מהם הוא לא סמיילי מעודד תמידית. כך הבנתי: הנה דרך מצוינת לחקור הבדלים בין תרבויות".
● האם אפשר לנבא את תוצאות הבחירות? החוקר שבדק מיליון הימורים ומוכן להמר בעצמו
● החוקר שנתן שם לפחד של דור שלם, ועכשיו נלחם על הקרדיט
קנה־שליט, חברת סגל באונברסיטת תל־חי בקריית שמונה והגליל, היא אנתרופולוגית של הפסיכולוגיה. כלומר, במקום להשתמש במונחים פסיכולוגיים כדי לחקור את נפש האדם, היא חוקרת את המונחים הפסיכולוגיים עצמם וכיצד תרבויות ממלאות אותם בתוכן, מפרשות אותם ובונות על פיהם התנהגות. מאז ההרצאה של גראנט, היא חוקרת את כל אלה בעיקר דרך הפריזמה של אימון לחיים.
כשמקצוע האימון עלה לישראל
כשתחום האימון לחיים החל להתפתח בארה"ב, בשנות ה־90 של המאה הקודמת, הוא התבסס על רעיונות מעולם הספורט. למעשה, התהליך היה דו־כיווני. תחילה, נכנסו רעיונות מעולם הפסיכולוגיה לתוך הספורט, אלא שהמטרה הייתה אחרת. מהספורטאים לא הייתה ציפייה להבין את עצמם לעומק או להפוך לאנשים מסוג "נוירוטי מתפקד" כמו שביקש פרויד. הפעם, המאמנים היו צריכים להשתמש בפסיכולוגיה כדי לגרום לספורטאים להביא תוצאות.
ואז, התהליך התהפך. המתכנן הפיננסי האמריקאי תומס לאונרד, שבדרך כלל מקבל קרדיט על ייסוד מקצוע האימון, העלה את הרעיון שגם את החיים עצמם ניתן לפרק ליעדים וביצועים, ושאותם כלים מנטליים שעברו שיוף לעולם הספורט יכולים לעזור בהשגתם.
הגישה הזאת התאימה למנטליות האמריקאית של מדידה ותוצאות, והשתלבה עם אופנת הפסיכולוגיה ההומניסטית שחרטה על דגלה את מימוש הפוטנציאל האישי החיובי - קונטרה לתפיסה הפסיכואנליטית שמתמקדת, שלא לומר חופרת, בעבר ובטראומות.
בתחילת שנות האלפיים, תחום האימון עשה עלייה לישראל והפך פופולרי מאוד. קנה־שליט מספרת שדווקא אצלנו רשומים מספר המאמנים הכי גבוה בעולם לנפש (לא כולם מתפרנסים מכך, כמובן). "תהיתי מה יש באימון שכל כך מתאים, או אולי הותאם, לחברה הישראלית?", היא אומרת.
ממצאים חדשים שלה בנושא יוצגו בכנס המחקר של תחום האימון בישראל, שיתקיים ב־26 בנובמבר בבית ציוני אמריקה בתל אביב. במחקר זה, קנה־שליט השתמשה בהבדלים הבין־תרבותיים בעולם האימון כדי לבחון כיצד ישראלים מבנים את רעיון האמפתיה.
ציפיות שונות מהאמריקאים
"עד כה דיברנו על הדימוי הציבורי של האימון, וגם מזה אפשר ללמוד המון. אבל מה קורה באימון בפועל? הלכתי לבדוק זאת בעבודת שדה, בתצפית משתתפת לפי מיטב המסורת האנתרופולוגית, אבל במקום לעבוד לגור בכפר מבודד במדינה רחוקה, הצטרפתי כתלמידה לשלושה בתי ספר להכשרת מאמנים. אחר כך, ראיינתי את המשתתפים בראיונות עומק". המטרה הייתה, כאמור, להבין מה אומר האימון על החברה הישראלית.
בחנת אנשים שרוצים לעסוק במקצוע האימון ולא מתאמנים. האם הציפיות שלהם לגבי האימון דומות?
"רוב המשתתפים בקורסי הכשרת מאמנים נמצאים בעצמם באיזשהו מצב שהם רוצים להתמודד איתו - משבר אמצע חיים או משבר קריירה. קורס האימון מאפשר להם ללמוד את הכלים הללו בעצמם וגם להרוויח תעודה. מעטים מהם הופכים את האימון לפרנסה עיקרית".
איך באה האמפתיה לידי ביטוי בהכשרת המאמנים?
"אמפתיה משמעותה לאמץ את נקודת מבטו של האחר, ומתוך כך להגיב אליו באופן שיהיה מותאם לצרכים שלו. אם מסתכלים על 'העולם המערבי', שזו הגדרה ממש רחבה, אנחנו מזהים שיח טיפול שמאופיין בהבעת רגש, ביטוי עצמי, חמלה עצמית. זהו השיח הטיפולי שמופיע למשל בסדרה 'בטיפול', או בימים האלה, ב'חתונמי'. התפיסה היא שלכל אחד יש רגש משלו, שהרגש הוא אותנטי, שכדאי שכל אחד ייתן מקום לרגש ויבטא אותו, והצד השני צריך לקבל אותו. 'האמת שלי' היא עובדה. כלומר, אם אני חווה את הרגש, סימן שלפחות הרגש עצמו אמיתי.
"על פי העיקרון הזה, אם אני רוצה להיות אמפתית כלפייך, אשאל אותך מה את מרגישה, ואתקף לך את זה. אם תשאלי ישראלים מהי אמפתיה, הם אפילו אולי יתנו לך את התשובה הזאת ויאמרו שזה הדבר הנכון לעשות בטיפול. אבל זה לא מה שראינו במסגרת האימונית. ראינו, בעצם, שיש עוד סוג של אמפתיה בישראל, שניכר במיוחד כשמגיעים לשדה של האימון".
כשמדובר באמפתיה הישראלית, אומרת קנה־שליט, ההכלה והתיקוף מפנים מקום להתנהלות אחרת. "זו אמפתיה שהרבה יותר ממוקדת בדובר ובאותנטיות שלו. אני מתייחסת לא רק לאדם שמולי אלא למקום שלי ביחס אליו, ואני צריכה להיתפס כאותנטית, אמיתית וישירה".
באיזה מובן זו אמפתיה?
"זה הטוויסט הישראלי המעניין על הנושא. אם אני אומרת לך מה אני באמת חושבת על הסיטואציה שבה את נמצאת, זה כנראה אומר שבאמת אכפת לי ממך. אחרת, הייתי יכולה באותה מידה לחייך ולהנהן. מה אכפת לי?
"אבל אם אני מושקעת בסיטואציה שלך באמת, רק אז חשוב לי לקחת סיכון ולומר לך את מה שאני באמת חושבת, אפילו אם יש לכך מחיר אפשרי - את עלולה להיעלב, לכעוס עליי, לא להסכים איתי. ובכל זאת אני אגיד לך, כי אני באמת רוצה לעזור לך. העזרה לך נהיית חשובה גם לי עד כדי לקיחת הסיכון, כי אני מושקעת בך באמת - זו האמפתיה. יש כאן התנהגות שיכולה מהצד להיראות כמו ברוטליות או תוקפנות, אבל כתלות במערכת היחסים מקבלת פרשנות אחרת".
תרבות הדוגרי חזקה מתמיד
התפיסה שישראלי שמדבר בכנות הוא ישראלי טוב נטועה עמוק בתרבות שלנו - מהמונח הוותיק "דוגרי", שהפך עם השנים ל"אמת שלי" ואז לדל"פ (דעה לא פופולרית). "דוגרי משמעותו 'ישר' בערבית והוא מגיע עוד מהכיבוש הטורקי. המחקרים המכוננים משנות השמונים של האנתרופולוגית וחוקרת התקשורת פרופ' תמר כתריאל הראו שהדוגרי היה חלק מתדמית הצבר שהוצג כקונטרה מחוספסת, אמיצה ועמידה לעומת היהודי הגלותי המתנחמד והחלש. הוא אומר את הדברים במפורש, בפשטות, בלי קישוט ונימוס.
"היום המילה הזו כסלנג נעלמה. הסטודנטים שלי יודעים מה היא אומרת, אבל לא משתמשים בה, אבל כקונספט תרבותי היא חזקה מאי פעם, וחשוב מאוד להיות אמיתי, לא מזויף. במישור הבין־אישי, זו נחשבת תמיכה רגשית מהרמה הגבוהה ביותר. ועל אחת כמה וכמה בעולם האימון. בהכשרה שעברתי נשמעו אמירות מאוד קשות וישירות, והמנחים קידמו אותן. המתאמנים לפעמים התווכחו, אבל הדברים לא נחוו כפגיעה או כתוקפנות. לא הייתה תחושה של חריגה מהתסריט החברתי".
המאמן הטלוויזיוני אלון גל הוא ממש הפרסוניפיקציה של זה. הוא צועק את האמת בפרצוף, לטובתך לכאורה.
"נכון, וכמובן באימון אחד על אחד, בסדנאות שאני עברתי, הטון היה אחר, אבל היה ברור שהגישה הזאת עובדת, שישראלים ברובם רוצים שידברו אליהם ככה באימון, ורוצים ללמוד לדבר כך. יש משהו בסגנון הזה שעדיין משכנע אותנו כחברה.
"בראיונות שערכתי אישרו המשתתפים כי זו אכן אמונתם, בדרך כלל: מי שאומר את האמת המרה מול אדם במצוקה הוא זה שבאמת אכפת לו. בישראל, תחושת החירום משתקפת ביחסים, וכאשר מישהו מדבר מסביב לעניין, מתעוררת איזושהי חשדנות".
נראה שזו גם התשובה של האימון בכללותו לפסיכולוגיה. אחרי שנים של 'איך זה גורם לך להרגיש', נוצר חיפוש אחר דמות אדם שבאמת נוכח שם כאדם, אומר את מה שהוא באמת חושב ונותן לי מידע שמחדש לי.
"בשדה האימון בעולם אנחנו לא רואים את תופעת הישירות באותה רמה כמו בישראל. מאמני הספורט בארה"ב כן מאוד תכלסים, כי התחושה היא שאין זמן לפרפורמנס של הכלה ועידון והרבה כסף מונח על הכף. אבל ביחסים הבין־אישיים הכול מרוכך כל הזמן. האימון התפתח תוך כדי הפריחה של החשיבה החיובית והפסיכולוגיה החיובית, וזו החוויה הדומיננטית באימון אמריקאי. יש לך סרטן שד? קחי דובי ורוד. זו הייתה הריאקציה האמריקאית לפסיכולוגיה שהעמיקה מדי בכאב או בטראומה. אומרים 'בואו נדבר על מה שטוב, שאפשרי, כולנו יכולים הכול.
"באימון מנהלים בארה"ב, פיתחו דרכים עקיפות להביא את האמת, למשל על ידי כך שהם מציעים למנהל להעביר שאלות לכפופים שלו באנונימיות, ואז מציגים את הביקורת הזו באימון במנותק ממי שאמר אותה.
"באחד מספרי האימון האמריקאיים שקראתי הוצגה שיטה להעברת מסר לא נעים: קודם מודיעים לאדם ממול שיש משהו ביקורתי לומר לו, ואז הוא צריך לאשר שהוא מוכן לקבל את הביקורת, ואם הוא לא מאשר אז לא אומרים, או שומרים אותה לזמן אחר.
"אז כן, גם בישראל האימון התפתח כקונטרה לפסיכולוגיה, אבל הלך לכיוון מאוד ספציפי משלנו. לא עשיתי מחקר אנתרופולוגי על פסיכולוגים ישראלים, אבל לא אתפלא אם הם ישירים וכנים יותר מעמיתיהם במדינות אחרות, ביחס לטווח שעומד לרשותם, כי זו התרבות".
מתח בין הפרטי לקולקטיבי
הישירות, אומרת קנה־שליט, ניכרת גם במישור החברתי. "ביקורת על המדינה נתפסת כמעשה נכון. יש לכך קשר גם למסורת הישראלית, בעלת השורשים היהודיים, של הוויכוח כפעילות חברתית, שלא מיוחסת לה בהכרח תוקפנות".
מה עוד למדת מהאימון על החברה הישראלית?
"בארה"ב, האימון הוא על התפר שבין פסיכולוגיה לקפיטליזם. את כמו עסק שצריך לשפר ולהרוויח ממנו את המקסימום, גם אם לא במובן הכלכלי. ובאילו תחומים את רוצה להרוויח? עבודה, פנאי, זוגיות, משפחה. בישראל, ברגע שמגיעים לנושא המשפחה וצריך לסמן מטרות ויעדים כמו עסק, עולה התנגדות. באימון אמריקאי השאלה 'מה אנשים מרוויחים מהקשר איתי' היא לגיטימית לגמרי. בישראל, בעיקר כשמגיעים למשפחה, זו שאלה קשה.
"מאפיין נוסף הוא הקבוצתיות. בארה"ב, וברוב המדינות הנוספות שבהן האימון נפוץ, האימון האישי כשמו כן הוא, אישי מאוד. השאלות הן אישיות - איך אתה ממקסם ואיך אתה מרוויח. בישראל, איכשהו האירוע נהיה קבוצתי. בכל מקום שבו דנים בנושא בין־אישי נוצרות קבוצות ואנשים רוצים להיות יחד, גם בתחום הכי אינדיבידואליסטי שאפשר לדמיין. אם בארה"ב את אמורה להיות self made, בישראל את חומה ומגדל, מקימה את עצמך יחד עם עוד קבוצה של חלוצים".
אם כך, נראה שלא באמת התפרקנו מהקולקטיביזם.
"אנחנו כן רואים שישנו היום יותר דגש מבעבר על העצמי, על רגשות, על המבט פנימה. בכל זאת משהו מזה נשאר, ויש גם מתח בין הדברים".
בשנים האחרונות החברה הישראלית שוב עוברת שינוי.
"הרבה דברים השתנו מאז שהתחלתי לחקור את התחום, אבל הרבה דברים גם לא. אנחנו רואים יותר רוחניות ודת, גם בתוך האימון. ישנם היום בתי ספר לאימון שזו המומחיות שלהם, אימון במסורת היהודית".
