לא רק הכישרון, המקצוענות, שמחת היצירה והמערכונים המדויקים הפכו את "זהו זה 2020" לתוכנית כה משמעותית ונצפית בתקופת הקרונה. השירים שמושרים במהלכה הם אחת מהסיבות המרכזיות לכך. מרגשים ביופיים ובהבעתם, ומשקפים את הלך הרוח הישראלי בתקופה הזו, עם תמהיל שמיטיב לשלב בין תקווה למחאה. מי שמופקד על השירים הוא אמיר לקנר, מלחין, מנהל מוזיקלי ומעבד השירים של התוכנית.
"לעבוד שם מרגיש כמו לונה פארק", מספר לקנר, "העניין הוא שלברוא שיר כל שבוע בתקופה כל-כך ארוכה (מאז חודש מרץ) זה מאתגר. במשך הזמן נהייתה כאן רוטינה, והאתגר הוא להמשיך ולמצוא את הגיוון בלי שאחזור על עצמי".
מה השיקולים שלך בבחירת השירים ובעיבוד שלהם?
"מה שמעניין אותנו הוא לא מה שהקהל יאהב, אלא מה שאנחנו נאהב, וכשזה קורה - גם הקהל מתחבר. בכל שיר שאני ניגש לעבד, אני לא חושב מה יהיה יפה מוזיקלית, אלא מה אני רוצה לספר, איך להקפיץ את התוכן של השיר ולהתאים אותו, אקטואלית, לתקופה.
"למשל, אחד מהעיבודים שהכי שמחתי ליצור היה לשיר 'אמסטרדם' של להקת נוער שוליים. שאלו אותי למה בכלל לבצע את השיר הזה, כשאף אחד לא טס לחו"ל, ועניתי שדווקא בגלל זה מתאים מאוד לשיר אותו. ובאמת, קיבלנו על השיר הזה המון תגובות מחמיאות".
"אני מקשיב לטקסטים", הוא מוסיף. "בשיר 'מיליונים' של אתי אנקרי, למשל, המחאה הייתה טמונה בו, אז נשאר לי רק להביע אותה ובחרתי לעשות את זה באמצעות רגאיי. השיר 'פחות אבל כואב' של יהודה פוליקר הוא מאוד דרמטי, אז השתדלתי להכניס בו קריצה וחיוך, כי נחמה זה כוח.
"התעקשתי שנשיר את השיר של עמיר בניון 'ניצחת איתי הכול', אפילו שלחבר'ה (גידי גוב, שלמה בראבא, מוני מושונוב, אבי קושניר ודובלה גליקמן, ת' ל') לא היה קל עם הבחירה הזו, אבל החדרתי בהם את האמונה שנפצח אותו. ריגש אותי שהם יבצעו שיר שמדבר על הערך של המוזיקה בחיים שלנו. למוזיקה ולשירים יש את החיצים ללב שאין באף שפה אחרת".
"יש צורך אמיתי בתרבות"
לקנר אינו סיפור סינדרלה, כזה שהמוזיקה התגלתה לו במקרה. "אני מודה שגדלתי במקומות הנכונים כדי להגיע לאן שהגעתי", הוא אומר. "אמא שלי, עו"ד ברוריה לקנר, הייתה בלהקה צבאית, ונחשפתי למוזיקה מההתחלה. כבר מגיל ארבע חלמתי לנגן בסקסופון, ומכיתה א' אני ילד במה. מאז ומתמיד שיחקתי בלעבד ולהלחין, ומכיתה ח' כבר כתבתי עיבודים.
"מכיתה י' התפרנסתי מכתיבת מוזיקה להצגות בבית צבי והרגשתי שאני כבר בתוך הביזנס. בלהקה צבאית הייתי זמר ומעבד, וכבר אז הייתי מוזיקאי של תיאטרון - בבית ליסין ובהבימה. מעולם לא מִלצרתי או עשיתי בייביסיטר. בגיל 18 כבר קניתי לי אוטו מהמוזיקה".
תיק עבודותיו של לקנר מכסה את תחומי התיאטרון (כולל מחזות זמר והצגות לילדים), הטלוויזיה והתזמורות. הציבור הרחב מכיר את "היום יום חמישי", שיר שהלחין - עם שאר ימות השבוע - לערוץ הופ, והפך להיט ויראלי. הוא גם זכה בפרס "היוצר המבטיח" בפסטיבל "פותחים במה" של בית ליסין ובפרס שרגא בר מטעם "הבימה".
גם היום, לצד "זהו זה" הוא עמוס בפרויקטים: לאחרונה הפיק ועיבד עם יהודה עדר את הגרסה המדוברת לשיר "יכול להיות שזה נגמר" במסגרת פרויקט "צו השעה", מעין גרסה נשית לזמרים של "זהו זה" עם תיקי דיין, חנה לסלאו, מיקי קם ורבקה מיכאלי.
בימים אלה הוא עובד על פרויקט במסגרת תזמורת המהפכה: "לפני שנה הייתי המעבד והמלחין במופע המחווה שלהם לתרנגולים - 'התרנגולים רמיקס'. הרגשתי שזה ממש פרויקט חיי, ולאור הצלחת המופע, היינו צריכים להמשיך להופיע, אבל הקורונה עצרה הכול. שייקה לוי ביקש ממני ומהתזמורת לעשות מופע בסדר גודל כזה על הגשש החיוור - "קונצ'רטו לגשש ותזמורת", והפקיד בידיי את כל חומרי הארכיון של הגשש. היינו אמורים לעלות בדצמבר השנה, וכמובן שגם זה לא קרה".
לקנר גם עובד כרגע על המוזיקה בהצגה "סינית אני מדברת אליך" של בית ליסין ומשמש כמנטור המוזיקלי של קבוצת הצעירים של תיאטרון הקאמרי, ואפילו מספיק ללמד - השנה רק שעה וחצי בשבוע - בתיכון תלמה ילין, שבו למד בשעתו. "כבר 13 שנה אני מלמד שם ונהנה מזה. אני עושה את זה בשביל הנשמה. זה לא מובן מאליו שאני מצליח להתפרנס ממוזיקה גם בתקופה הזו. לקח לי הרבה שנים במקצוע להבין שאני עסק. למדתי לנהל תקציבים גדולים בהפקות גדולות, לתמחר את העבודה שלי ולאזן בין מה שאני רוצה לעשות למה שאני יכול כלכלית".
איך אתה רואה את עתיד התרבות כאן?
"הדבר החשוב שמוכרחים להבין זה שיש צורך אמיתי בתרבות, ולא רק במובן הבידורי אלא במובן שבו התרבות משקפת את המציאות, ומוכרחים להכיר בזה. אני מבין למה אולם של 900 איש צריך להיות סגור, אבל גם בקורונה אפשר למצוא דרכים יצירתיות להביא את התרבות".
איפה תהיה בעוד עשר שנים?
"אני רוצה לעשות 'ברודווי' בארץ, והחלום שלי הוא לתרום ליצירה הישראלית. שיצירות שאני מלחין יישארו כאן לתמיד".
תימורה לסינגר