אישי: בן 66, נשוי ואב ל-4, גר במבשרת ציון
מקצועי: מנכ"ל שערי צדק, מנהל יחידת הטראומה לשעבר ומפקד יחידת בתי חולים שדה של צה"ל במילואים
ילדות ומשפחה: נולדתי וגדלתי בירושלים. אבא שלי הוא ניצול שואה שברח בגיל 10 מרכבת לאושוויץ והתחבא במשך שנה וחצי בארון. בהמשך כנער עלה ארצה והפך לרופא עיניים בהדסה. אמי דור שביעי בירושלים ועבדה כאחות בתחום הגמילה מסמים. כתלמיד התעודה שלי לא הייתה משהו מיוחד והיום לא הייתי מתקבל איתה לרפואה. לילדי תמיד אמרתי שלימודים זה חשוב - אבל לא צריך להשתגע, צריך גם ליהנות מהחיים.
● כילד מכר סוכריות מהכותל. היום הוא מוביל גוף ממשלתי שחולש על מיליארדים
● הפך הפסד לרווח של יותר מ-100 מיליון שקל. עכשיו הוא מוביל מהפך בחברה חדשה
תשוקה לכסף: כנער הייתה לי תשוקה לכסף. בגיל 14 הקמתי עסק - הייתי קונה בבוקר לחמניות ממאפיית אנג'ל, ומוכר לבתי לקוחות שגייסתי. בגיל 17.5 עשיתי "אקזיט" כשמכרתי את העסק לתלמיד צעיר ממני. אחר כך העסקתי עובדים בעסק לרחיצת מכוניות, וגם קניתי כלי נחושת בשוק הפשפשים בתל אביב ומכרתי בירושלים.
צבא: התגייסתי לצנחנים ויצאתי לקורס חובשים. התשוקה לכסף נעלמה וגיליתי את החמלה. לקראת הסוף התחלתי לנטות לרפואה, ואחרי חופשה של כמה חודשים הלכתי ללמוד באוניברסיטה העברית. מהלימודים הגעתי לשערי צדק כסטאז'ר - כך יצא בהגרלה. מאז אני שם. התחלתי התמחות כמנתח לב והבנתי שזה מתאים לי.
עולם הטראומה: כשבית החולים גדל הוטל עליי להקים את יחידת הטראומה. לאורך השנים המשכתי לעשות מילואים בבית חולים שדה של צה"ל. הניסיון הצבאי והיכולת להפעיל צוות בתנאים מורכבים הובילו אותי לתפקיד.
פיגועים: הייתי מנהל הטראומה בשיא פיגועי הדקירות בירושלים (גל הטרור שהתרחש ב־2016-2015 - ג"ו). אני זוכר את מרבית המטופלים ובקשר עם רבים מהם עד היום. המקרים שנצרבו בי בעיקר הם של מטופלים שלמרות שעשינו כל מה שאפשר - לא ניתן היה להציל אותם. לשבת אחר כך עם המשפחה ולבשר להם זה משהו ששואב כוחות נפש אדירים.
מינוי בקורונה: מוניתי למנכ"ל שערי צדק בשיא הקורונה, לא היה לי רקע בכלכלה וקיבלתי אופרציה של 2.5 מיליארד שקל. זאת הייתה תקופה מאתגרת. ירושלים הייתה עיר אדומה (עם רמת התחלואה הגבוהה ביותר - ג"ו). האתגר היה, בין היתר, להכניס אנשי רפואה למחלקות עם הבנה ברורה שיש סיכון לחייהם. כמנהל מה שעזר לי הם תקשורת עם העובדים ודוגמה אישית. הייתי מתמגן ונכנס למחלקות לחוות את הדברים מבפנים.
בית חולים שדה: מ־2003 אני מפקד על יחידת בית חולים שדה בצה"ל, שמטפלת באירועי נפגעים צבאיים ואזרחיים ומהווה את ציר הסיוע ההומניטרי של ישראל למדינות אחרות. פתחתי בתי חולים שדה ביפן, הפיליפינים, ג'מייקה, מקדוניה, ארמניה, טורקיה, ופעמיים בסוריה - במלחמת האזרחים ובעקבות הטבח בדרוזים. אלפי הפצועים ההרוגים והכאוס באסונות כאלו כואבים. אבל יש משהו בחתירה למגע שישראל מבינה בו. אחרי רעידת האדמה בהאיטי, בחן ארגון הבריאות העולמי 450 בתי חולים שדה שפעלו במקום, וקבע כי ישראל וסין היו היחידות שהפגינו את דרגת המומחיות הגבוהה ביותר.
קרבות תקציב: אנחנו בית חולים ציבורי שאינו ממשלתי. עד לפני כחמש שנים, היינו מופלים מול בתי החולים הממשלתיים אבל ניהלנו, עם בתי החולים האחרים במצבנו, מאבק לתקצוב שוויוני. המצב לא מושלם אבל עברנו כברת דרך. אנחנו עדיין מתמודדים עם מחסור תקציבי שמתבטא בשחיקת צוות ופגיעה בחולים שמחכים חודשים בתור.
תחרות עם הדסה: אני בשערי צדק מתחילת דרכי, ואבי היה הדסאי. הוא נפטר לפני 12 שנה ואני לעיתים תוהה מה היה חושב על כך שבנו מייצג תחרות מול הדסה. ירושלים חייבת את שני בתי החולים. אם אני רואה חולים במסדרון זה מפריע לי, הדבר האחרון שאני צריך הוא שהיכולות של הדסה ייפגעו.
בית חולים דתי: אני המנהל הראשון שאינו חובש כיפה, ומטרתי לשרת את כל תושבי העיר: חילונים, חרדים, ערבים ועוד. והמחיר שמשלמים כמו מעלית שבת - זניח לעומת מהות העיסוק שהוא בריאות.
תרומת המיליונים: מייסד וואטסאפ יאן קום תרם לנו 200 מיליון דולר בזכות האמון שנבנה עוד בתקופת המנכ"ל הקודם, פרופ' יונתן הלוי. בכסף הזה אנחנו מקימים את מגדל האשפוז החדש. כיום יש בשערי צדק כ־1,000 מיטות וכ־6,000 עובדים, ובתוך עשור נגדל לכ־1,800 מיטות.
תחביבים: התחביב המרכזי הוא הנכדים. אני ואשתי גם אוהבים טיולי טבע מאתגרים. אני מצר על כך שלא עבדתי כרופא בתקופה הנוכחית, שבה יש איזון טוב יותר בין העבודה לחיים האישיים.
