ירדן מנדלסון / צילום: איל יצהר
שלושה דברים חשובים לו לאדם - הבריאות, הפרנסה ומצב הרוח. ובשלושתם היכתה הקורונה ללא רחם. אם בתחילה נגלה אלינו משבר הקורונה כמשבר רפואי וכלכלי, מהר מאוד הצטרף אליהם גם המשבר השלישי שמכה באזרחי ישראל והעולם - המשבר הנפשי. יש האומרים שזו המכה שתישאר איתנו הכי הרבה זמן. הנה, שנה בתוך התפרצות הקורונה, והעולם כבר מתחסן ועוד מעט חוזר לטוס ולבלות, אבל ההשלכות הנפשיות עוד כאן. לייסורי האדם עוד לא נמצא חיסון.
בישראל, פגש המשבר במערכת בריאות נפש ציבורית מיובשת ומדולדלת, תוצאה של עשרות שנות זלזול, הפקרה והדחקה. בשביל ירדן מנדלסון וחבריה ב"תנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית" הקורונה הייתה - בהיעדר מילה אחרת - ברכה. התנועה, שעד לפני שבועיים מנדלסון הייתה היו"ר שלה, בגרה בינתיים לכדי הקמת חטיבת הפסיכולוגים בהסתדרות המח"ר (מדעי החברה והרוח), אלא שמנדלסון עצמה עקרה לאחרונה יחד עם בן זוגה גל וארבעת ילדיהם לקליפורניה. הוא יעשה שם פוסט־דוקטורט והיא תוכל לקחת קצת אוויר.
ויש ממה לנוח. במהלך 2020 הובילה התנועה בראשות מנדלסון את המאבק למתן שירותים פסיכולוגים לציבור, הייתה שותפה לתכנון תוכנית חירום לאומית להתאוששות מההשלכות הנפשיות של הקורונה; העלתה את הדרישה לערב שיקולים פסיכולוגיים בקבלת החלטות בניהול המשבר; פעלה ליצירת תקנים עבור פסיכולוגים תעסוקתיים שיסייעו למובטלים, ופסיכולוגים רפואיים שיטפלו בחולים וילוו את הצוותים הרפואיים; ולהגדרת הפסיכולוגים החינוכיים כעובדים חיוניים ברשויות המקומיות. ואם כל זה לא מספיק, בזמן הזה היא גם סיימה את ההתמחות שלה בפסיכולוגיה קלינית.
איפה בעצם עומד מאבק הפסיכולוגים בסוף 2020?
"מצד אחד המאבק במקום הכי טוב שהיה בו מאז שהתחלנו אותו לפני חמש שנים, ומצד שני אנחנו באחת הנקודות המייאשות. מקום מעולה כי יש לנו נוכחות בכנסת, ח"כים שמעורבים ומשרדים שמשתפים פעולה. סוף־סוף הנושא הנפשי נמצא על השולחן. הקורונה הייתה הזדמנות: שנים אנחנו צועקים - ועכשיו כולם מבינים את החשיבות. ולא רק בהקשר של המשבר - אם תרצה רופא משפחה, תמצא מהר ותקבל שירות טוב, אבל אם תצטרך מרפא לנפש, לא תקבל כמו שצריך. זה צריך להשתנות".
עכשיו כבר רואים את תחילת הסוף של הקורונה הבריאותית. מה זה יעשה למאבק שלכם, ויותר חשוב מזה - למצב הנפשי של הציבור?
"זו לא הקורונה בפני עצמה שמהווה פנדמיה נפשית, אלא ההשפעות של ההתמודדות איתה. לאנשים נגמרו הכוחות. אני חושבת שאנחנו בשלב שבו הפגיעה היא ביחידים, אבל פגיעות נפשיות כאלה הן כמו אדוות במים. על האדם שבדיכאון לא כל־כך שומעים, אולי נשמע עליו אחר כך כשיצטרך לקבל קצבאות או יתאשפז. אבל זה לא רק הוא, בת או בן הזוג, הילדים, המשפחה - דברים כאלה משפיעים על כולם, ולאורך זמן. את האדוות האלה נרגיש שנים".
כמה שנים?
"כמובן שאי אפשר לדעת. אולי חצי שנה, אולי ארבע שנים. תלוי איך המדינה תתייחס לזה, וכרגע היא לא מתייחסת. היו כל מיני פלסטרים, כמו שלוש פגישות בחינם. יש מי שזה מתאים להם, אבל יש אנשים במשבר אמיתי, ואז בעצם אומרים להם לחזור עוד חצי שנה. זה נורא. הם יחוו החרפה במצבם כי אנו לא יכולים לסייע להם. משרד הבריאות לא פנוי לחשוב על בריאות הנפש. הוא עסוק ברפואה, בחיסונים, אבל בתחום שלנו אין מחשבה לטווח ארוך".
מה הדרישות המרכזיות של המאבק?
"דרישה ראשונה היא לשנות כיוון. מערכת בריאות נפש חזקה וטובה חוסכת למדינה כסף - חוץ מזה שהיא מצילה חיים כמובן - כל המחקרים מראים את זה. עשינו עבודת מחקר, אנחנו מכירים את השטח עד כדי כך שמראים למדינה בדיוק מה ואיפה צריך: כך וכך פסיכולוגים שיקומיים כאן, כך וכך פסיכולוגים חינוכיים שם, וכך הלאה - רק שיעשו. מעבר לכך, פסיכולוג בשירות הציבורי חייב להשלים משרה. סיימתי התמחות והמשכורת שלי הייתה 4,000 שקל לחצי משרה. אי אפשר לחיות מזה. תעלו משכורות, תפתחו תקנים והפסיכולוגים ינהרו בחזרה למערכת".
כמה כסף חסר בשביל לבנות מערך בריאות נפש חסון?
"התסריט האידיאלי - עוד מיליארד שקל בשנה. להכפיל למעשה את התקציב הקיים ואת המערך. זה יחסוך המון מיליארדים אחרים. וכאן, אם להשלים את התשובה לשאלה הראשונה שלך, נמצאת הנקודה המייאשת; בלי תקציב, אחרי כל־כך הרבה מערכות בחירות וממשלה בחוסר תפקוד, קשה מאוד להזיז דברים".
מה השיעור הכי חשוב שלמדת כאקטיביסטית השנה?
"למי שלא נמצא במעגלי קבלת ההחלטות מאוד קשה להשפיע, הוא רק מגיב. המון זמן היינו רק 'מגיבים', וזה לא מועיל לכלום. צריך להיות איפה שמנווטים את הספינה, הבעיה היא שצריך שירצו אותך שם, וזו המלחמה".
בואי נדבר על הציבור, לא רק על הפסיכולוגים. יש מאפיינים דוריים בהתמודדות עם הפנדמיה הנפשית?
"בגיל השלישי רואים יותר דיכאונות, התבודדות וייאוש. הייתה אימה מלצאת החוצה מהבית. הצעירים מחולקים - לא כולם כועסים. הכעס זה אצל אלה שיש להם יותר כוחות לתעל את המצוקה. יש עלייה בחרדה, דיכאון, אלימות במשפחה. הנשים הן מי שחוו את המשבר הכי חזק. הקורונה הייתה נסיגה אחורה מבחינת השוויון המגדרי".
איפה את עוד עשר שנים?
"שאלה קשה. אני תמיד במאבק נגד עצמי לברוח מהמקומות האלה ותמיד מוצאת את עצמי שם שוב. כנראה שזה הגורל שלי ואמשיך בפעילות הציבורית. פוליטיקה זה קשה לי, אני לא מתכננת או רוצה את זה - אבל חייבים להמשיך ולקדם את השינוי. אני נורא מודאגת ממצב המדינה היום. אני מיואשת. אנחנו בוואקום, וחייבים מנהיגות. עליתי על המטוס בתחושות קשת של הלוואי שיהיה לאן לחזור, שתהיה פה חברה ודמוקרטיה לחזור אליה".
דרור פויר