דר ח'וזימה ח'מאיסי אבו סיביה / צילום: איל יצהר
בפברואר השנה הגשימה ד"ר ח'וזימה ח'מאסי אבו סיביה את החלום שלה - לשלב את תחום רפואת המשפחה בהתמחות במחלות זיהומיות - והפכה לזיהומולוגית של מחוז צפון בקופת חולים כללית. היא חשבה על דלקות חוזרות ונשנות, על שימוש נכון ולא נכון באנטיביוטיקה, ועל עניינים שנוגעים בחינוך הרופאים והקהילה. את ההמשך אתם כבר יכולים לנחש לבד. הסערה המושלמת של הקורונה שטפה את העולם, וכל נושא אחר נדחק הצידה.
ח'מאיסי אבו סיביה מצאה את עצמה מנהלת את הצד הרפואי בחמ"ל הקורונה של מחוז צפון, ואחר כך, החל מאוגוסט, את כל החמ"ל. בנוסף, היא גם חברה בוועדה מקצועית מייעצת למיגור ומניעת התפשטות מגפת הקורונה בחברה הערבית.
"רק סיימתי את הלימודים, והווירוס הזה אפילו לא הופיע בספר הלימוד", היא נזכרת. "לא רק שאני רופאה צעירה וחדשה, ממלאת תפקיד חדש, וצריכה להיות סמכותית ולהנחות רופאי משפחה שחלקם בגיל כפול משלי, אפילו לא ידעתי בהתחלה איך מפיצים מייל לכל הרופאים".
לדבריה, החיסרון באנשי רפואה שמתמחים במחלות זיהומיות בלט מיד עם תחילת המגפה. "אנשי הצוות הרפואי לא ידעו מה זה מניעת זיהומים, איך הווירוס עובר מאדם לאדם ואיך אפשר למנוע את ההעברה הזאת. דברים שהם א'־ב' אצל מומחים במחלות זיהומיות. זה הבליט את החיסרון של מיעוט זיהומולוגים בצוותים הרפואיים".
בעיה נוספת שהיא מצאה הייתה המיקוד של משרד הבריאות. "המשרד התמקד בהתחלה יותר בחולים המאושפזים מאשר בחולים הנמצאים בקהילה, למרות שאנחנו בקהילה חוטפים את המסה הגדולה של החולים - וזה הולך וגובר. במשך כל הגל הראשון היו לנו 300 חולים מאומתים במחוז צפון. בגל השני, היו לנו 400-300 כאלה ביום אחד. אולי הם חולים קלים, אבל צריך לעקוב אחריהם, לדעת איפה הקו האדום שאחריו מעבירים לבית חולים, וגם ללוות אותם פסיכולוגית ומשפחתית, כי זה מה שמייחד את רפואת המשפחה - אנחנו לא רואים את האדם כמחלה אלא כמכלול של דברים".
איך באמת הייתה העבודה מול משרד הבריאות?
"היו הרבה הנחיות, שהשתנו כמעט כל שני וחמישי, וצריך היה להעביר אותן בצורה יותר מותאמת לשטח, ולפעמים גם לעזור בחידוד שלהן. למשל, ההנחיות של הגדרת החלמה השתנו בקצב מסחרר. ואנחנו באנו ואמרנו, אי אפשר להסתמך על מה שהחולה אומר לגבי מתי בדיוק התחילו הסימפטומים. לא תמיד הוא זוכר. הצענו, וקיבלו את ההצעה, לקבוע מדד יותר קונקרטי: על־פי תאריך הבדיקה החיובית".
ח'מאיסי אבו סיביה היא הבת הצעירה במשפחה של שמונה נפשות, אביה ואמה הם אנשי חינוך. יש לה שני אחים רופאים, ואח ושתי אחיות שעוסקים בעריכת דין. "זה אולי נשמע קלישאה, אבל להיות רופאה היה חלום הילדות שלי. לא ראיתי בזה רק מקצוע אלא דרך חיים, שליחות. האחים הרופאים שלי הם הדוגמה האישית שלי והמנטורים שלי, וכשלמדתי בטכניון והם עבדו ברמב"ם הם ליוו אותי ותמכו בי".
היא סיימה את לימודי הרפואה תוך התמחות ברפואת משפחה בבית חולים העמק, עבדה שנתיים כרופאת משפחה בכללית, ואז ילדה את בנה ויצאה לחופשת לידה של שנה, שבה החליטה לפנות לכיוון המחלות הזיהומיות. "בחופשת לידה את חוזרת אחורה, חוזרת להיות טאבולה ראסה ומעבדת את הכול מחדש. וכרופאת משפחה נתקלתי בהמון מקרים שמצריכים ייעוץ של מומחה במחלות זיהומיות, אבל יש מעט מאוד מומחים להתייעץ איתם. רוב המומחים הם פנימאים ועובדים בבתי החולים, לא בקהילה. אבל איך רופא משפחה יוכל לעזור לתלונה השכיחה של נשים, דלקות חוזרות ונשנות בדרכי השתן למשל? או דלקות עור חוזרת?".
איפה את רואה את עצמך עוד עשר שנים?
"הכניסה לתפקיד עם המגפה והניהול פורץ הדרך בשנה האחרונה פתחו לי את האופקים. אם דמיינתי את עצמי כזיהומולוגית של מחוז צפון וזה אפילו נראה לי גדול עליי בהתחלה, עכשיו אני חושבת שאני יכולה לשאוף לעוד".
שלומית לן