גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

דין-וחשבון מעמק הרצון הטוב

מסע אל ארץ המסע האחרון, 60 שנה אחרי התחלת השואה הידנית של יהודי אירופה. בדרום בלארוס, לא הרחק מהביצות של נהר הפריפייט, מתנהלים כמה עשרות ישראלים, מנסים להיאחז בשיירי הזיכרון של עיר מופלאה אחת ושמה פינסק

היה חם מאוד בפינסק בימים הראשונים של חודש יולי. כל-כך חם, עד שגברים התהלכו חשופי חזה ברחובותיה, ונשים התאפקו רק בקושי מלהצטרף. פינסק נמלטה אל חופי נהר הפינה (שעל שמו היא נקראת), התפרקדה שם במהלך היום, צלתה שיפודי בשר בפיקניקים ליליים ארוכים, ולחמה מלחמת-מאסף נגד לגיונות מעופפים של יתושי-ענק.

בשעת בוקר מוקדמת של יום ראשון חם במיוחד, התעורר סאשה קפלן בבית-המלון "פריפייט", העיר את בנו נחומי, את נכדתו ענבל ועוד ארבעה מקרוביו, והוליך אותם בדרך אימותיו. הדרך התפתלה לאורך ארבעה קילומטרים, עברה ברחובות צרים וישנים, וחצתה מסילת ברזל - עד שיצאה מפינסק והשיקה לשדות ירוקים ועשירים, כנראה רכושה של חווה קולקטיבית מן הזמן הסובייטי. לבסוף סטתה הדרך אל תוך השדות, והסתיימה קילומטר וחצי משם, לא הרחק ממנחת מסוקים צבאי. אנדרטה משונה, דמויית סיגר, ציינה את סוף הדרך. שם המקום היה "דוברו וולייה", כלומר "הרצון הטוב", אבל ספק אם בכל העולם כולו היה מקום ראוי פחות לשמו.

באוקטובר 1942 הוצעדו אמו של סאשה, אחותו ושתי סבותיו בדרך הזו עצמה. 18 אלף יהודים, רובם נשים וילדים, צעדו איתם. כלבי רועים גרמניים נבחו, קציני אס.אס פקדו, חברי יחידת הקומנדו הניידת של ה"איינזאצגרופן" הוציאו אל הפועל - ופינסק היהודית עמדה לנפוח את נשמתה. עוד מעט יועמדו הנשים על-פי הבורות, מכונות הירייה יטרטרו, ויתמלא רצונו של הרייכספיהרר היינריך הימלר, המפקד הכול-יכול של האס.אס.

סאשה קפלן חגג זה לא כבר את יום-הולדתו ה-82. קומתו אומנם שחה, אבל רק במקצת. תנועותיו אתלטיות להפתיע, קולו רם וצלול, ורצף בלתי פוסק של זיכרונות מדויקים בוקע מגרונו. סאשה החמיץ את השואה פעמיים, כחוט השערה. הוא היה סטודנט באוניברסיטת וארשה ב-1939, אבל כאשר פלשו הגרמנים, ב-1 בספטמבר, הוא בילה את סוף פגרת הקיץ בפינסק, 350 ק"מ מזרחה משם. פינסק עצמה המתינה לפולשים בחיל ורעדה שלושה שבועות אחר-כך, אבל במקום הוורמאכט הופיע בה הצבא האדום - תוצאה של ההסכמים הסודיים בין היטלר לסטאלין על חלוקת אזורי השפעה במזרח אירופה. עשרה חודשים אחר-כך גויס סאשה לצבא הסובייטי. כאשר הופיעו לבסוף הגרמנים בפינסק, הקיץ לפני שישים שנה, הוא היה הרחק מזרחה, בקורס חובשים במרכז אסיה.

סאשה חזר לפינסק שלוש פעמים: מיד לאחר המלחמה, כדי לגלות שלא נשאר בה אף יהודי אחד; ב-1995, בגפו; ועכשיו, ביולי 2001, כדי להנחיל את הזיכרון לדור השני והשלישי. אבל סאשה אינו מאמין שהזיכרון יאריך ימים. כשאני שואל אותו, במהלך מצעד המוות המשוחזר, מה יהיה על הזיכרון, הוא מושך בכתפיו, ואומר שעניין טבעי הוא בשביל בני-אדם לשכוח. "אתה פילוסופי בעניין הזה?", אני מקשה. סאשה אינו אוהב את הצליל האבסטרקטי של המלה. "לא", הוא אומר בשקט, "אני פראקטי".

אף-על-פי שסאשה מפקפק במעשיות של התארכות הזיכרון, האוטובוס הישראלי שנכנס לפינסק ב-11 ביולי היה גדוש בבני הדור השני והשלישי, שבאו להיזכר. פרידה אושמן בת ה-80 מנתניה, רבת-חן ויודעת-דבר, הביאה איתה את שלושת ילדיה, בשנות ה-40 וה-50 שלהם. בעקבות סאשה עצמו באו אחייניותיו וילדיהן, בתחילת שנות ה-20 שלהם. נכדתו של סאשה, ענבל, היא רק בת 15. הם באו כדי להאזין בדרך-ארץ לזיכרונות זקניהם, הם באו כדי לחפש בתים ישנים. הם באו כדי לעצום את עיניהם ולשוות בנפשם אוושה חרישית.

פינסק היהודית אינה אלא אוושה חרישית. לפנים היה אפשר לשמוע בה קול רעש עצום. פינסק, אמר לי פעם סבא, היתה מקום מיוחד במינו. היא היתה הוויה כמעט אקסטרה-טריטוריאלית. כאשר נולד סבא, לפני 103 שנה, לא הרחק מפינסק, היא היתה שייכת לקיסרות הרוסית. כאשר נולדה בתו, אמי, לפני 77 שנה, פינסק היתה שייכת לרפובליקה הפולנית (עכשיו היא חלק מבלארוס). אבל לאמיתו של דבר היא לא היתה שייכת אף לאחת מהן, לפחות לא מצד הדמוגרפיה שלה ותרבותה. הרוב העצום של 30 אלף תושביה היו יהודים דוברי יידיש, ומסוף המאה ה-19 ואילך התחזק בה והלך הדיבור העברי. נחום בונה, ההיסטוריון בן ה-87 של יהודי פינסק, חבר קיבוץ שער הגולן, נזכר כי כאשר הגיע בפעם הראשונה ארצה, לפני 67 שנה, סירבו הוותיקים להאמין לו שהוא עולה חדש. העברית שהוא דיבר לא נפלה מן העברית שלהם. "עברית", הוא אומר, "היתה שפת היום-יום שלנו בפינסק, לא החמצנו הזדמנות לדבר אותה, גם ברחוב".

אני חוזר ומשפשף את עיניי בתדהמה כל אימת שאני מתבונן בתמונות שהביאה אמא מפינסק ב-1934. נערות רכות כתבו לה הקדשות בעברית מדויקת ועשירה, בכתב-יד יפהפה. עד היום הזה חיה בניו-ג'רזי שיינד'ל, בת-דודה של סבתא, שעתה זה מלאו לה 95. היא עזבה את פינסק לפני 78 שנה, אבל מוסיפה לדבר את העברית הנאה שלמדה שם, בגימנסיה "תרבות".

באחת ממגירותיה של שיינד'ל יש חופן צילומים, משוחים בגון חום-ספיה, כמנהג הימים ההם. כשאני מתבונן בהם, אני חוזר ונרתע מפני עוצמת עיניהם היפות והעזות של עשרות צעירים וצעירות, שנמנו וגמרו לשנות את עולמם. רבים היו ציונים, והתארגנו בייחוד בהכשרות של תנועת העבודה (כמו רוב בני משפחתי); רבים היו שייכים למפלגת הפועלים המהפכנית היהודית הגדולה, ה"בונד", שמיזגה תרבות יהודית יחד עם חתירה לחברה סוציאליסטית, והתנגדה לציונות מעיקרה. לימים התארגנו בעיר גם פלוגות בית"ר. סמוך לפינסק נולד חיים וייצמן, וגם התחנך בה; בפינסק בילתה גולדה מאיר את שנותיה הראשונות. פינסק העניקה לישראל שרים וחברי כנסת, מזכ"ל אחד של ההסתדרות ושני קיבוצים (גבת ויפעת).

כשהייתי ילד היתה אמא מוסיפה כתוביות שבעל-פה לכל שידור רדיו וטלוויזיה, "הוא בא מפינסק". היא היתה אומרת את זה גם על מי שלא באו בעצמם מפינסק, אלא על ילדיהם של באי פינסק, או אפילו על נכדיהם. ממילא, מאז ילדותי המוקדמת החזקתי את עצמי בן פינסק, ולא חדלתי להתגעגע אליה, אף כי מעולם לא ראיתי אותה, ולא היתה לי סיבה של ממש להניח שאראה. פינסק, איך להגיד את זה, לא היתה סתם ציון מקום. היא היתה מצב צבירה.

רוסים אוהבים לדבר על "זיכרון גנטי", תערובת של מדע ומיסטיקה. אין לנו סיבה להניח ש"זיכרון גנטי" אומנם קיים, אבל במהלך המסע לפינסק התפתיתי לא פעם להניח ש-30 הישראלים והאמריקנים אשר איתי התנהלו אל פינסק לא רק מתוך אימפולס של סקרנות סנטימנטלית, אלא מפני שזומנו לשם על-ידי רוחות אבותיהם. כך ממש. סוף-סוף, יש מפלטי-קיץ נעימים לרוב באירופה, נעימים לאין ערוך יותר מארץ הביצות המיוסרת על גבול בלארוס-אוקראינה, המזמנת לקומץ תייריה שפע של סכנות, כולל אי-ידיעה אם המעלית שהעזת לקחת, במלון שהעזת לקחת, תגיע יום אחד למחוז חפצה.

קוראי הרשימה הזו אולי זוכרים שאת הקיץ פתחתי במסע אחר בעקבות הרוחות, אל כפר הולדתה של משפחת אבי, בערבות אוקראינה. אבל בעוד שאת המסע לאוקראינה ערכתי לבד, הנה המסע לפינסק היה קבוצתי ומאורגן, וממילא הניח את המכנה המשותף הנמוך ביותר: חורבן.

זה מכנה משותף שיש לו משמעות מיוחדת הקיץ הזה. בדיוק לפני 60 שנה, ביולי 1941, התחילה שואת יהודי אירופה. לא באושוויץ היא התחילה, ולא בתאי גז, אלא במערב ברית-המועצות לשעבר - אוקראינה, מולדובה, בלארוס, ליטא ולטביה - ברצח ידני. על כתפי הצבא הגרמני הבלתי-מנוצח נישאו יחידות הרצח הניידות של האס.אס, ה"איינזאצגרופן". הן היו קטנות להפתיע: רק 3,000 איש נועדו לסרוק את השטח העצום שבין הים הבאלטי לים השחור. הצלחתם היתה מעוררת השתאות. בתוך 18 חודש הם ארגנו את חיסולם הידני של 1.8 מיליון יהודים. מאות שנים של ציוויליזציה יהודית הושלכו אל שוחות וכוסו בעפר.

יש מקומות במערב ברית-המועצות לשעבר שהם ישרים כמעט כסרגל, ללא גבעות. יש מקומות לא מעטים שבהם מתרוממות גבעות קטנות ופתאומיות. כשאתם פוגשים גבעות כאלה, מותר לכם לשקול את האפשרות שמתחתיהן קבורים יהודים: אולי מאות, אולי אלפים, אולי רבבות. באבי יאר הוא שמו של אתר ההוצאה להורג המפורסם ביותר, ליד קייב. אבל מלוא מרחב היבשה הזה, מן הים הבאלטי עד הים השחור, היה מלא בבנותדמותה של באבי יאר. בין הבאלטי לשחור ישב רוב מניינו של העם היהודי, משם באו רוב היהודים הראשונים לאמריקה, משם באו כמעט כל חלוצי ארבע העליות הראשונות לארץ-ישראל. אין זו כלל הגזמה להגיד כי כאשר דיברו על "העם היהודי" התכוונו ליהודים האלה. זהותנו הקולקטיבית נבראה בצלמם. מדינת ישראל התהוותה והלכה למענם, גם אם נולדה מאוחר מדיי בשביל רובם.

הרוגי פינסק לא היו אפילו שני אחוזים מהרוגי הבאלטי והשחור, אבל היינריך הימלר, המנהל הכללי של השמדת יהודי אירופה, גילה בהם עניין מפתיע. עוד ביולי 1941 הוא ציווה להשליך את נשי פינסק היהודיות ואת ילדיהן אל תוך ביצות נהר הפריפייט, המקיפות את העיר. לא ברור מאיפה שאב הימלר את הרעיון ההומני הזה (הוא היה נוהג להתפאר ש"אנחנו, הגרמנים, לימדנו את העולם כולו איך להתנהג כראוי אל בעליחיים"). הוא לא היה מתלוצץ בעניינים של מוות, ופקודיו השתדלו אפוא מאוד למלא את רצונו. על-פי גרסה אחת היו אנוסים להודיע לו שהביצות רדודות מכדי להכיל את הנידונות. 12 אלף גברים יהודים נורו בתחילת אוגוסט 1941, באחת העוויתות הראשונות של "הפתרון הסופי" לשאלת יהודי אירופה. לנשים, לילדים ולמספר קטן יחסית של גברים ניתנה ארכה של שנה אחת.

בתחילת ספטמבר 1942 הורה הנציב הנאצי העליון של מחוזות המזרח, אריך קוך, להשלים את השמדת יהודי פינסק. התוכנית הוכנה במידה כזאת של דקדקנות, עד שאפילו הקוטר המדויק של בור המוות חושב מראש. על-פי ספר, שהתפרסם רק לאחרונה בגרמניה, קומנדו המוות הנאצי נצטווה לחפור שוחה, שאורכה 40 מטר, רוחבה ארבעה מטרים ועומקה שלושה מטרים. על-פי חשבונם של המתכננים היו נחוצים 15 יום להשלמת החפירה. המלאכה הוטלה על איכרים מקומיים. ב-28 באוקטובר נבחנו התוצאות, והקומיסארים הנאצים ראו כי טוב. עד שניים בנובמבר הושלם חיסולם של כ-18 אלף יהודי הגטו.

143 בעלי מקצוע הושארו בחיים שבעה שבועות נוספים: חייטים, נפחים, סנדלרים, מסגרים, צורפים. בשבוע השלישי של דצמבר לא הגיעו הזמנות חדשות, ולייב'ל שרמן, החייט המפורסם ביותר בפינסק, ידע שגם מחט-הלהטים שלו לא תציל אותו עוד. הוא נורה למוות בערב חג המולד 1942. לייב'ל שרמן החייט, היהודי האחרון של פינסק, היה דודה של סבתי, עניין שלא נודע לי אלא בזמן כתיבת הרשימה הזו.

ארבע-מאות שלושים ושש שנה ישבו יהודים בפינסק, ופתאום לא נודע כי באו אל קרבה.

ברוסית יש מלה אחת רבת-כוח, "רודינה", שאומנם יש לה תרגום עברי, "מולדת", אבל התרגום אינו משקף את מלוא הכובד והעומק והאסוציאציות. בגרמנית יש מלה דומה, "היימאט". רודינה-היימאט הוא מין מקום בראשיתי, כמעט מיתי, שבו התחיל הכול. באדמתו נעוצים השורשים של אילן-היוחסין המשפחתי. מאחר שכל משפחה הגונה, רוסית או גרמנית, הגיעה פעם מן ה-כפר, היימאט-רודינה מוכרח להיות כפר, ורצוי שהוא יהיה נידח, וכל המרבה נידחות הרי זה משובח.

במשפחתי יש שני כפרים כאלה. משפחת אבי באה מן הכפר אוראטוב, במרכז אוקראינה. משפחת אמי באה מן הכפר פלוטניצה, בדרום בלארוס. פלוטניצה נמצאת 40 ק"מ מפינסק. כשהייתי ילד, וגם אחרי שחדלתי להיות ילד, פלוטניצה היתה בשבילי כארץ עוץ, מחוז של פנטזיה רחוקה, שבו התהלכו אנשים מוזרים, אשר דמו להפליא לגיבורי שלום עליכם. כמו סבתא, הם היו שותים את התה שלהם ללא תה (רק מים חמים וסוכר), מורחים בדבש סמיך את פרוסת הלחם שהם אוכלים לצד הגעפילטע פיש, וקוראים בשבת בבוקר את "צאינה וראינה" (מעשיות התנ"ך), עם תרגום ליידיש של יהואש.

פלוטניצה? היו סבא וסבתא משיבים בשאלה על שאלתי. נו, היא חדלה להתקיים לפני שנים.

מתי בדיוק היא חדלה? הייתי דוחק בהם.

במלחמה, הם אמרו. כשהיטלר בא, והרג את כל היהודים, הוא חיסל את פלוטניצה.

פלוטניצה היתה כפר מולדתם של סבי מיכאל שיפמן ושל סבתי רייז'ל לבית פיבובוז. היא היתה כפר מולדתם של אבי-סבי, וולף שיפמן, ושל אבי-סבתי יונה פיבובוז, ושל אם-סבתי שרה-רבקה שרמן. מן הדין היה להניח שפלוטניצה אינה יכולה להתקיים כאשר בני שרמן, פיבובוז ושיפמן אינם משחילים מדי בוקר חוט במחט, ומניעים ברגליהם את דוושת מכונת התפירה העתיקה של "זינגר". סוף-סוף, אני בא מגזע של חייטים. על-פי האנציקלופדיה המצוינת של שמות משפחה אשכנזיים, פירוש השם "שרמן" הוא זה המשחיל חוט בקוף המחט, או משהו כזה.

ב-14 ביולי שכרתי מונית בפינסק. לאן? שאל הנהג. לפלוטניצה, אמרתי, והתקשיתי להאמין לצליל שבקע מגרוני. כמעט חיכיתי שאמא תרים את קולה בנזיפה משועשעת, ותזכיר לי שהגיע הזמן לסיים את העמדתהפנים הטיפשית. אבל הנהג רק נענע בראשו בחביבות, ואמר, "כן, פלוטניצה, אביזאטילנה (בעונג)". הנהג היה אגב ספורטאי בלארוסי מצטיין, קפטן נבחרת הכדורונוע הלאומית, שזה מין משחק כדורגל שמשחקים באופנועים. בלארוס עתה זה דורגה במקום השני באירופה. תמונתו של הנהג קישטה את העמוד הראשון של העיתון המקומי, והוא נופף בו בחדווה לעומתנו. יחד איתי חבשו את ספסל המונית שני סיירי-שורשים נוספים, אילנה וצבי סטפאק מרמת-גן. אומנם לא היו להם שורשים בפלוטניצה, אבל הם התעניינו בעיירות הקטנות שסביב פינסק. אילנה חקרה לפני ולפנים את ההיסטוריה של יהודי פינסק, והיה לה עניין מיוחד בפרומק'ה פלוטניצקי, ילידת פלוטניצה, מן הגיבורות המופלאות ביותר של ההתנגדות היהודית לנאצים בגטאות פולין.

אם אינני טועה, השעה היתה בערך 11 בבוקר, כאשר בדרך היורדת מפינסק הופיע פתאום השלט "פלוטניצה". הוא היה רקוע בנחושת, ואותיות השם היו סדורות משום-מה במאונך, כמו היו הדברים אמורים בכתיב יפני. מעל השם היו חקוקות השנים 1987-1917. פלוטניצה היתה קיימת לפחות מאה שנה לפני 1917, וההסבר היחידי העולה על דעתי הוא שהסילוף הגס הזה נעשה כדי לציין את יום השנה ה-60 ל"מהפכת אוקטובר הגדולה". לצד השלט הוצבה דמות אשה בחולצת איכרים כל-רוסית, שראשה היה דומה להפליא לזה של נשים אינדיאניות בארצות-הברית. אכן, פלוטניצה החדשה גמרה אומר להודיע על קיומה באמצעות תערובת של זיוף ושל קיטש.

בשערי פלוטניצה, ליד מקווה-מים שספק היה שלולית גדולה, ספק אגם זעיר, רעו 54 פרות (ספרתי), וילד כבן עשר היה עסוק בהריגת בעל-חיים קטן. ממרחק יכולתי לראות שהוא חוזר וחובט, חובט וחוזר במוט ארוך, ופולט אגב-כך נהמות פראיות. שלושה ילדים מסוכנים פחות התקרבו אליי, וסקרו בעניין ניכר את המצלמה הדיגיטלית שלי. פניתי אליהם ברוסית קלה עם נקודות, וסיפרתי להם שפעם שיחקו כאן סבא וסבתא שלי, כאשר היו בני גילם.

מתי זה היה? שאל הגדול שבהם, כבן 12. לפני ארבעים שנה?

לפני מאה שנה, אמרתי.

הגדול טלטל את ראשו. לא, הוא אמר, לא יכול להיות. ארבעים שנה.

אבל הזיכרון לא נמחה בפלוטניצה. בשעות הבאות פגשנו, אילנה וצבי ואני, שלושה מזקני הכפר, שתי נשים וגבר אחד, כולם כבני 85. כל אחד פגשנו בנפרד: אחת פגשנו בביתה, בשערי פלוטניצה; אחד פגשנו בחזית חנות המכולת של פלוטניצה; אחד פגשנו בשדה בור, בקצה השני של הכפר. לכל אחד מהם הצגנו שאלה זהה: האם הם זוכרים את אחד משמות המשפחה, שיפמן, או פיבובוז, או שרמן. כל השלושה, בנפרד, הגיבו מייד למשמע השם שרמן. הם זכרו שרמן, הם זכרו את שרמן עצמו, הם יכלו לנקוב אפילו בשמו הפרטי ובמקצועו, ולהראות איפה עמד ביתו, ואיפה עמדה חנותו, ואיך הוא נראה, ומה קרה לו.

הם זכרו את יוס'ל שרמן החייט. הוא היה גבה-קומה, אמר הגבר והחווה בידיו, "הוא היה רוכב על סוס. פעם אחת רכבתי איתו". הוא היה איש יפה, אמרו הזקנות. הוא היה מלביש את כל תושבי פלוטניצה. פעם אחת עשיתי אצלו מעיל, אמרה אחת הנשים. היו לו שלוש חנויות, אמר הגבר, אחת בפלוטניצה ושתיים בכפרים סמוכים.

בקיץ 1941 נכנסו הגרמנים, והצעידו את יוס'ל שרמן ואת בני ביתו ואת כל יהודי פלוטניצה, אולי 200 בסך-הכול. היה חם מאוד, יולי ואוגוסט יכולים להיות חמים להחריד באזור הביצות הזה. יהודי פלוטניצה צעדו כמעט 30 ק"מ דרומה, אל העיר סטולין, ושם, ביער, ירו בהם הגרמנים, ויוס'ל שרמן לא נראה עוד בפלוטניצה, או באיזשהו מקום אחר.

שעות אחדות אחר-כך עצרנו בקרחת-יער לא הרחק מסטולין. מצאנו שם את התוואי המדויק של עמק ההריגה, מסומן במרצפות. שוחה ענקית נחפרה ביער, כדי להכיל כמעט עשרת-אלפים יהודים ובערך ארבעתאלפים לא-יהודים, בייחוד פרטיזנים ושבויי מלחמה. המצבה בסטולין מזכירה בחתף כי "למעלה מרבבת קדושים מק"ק סטולין והסביבה נהרגו על קידוש השם על-ידי הנאצים ימ"ש בערב ראש-השנה תש"ב" (כלומר, ספטמבר 1941). אחר-כך היא נוקבת בשמותיהם של הרוגי משפחת פרלוב, שושלת האדמו"רים המפורסמת של חסידי סטולין וקארלין, אשר נרצחו בנפרד על-ידי הגסטאפו (כך אמר לי מלווה מקומי).

לא ידעתי דבר על חייו של יוס'ל שרמן, ולא יכולתי אפוא להעריך את מידת קדושתו. עכשיו דרכתי על עצמותיו היבשות, וניסיתי להעריך את ההסתברות הסטטיסטית שיוס'ל החייט היה קרוב משפחה שלי. נאלצתי להודות שההסתברות אינה גדולה, ושממילא לעולם לא אדע.

כאשר התחלתי לכתוב את הרשימה הזו נודע לי שמה של חיה שרמן, מראשי ארגון יוצאי פינסק בישראל. היא בתו של לייב'ל שרמן, החייט המהולל, אחרון יהודי פינסק המתואר למעלה. לאמיתו של דבר, שמה היה ידוע לי מאז ומעולם, מפני שאמא היתה חוזרת ומתארת את סיפור הצלתה המופלא מגטו פינסק בידי פולני, שלימים נשא אותה לאשה, ועלה איתה לארץ-ישראל. חיה שרמן היתה בת-דודתה של סבתי רייז'ל. כאשר טילפנתי אליה מקץ היסוסים ארוכים, היא סיפרה לי שבתל-אביב מתגוררת בת-דודה נוספת של סבתי, שרה יצחקי, בת 93. שם נעוריה של דודה שרה היה שרמן, היא נולדה בפלוטניצה, ושם אביה היה יוס'ל.

יוס'ל החייט, אחי אמה של סבתא.

הקצוות נקשרו, והמעגל נסגר. אני יואב קרסניינסקי-מדובאר-שיפמן-פיבובוז-שרמן, דור חמישי למבשלי שיכר ומובילי בירה, דור רביעי לחוכרי יערות ולמנסרי עצים, נכדם ונינם של חייטים אביונים, אחרון לזיכרון. אני יואב קרני, ראשון לשיכחה. עכשיו אני רץ בתוך שדה שיפון בשערי פלוטניצה, לאורך פלג מים. אני רץ, ונופל, נופל, ורץ, ומחבק את האדמה האהובה, את האדמה הארורה, שכיסתה את דמם של אבותיי ושל אימותיי בדיוק לפני 60 שנה.

עוד כתבות

אילן ברקן (מימין) ואליאב בן עטר, מייסדי ''כוחנו באחדותנו'' / צילום: תמונה פרטית

החילוני והחב"דניק שערכו אירועים ל־20 אלף חיילים מאז פרוץ המלחמה

אילן ברקן ואליאב בן עטר הפעילו "סיירת מחסומים" ששימחה חיילים, ומאז ה־7 באוקטובר עברו לקיים אירועים בבסיסים ● עכשיו הם מתקשים לגייס תרומות: "לעשות 'על האש' ל־100 איש עולה 5,000 שקל, והעם התעייף" ● ישראל מתגייסת

סניף של ביטוח לאומי בבאר שבע / צילום: טלי בוגדנובסקי

המשבר בביטוח לאומי: "צריך בעיקר להעלות מסים ואת גיל הפרישה"

לראשונה ההכנסות של ביטוח לאומי נמוכות מההוצאות על קצבאות, ודוח שפרסם מזהיר: מועד הקריסה הוקדם ב-8 שנים, לשנת 2036 ● אלא שמומחים סבורים כי הסוגיה פחות חמורה ממה שעושים ממנה: "שאנשים יפסיקו לעבוד מתי שבא להם"

בורסת תל אביב / צילום: טלי בוגדנובסקי

נעילה אדומה בתל אביב; נקסט ויז'ן ומג'יק צללו בכ-5%

מדד ת"א 35 ירד בכ-1.2% ות"א 90 השיל מערכו כ-2.1% ● השקל התחזק קלות מול הדולר במהלך השבוע האחרון ● שבוע גדוש בדוחות צפוי בת"א ובוול סטריט, כולל תוצאות ענקית השבבים אנבידיה ● בדיסקונט מעריכים: 2-3 הפחתות ריבית בארה"ב במהלך השנה

אורן הוד, מנכ''ל שופרסל נדל''ן / צילום: כרמל שירן

עזיבה נוספת בשופרסל: מנכ"ל זרוע הנדל"ן פורש מתפקידו

אורן הוד, מנכ"ל חברת שופרסל נדל"ן, עוזב את הרשת פחות משנתיים לאחר שמונה ● ברקע העזיבה: פערים משמעותיים בין הוד למנכ"לים המשותפים ובעלי הבית החדשים בשופרסל, האחים יוסי ושלומי אמיר

מפעל המלט נשר. ''אין קשר בין רמות האבק לפעילות המפעל'' / צילום: תמר מצפי

אחרי פחות משנה: מנכ"ל נשר מפעלי מלט מסיים את תפקידו

מנכ"ל נשר מפעלי מלט, יובל לזרוב, מסיים את תפקידו בחברה אחרי כהונה בת פחות משנה ● באוגוסט האחרון הוציא המשרד להגנת הסביבה צו מינהלי לחברה, המורה על מניעה או צמצום של זיהום אוויר לפי סעיף 45 בחוק אוויר נקי

היועצת המשפטית לממשלה, עו''ד גלי בהרב-מיארה / צילום: מארק ישראל סלם - הג'רוזלם פוסט

"החשב יפקח": היועמ"שית מבקשת מבג"ץ לדחות את העתירה בעניין מימון מעונות רה"מ

לעמדת גלי בהרב־מיארה, אין מקום להתערב בהחלטת ועדת הכספים לממן את שני מעונות ראש הממשלה, גם לנוכח הפרשנות שיש לתת לה והן בשל האישור הנדרש של החשב, בנוסף לזה של מנכ"ל משרד רה"מ

דואר ישראל - שירות מיון ארצי / צילום: איל יצהר

למה המדינה הסכימה למכור את הדואר בשליש מהשווי שבו העריכה אותו?

לאחר תחרות בין שני מתמודדים בלבד, קבוצת מילגם זכתה במכרז על דואר ישראל במחיר המהווה שליש מזה שבו הוערכה החברה הממשלתית בעבר ● הזוכה מתכוונת להתמקד בשוק הבנקאות ● וגם: המשפחה שעומדת מאחורי חברת מילגם

מרכז הסחר המקוון של דואר ישראל / צילום: שחר פליישמן

אכזבה למדינה: קבוצת מילגם זכתה במכרז להפרטת הדואר בתמורה ל-461 מיליון שקל בלבד

קבוצת מילגם-הפניקס-ליימן שליסל זכתה במכרז על הדואר, ותשלם סכום נמוך משמעותית מהערכת השווי שקיבל הדואר בעבר ועמד על מעל 1.5 מיליארד שקל ● קבוצת דלק ישראל-רמי לוי התמודדה מולה במכרז ● שתי ההצעות היו נמוכות בתחילה מהממוצע של הערכת השווי שהוכנו לצורך המכרז. לבסוף התוצאה הזוכה הייתה גבוהה יותר

ד''ר ענאיה בנא, מנכ''לית ומייסדת עמותת אל־ביאדר / צילום: תמר מצפי

"בעלי הקרקע הפרטית בחברה הערבית מחכים שיזמים יבואו"

בכנס פוטנציאל החברה הערבית של גלובס, ד"ר ענאיה בנא, מנכ"לית משותפת ומייסדת עמותת אל־ביאדר, דיברה על הפערים בין החברה הערבית לחברה הכללית בתחום הדיור ● בנא: "85% מהדור הצעיר בתוך היישובים הערביים הוא מחוסר פתרונות דיור"

הרכבת הקלה, הקו האדום / צילום: יוסי כהן

הזרים חוששים, והחברות הישראליות בדרך להשתלט על הרכבת הקלה

הוועדה לצמצום הריכוזיות המליצה לאפשר את השתתפותן של אלקטרה ושפיר במכרז ההפעלה של הקווים הירוק והסגול של הרכבת הקלה ● מנגד, חברות בינלאומיות חוששות לגשת למכרז על רקע אי הוודאות הביטחונית והכלכלית בישראל

בחינות הסמכה של לשכת עורכי הדין / צילום: רוני שיצר

בצל המלחמה: רק 16% מעבר בבחינות לשכת עורכי הדין

מספר הניגשים עמד על 770 בלבד, מאחר שמדובר במועד משלים שנערך בשל המלחמה ● האוניברסיטאות מובילות את טבלאות העוברים, כאשר מבין כלל הניגשים, המוסד האקדמי המוביל הוא האוניברסיטה העברית

ג'נסן הואנג, מנכ''ל אנבידיה / צילום: Shutterstock

תשבור שיאים? מה צפוי בדוחות החברה הלוהטת בעולם

ביום רביעי הקרוב, ענקית השבבים אנבידיה צפויה לפרסם את תוצאותיה הכספיות לרבעון ● עפ"י ההערכות, החברה צפויה להציג דוחות חזקים שידחפו את מחיר המניה שלה לשיא חדש

גידול קקאו בשמורה בניגריה. הבצורת הקשה זה 20 שנה / צילום: Associated Press, Sunday Alamba

לשלם הון או להסתפק בתחליף זול? העתיד המריר של תעשיית השוקולד

גל התייקרויות הקקאו, על רקע היבול העגום במערב אפריקה, אולי התחלף בירידות חריפות - אך המחסור צפוי להימשך, והמומחים לא מעריכים שהמחירים ישובו לקדמותם ● בינתיים יצרניות הממתקים הגדולות כבר מקטינות אריזות, משנות מתכונים ומשלבות יותר תוספות בחטיפים

אלונה בר און, מו''לית גלובס / צילום: כדיה לוי

אלונה בר און: "לתקשורת יש תפקיד בקישור בין מגזרים"

בפתח כנס פוטנציאל החברה הערבית של גלובס, התייחסה מו"לית העיתון לתפקידה של התקשורת בתקופה זו ועל השאיפה לסקר את כל חלקי החברה בעיתון ● בר און: "מטרת העיתונות לספק גיוון, לא להבליט את מי שהכי קיצוני או רק את מי שדומה לי"

נשיא איראן, איברהים ראיסי / צילום: ap, Vahid Salemi

קיצוני אפילו במונחים של איראן וכזה ששלח אלפים למותם. הכירו את הנשיא שנעלם בתאונת מסוק

מסוקו של איברהים ראיסי התרסק בגבול עם אזרבייג'ן, ויש "חשש לחייו" ● הוא נחשב מהקשים שבין השמרנים האיראנים, לאחד מגדולי שונאי ישראל ומי שזוהה כאחד מהמועמדים הבולטים לרשת את המנהיג העליון עלי חמינאי עם מותו

אילוסטרציה: טלי בוגדנובסקי, צילומים: (AP (Vincent Thian ,Armando Franca ,Steve Helber

"השוק מתפוצץ": 8 מניות מומלצות בזמנים של מלחמה

מסוקים, סימולטורים ומערכות תקשורת: בבנק ההשקעות מורגן סטנלי הצביעו לאחרונה על 8 מניות של יצרניות ביטחוניות בחו"ל שצפויות ליהנות מהעלייה בביקושים בעקבות חוסר היציבות הגאו-פוליטית ● בבית ההשקעות הורייזן טוענים כי המלחמה באוקראינה משפיעה על הביקושים בשוק הביטחוני יותר מאשר המערכה בעזה: "מדינות באירופה מגדילות את תקציבי הביטחון בגלל האיום הרוסי"

אפריל האדום של הפנסיה וההשתלמות / צילום: Shutterstock

אחרי שנה בצמרת, בית ההשקעות שמוצא את עצמו בתחתית טבלת התשואות לפנסיה

הירידות בשוקי ההון בעולם הובילו את המסלולים הכלליים לירידות של כ-1.5% ואת מסלולי המניות לירידות חדות יותר של כ-3% • אלטשולר שחם, מור ומנורה מבטחים בלטו לטובה כשמנגד אנליסט עם ירידות חדות • מה עשו המסלולים שעוקבים אחרי ה-S&P 500?

ברק עילם, גיא ברנשטיין, צבי אלון / צילומים: שלומי יוסף, יח''צ, טיגו

כך הגיבה מניית נייס בוול סטריט לעזיבה של המנכ"ל

במדור השבועי של גלובס בדקנו מה קרה למניות הישראליות הבולטות בוול סטריט במהלך הסופ"ש ● מג'יק נסחרה בסוף השבוע במחיר הנמוך בכ-48% מהשיא בעקבות הדוחות ● נייס צללה על רקע עזיבת המנכ"ל ● וטיגו נפלה בחדות לאחר פרסום הדוחות למרות שפרסמה תחזית חיובית

מוחמד מג'אדלה, אורי יוגב וד''ר סמיר מחאמיד בפאנל על תוכנית ''החומש־תקאדום'' / צילום: תמר מצפי

ראש עיריית אום אל־פחם: "כבר שנה וחצי שאני לא מקבל כסף לפרויקטים"

ראש עיריית אום אל־פחם סמיר מחאמיד, ויו"ר קרן אלומה ומנהל אגף התקציבים לשעבר אורי יוגב, שוחחו בכנס גלובס על תוכנית החומש לחברה הערבית ● "הממשלה לא מנהלת נכון סדרי עדיפויות"

ווסימוזי מדונסלה (מימין), נציג דרום אפריקה בדיון בהאג / צילום: Reuters, Yves Herman

המשטר בדרום אפריקה פותח מערכה לשלילת ההכרה בזכות הקיום של ישראל

עיון באוצר המילים והדימויים של נציגי המשטר הדרום אפריקאי בבית הדין בהאג מראה כי הם מתרחקים במהירות משאלת עזה ועוברים אל שאלת הלגיטימיות של קיום ישראל ● אפשר להגיד שהיחסים עם משטר ה–ANC במדינה הגיעו אל סוף הדרך