ראש העיר שהחליט לא לסמוך יותר על אף אחד
על רקע התפקוד הלקוי והמזגזג של ממשלת ישראל במשבר הקורונה התגלו בישראל לא מעט ראשות וראשי עיריות ומועצות שלא חיכו למישהו שיגיד להם מה לעשות, ומה לסגור ומה לפתוח, אלא התייצבו ומילאו את הוואקום המנהיגותי. כשהמדינה גמגמה, הם דיברו ברור. כשהמדינה היססה, הם כבר החליטו. אחד מאותם ראשי עיריות הוא צביקה ברוט, ראש עיריית בת ים, ודור שלישי בעיר המונה 166 אלף תושבים.
כבר בתחילת מרץ סימנו חוקרי מכון ויצמן את בת ים - עיר מבוגרת וצפופה מהממוצע - כבעלת סיכון גבוה להתפרצות הקורונה. ואכן, בשלב מסוים, 10% מחולי הקורונה בישראל היו מבת ים (שמהווה קצת פחות מ-2% מאוכלוסיית המדינה), שניצבת גם כיום במקום הרביעי בטבלת הנפטרים מקורונה: 123 איש.
ברוט, 40, בעברו עיתונאי רב סקופים (גלי צה"ל, ידיעות אחרונות) ויועץ תקשורת, נבחר לראשות העירייה שנה ושלושה חודשים לפני התפרצות המגפה. "מהר מאוד אתה לומד שתוכניות לחוד ומציאות לחוד", הוא מספר. "לקח לי כמה חודשים כראש עירייה חדש כדי לעשות תוכניות ולגבש לו"ז, ובדיוק כשהגעתי לנקודה שאני בטוח בעצמי ובכיוון - באה הקורונה וטרפה את הקלפים. הבנו שאיבדנו את השנה.
"עוד לפני החולה הראשון בישראל כבר הקמנו חדר שליטה ומילאנו את המחסנים בציוד מגן, מסכות ואלכוג'ל לעובדי העירייה. הבנו שאם לא נדאג לעצמנו, אף אחד לא ידאג לנו. הממשלה אולי יכולה לראות תמונה רוחבית בצורה טובה, אבל לא מבינה את הצרכים של כל עיר ועיר. אמנם האצנו לא מעט פרויקטים תשתיתיים בזמן הסגר, אבל כשהמספרים של הנפטרים התחילו להצטבר הבנו שבזה צריך להתמקד - זו המלחמה שלנו".
איך באה לידי ביטוי המלחמה? עוד לפני שהממשלה החליטה על כך, ברוט אסר על התקהלויות בבת ים, ואפילו סגר את בתי הכנסת בעיר. מאוחר יותר סגר גם את חופי הים. "את הכול", הוא אומר, "עשיתי ביחד עם הציבור וזה הפיל לי את האסימון - למדתי שלא פעם, הסיבה שאנשים לא ממלאים הנחיות היא לא סירוב אלא חוסר הבנה. צריך לדבר, להסביר, לשתף. היינו שקופים, פרסמנו נתונים כל יום, גם כשקיבלנו החלטות לא שגרתיות כמו סגירת בתי כנסת וחופי ים - או, להבדיל, העלמת עין מעסקים פתוחים - הכול נעשה בשיתוף הציבור. זו הייתה התובנה הראשונה שלי: תהיה שקוף ואל תתנשא.
"ומה שלא פחות חשוב: עצמאות. זו כמובן נגזרת של הבלבול בממשלה, אבל כמות ההחלטות העצמאיות שקיבלתי הייתה אדירה. לפעמים ההחלטה הייתה מותאמת להחלטת הממשלה ולפעמים לא. מלבד צמצום ההתקהלויות הקמנו גם מחלקת חקירות אפידמיולוגיות עצמאית כשמשרד הפנים לא עמד בעומס".
ממש המדינה שלא הייתה שם.
"המדינה יצאה למערכת בחירות מתמשכת פחות או יותר מיד אחרי שנבחרתי ועוד לא חזרה משם. גם היום מאוד קשה לעבוד מול הממשלה, אין תקציב והיא לא מתפקדת בצורה תקינה, ובקרוב שוב נצא לבחירות.
"זו התובנה הכי גדולה שלי: אל תסמוך על אף אחד. וזו לא רק ביקורת על הממשלה. בסופו של דבר, אני צריך לסמוך על עצמי. כמובן שכולנו, כל ראשי העיריות, צריכים את המדינה. ברור גם שיש אנומליה בשלטון המקומי ביחס בין האחריות (יותר מדי) לסמכות (פחות מדי). ועדיין, לדעתי עברנו את נקודת האל חזור ביחס בין הרשויות למדינה. כבר אי אפשר למנוע את העלייה של ראשי העיריות. המדינה הבינה שלא נשאיר ואקום ולא פחות מכך, הבינה - אני מקווה - שזה טוב לה להישען על ראשי העיריות".
איפה נמצא אותך עוד עשר שנים?
"רק התחלתי בבת ים. אני רואה בתפקיד חלום שהתגשם. בעוד עשר שנים אני רואה את עצמי ראש עירייה. שתי קדנציות, גג שלוש, ואחר כך נראה. אני עוד צעיר. יש לי עוד מלא זמן".
דרור פויר