ד''ר אלון אייזנברג / צילום: איל יצהר
"סופה מושלמת שגורמת לעליית מחירים", כך מגדיר ד"ר אלון איזנברג את המצב הנוכחי. וכמו כל סופה מושלמת, יש כאן שילוב של סיבות. השיבושים שהמגפה זורעת בכלכלה, כולל בשרשראות האספקה, הביאו למשל לזינוק בעלויות עבור החברות עצמן. מה שנקרא, עלייה במחירי התשומות. "העלייה במחירי התשומות היא דבר אמיתי, שצריך איך שהוא להתגלגל גם אלינו הצרכנים. והוא משתלב - בשילוב קצת לא רצוי - עם תופעות אחרות של תקופת הקורונה, כמו עליה בכוחן של חברות שיש להן שליטה ריכוזית, עם קושי של ספקים קטנים יותר להתמודד עם האתגרים של התקופה, וקושי להתמודד עם תופעה של קרטלים".
למה קושי?
"כיוון שנוצרו נסיבות שבהן, למשל, ענף שלם הולך ומדבר עם הממשלה ואומר, 'תראו, צריך לעזור לנו'. אבל בתוך הדיאלוג הזה יכול גם להיווצר גם איזשהו דיאלוג ביניהם (בין החברות עצמן, א"פ). נוצר מצב שבעצם יש הרבה תקשור ותמלול, אפילו רק כלפי התקשורת או כלפי הממשלה של הבעיות של הענף - שהוא בפני עצמו יכול לעזור לחברות לתאם העלאת מחירים".
עליות המחירים מורגשות במיוחד בארצות-הברית, שבה האינפלציה הגיעה לרמות שלא נראו כבר עשורים. ויחד עם האינפלציה, התפתח דיון סוער בין הכלכלנים בארה"ב: האם כוחם הגובר של המונופולים אחראי לאינפלציה, והאם הדרך להורדת המחירים עוברת דרך מלחמה במונופולים? איזנברג, מרצה בכיר במחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים, מתמחה בחקר מבנה שווקים ותחרות. בראיון לגלובס, הוא מסביר שמאבק במונופולים הוא לא מרשם לטיפול באינפלציה, שהיא תופעה רחבה הרבה יותר. אבל מצד שני, הוא מדגיש שיש שלל סיבות להגביר את העיסוק בתחום ההגבלים העסקיים, או התחרותיות, כולל כאן בישראל.
"ייתכן בהחלט שהיכולת לנצל לרעה מעמד מונופוליסטי, או תחרות בין מעטים, השתפרה בתקופת הקורונה, מכיוון שתשומת-הלב הציבורית לא כל כך שם - אולי עכשיו קצת יותר. ולכן כן הייתי רוצה לראות פעולה יותר משמעותית, גם בעת הזאת. לא כטיפול בבעיית האינפלציה: אצלנו בישראל למשל, לפי הנתונים האינפלציה לא התפרצה כמו בארצות-הברית. בלי קשר לזה, צריך להעלות הילוך בתחום ההגבלים".
"דווקא למונופולים יש יכולת לספוג התייקרויות"
"יש סיבת עומק מבנית לאינפלציה, שנראה שהיא רק מחמירה: ריכוז הכלכלה האמריקאית בידי מספר קטן יחסית של ענקים תאגידיים עם הכוח להעלות מחירים", כך קבע לאחרונה רוברט רייך, מי שהיה שר העבודה בממשל קלינטון, ונותר אחד הקולות הדומיננטיים באגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית.
נראה שגם בבית הלבן, ששם לאחרונה דגש על תחום ההגבלים העסקיים, חולקים את קו המחשבה הזה. "הפנייה להגבלים עסקיים נובעת מאמונתו של הנשיא ביידן שרמות הריכוזיות הגוברות בכלכלה האמריקאית אפשרו למספר קטן של שחקנים בכל תעשייה להעלות מחירים יותר משהיו יכולים בשוק תחרותי", הסבירה לאחרונה כתבה בניו יורק טיימס. ומנגד, פרופ' לארי סאמרס, מי שהיה שר האוצר בתקופת קלינטון, יצא לאחרונה בחריפות נגד הקו הזה: "הטענה המתפתחת לפי ניתן להילחם באינפלציה באמצעות הגבלים עסקיים משקפת 'הכחשת מדע'".
אז בתקופה של אינפלציה אפשר להניח שעליות המחירים יגיעו דווקא מהמונופולים? לאו דווקא, מסתבר. "כשמחירי התשומות עולים, אין סיבה לחשוב דווקא שמונופולים יגלגלו את זה על הציבור יותר מענף בתחרות", אומר איזנברג. בענפים תחרותיים, שבהם אין לחברות שולי רווח גבוהים, הוא מסביר, החברות "יגלגלו 100% מעליות המחירים על הצרכנים" - פשוט כי אחרת הן יתחילו להפסיד כסף. לעומת זאת, למונופולים יש יכולת לספוג חלק מההתייקרויות, אולי זה גם ישתלם להם - דווקא אם יעלו את המחירים מעט פחות, אולי הם ימכרו יותר וירוויחו יותר (תלוי כמה הביקוש למוצרים שלהם רגיש למחיר). כך ש"זה לא בהכרח נכון שחברות שנהנות משליטה ריכוזית יגלגל יותר מעליות המחירים על הצרכנים".
אבל זו לא כל התמונה. כי כאשר התשומות עולות - כפי שקורה היום - יש לחברות בענפים ריכוזיים הזדמנות לתאם ביניהן בעקיפין העלאת מחירים, מסביר איזנברג. "אחד הדברים שצריך לעשות בקרטל זה להצליח לתאם מחיר, ואם אפשר בשאיפה בלי שממש דיברנו על זה, כי אז אנחנו יכולים להסתבך".
"כשמחירי התשומות עולים, קצת יותר קל לתאם, כי כולם מדברים על זה. אפילו אומרים לעיתון 'מחירי התשומות שלנו עלו ב-10% אז אנחנו כנראה נעלה מחירים'. וככה יש פחות חשש שאני היחיד שיעלה מחירים שזה מה שחברות מאוד לא אוהבות". באופן הזה, נוצר פתח לתיאום מחירים, לא ישירות (דבר שאסור כמובן), אלא בעקיפין.
וכאמור, "בגלל משבר הקורונה ושרשרת האספקה אנחנו עדים לעלייה במחירי התשומות". כלומר, לא מדובר בדיון תיאורטי בלבד. בהקשר הזה, לאיזנברג יש המלצה ברורה: להחמיר את הטיפול בקרטלים. "גם יותר הרתעה אבל גם הרבה יותר הנחיה של רשות התחרות. לא רק ללכת ולהעניש אלא גם פשוט לבוא ולהגיד בצורה יותר קטגורית: את הדברים האלה אנחנו לא מרשים לכם לעשות. אחנו רוצים שתפסיקו להצהיר כל יום כך וכך, או בואו תביאו לנו לנו נתונים: אנחנו רוצים להבין למה כולכם העליתם מחירים באותו שיעור".
אקטיביזם כזה, הוא מדגיש, הוא בגדר "מענה לטווח הארוך יותר. אולי עכשיו זה קצת ירתיע עם עליית המחירים - אבל זה לא מרשם לטיפול באינפלציה כתופעה כוללת".
אווירה נוחה לצבירת נקודות פוליטיות
ועדיין, יש מי שמזהה כאן הזדמנות. אפילו אם האינפלציה הנוכחית לא קשורה לגידול פתאומי בריכוזיות, הרי שנוצרה עכשיו אווירה נוחה לצאת למאבק במונופולים. כך הסביר פרופ' תומס פיליפון מאוניברסיטת ניו יורק, אחד מהחוקרים המובילים בתחום בארה"ב (שגם התראיין בעבר בהרחבה לגלובס על הריכוזיות באמריקה).
"נדמה לי שהטיעון הוא שבתקופה שהמחירים עולים יש שיח ציבורי, וקל לגרום לציבור להתעצבן ויותר קל לחברי קונגרס או אולי לחברי כנסת אצלנו לצבור נקודות על ידי זה שהם אומרים בואו ניכנס בפירמות הגדולות", אומר איזנברג. "אני מאוד לא אוהב את הקו הזה".
למה?
"מכמה סיבות. קודם כל, יש כאן זילות של כל הרעיון של הגבלים עסקיים. אני מאמין שהגבלים עסקים זה תחום מאוד חשוב, וצריך לזכור שברקע יש גם אנשים שחושבים שהוא בכלל לא חשוב, או שזה סתם פופוליזם. ולהגיד 'טוב, בואו ננצל כל הזדמנות כדי להיכנס בחברות גדולות ונקרא לזה הגבלים עסקיים', זה בדיוק להציג את התחום בצורה נלעגת שעלולה אפילו לגרום לבקלאש: כשההמחירים ירדו, או כשיתחלף הממשל, יגידו אולי לא צריך הגבלים עסקיים".
"הגבלים עסקיים זה תחום מקצועי. נכון שיש לו גם צדדים פוליטיים ומשפטיים, אבל יש מאחורי זה הרבה כלכלה, והרבה ספרות מקצועית. אני מבין שבעולם המדיניות לפעמים מנצלים הזדמנויות, אבל אנחנו כחוקרים לא צריכים לעלות על גלים פופוליסטים אלא פשוט להסביר בכל ימות השנה, ובכל תנאי מזג האוויר, למה זו פעילות חשובה".
ובכל זאת, יש אנשים שטוענים כבר שנים שנושא ההגבלים העסקיים והמונופולים לא מטופל כמו שצריך. עכשיו הציבור נסער בגלל עליות המחירים, ויש לשיטתם חלון הזדמנויות, אז למה לא לנצל אותו?
"יכול להיות שמי שרוצה להניע מדיניות באמת צריך גם למכור אותה, וגם לנצל להזדמנויות. ואני בהחלט נמנה על אלה שחושבים שגם בארצות-הברית וגם בישראל אנחנו צריכים ללכת לכיוון של השקעה הרבה יותר משמעותית בפעילות ההגבלים. הבעיה היא שכאשר אתה מנסה לעלות על הגל הזה, מה שאתה רואה הוא בדיוק צעדים לא מאוד אפקטיבים".
איזנברג מזכיר למשל את רשות הסחר הפדרלית בארה"ב, שהעומדת בראשה, לינה חאן, הביאה איתה גישה המכונה "ניאו ברנדסייאנית", שמתנגדת לחברות גדולות מדי. גישה אותה מתמצתים לפעמים בסיסמה: "גדול זה רע". "ועכשיו אנחנו רואים שהדבר הזה קצת מתנפץ על סלעי בית המשפט העליון", אומר איזנברג, ומזכיר את הקשיים בתביעת הרשות נגד פייסבוק. "אם אתה מנסה להניע את הגלגלים של ההגבלים בצורה פופוליסטית, אתה כנראה גם לא תשיג את המטרה לגמרי ואפילו תפגע לטווח הארוך ביכולת כן לעשות את זה בצורה טובה".
לעומת זאת, איזנברג מציין לחיוב מהלכים של רשות הסחר וגם של משרד המשפטים האמריקאי, לטיפול בענפים ספציפיים, כמו תעופה, בריאות או תרופות. "ככל שזה יותר קונקרטי ויותר מקצועי ככה יש סיכוי: אלף, שזה יעבוד בכלל, וישיג איזשהי מטרה; ובית, שמבחינה תודעתית אנשים יתחילו לראות שזה עובד בשבילם. כמישהו שמאוד רוצה לראות את התחום הזה מקבל יותר נפח, אני חושב שאנשים צריכים לראות בסוף מה זה עשה בשבילם. ללכת למאבק גדול על לשבור את פייסבוק, ולהיכשל - אני לא יודע איך זה בדיוק תורם למטרה עצמה שהיא להשיג כלכלה תחרותית יותר. זה אולי באמת גריפת נקודות פוליטיות".
"התרופפות של הישגי המחאה החברתית"
לסיום אנחנו עוברים לישראל, שבה אמנם לא נרשמו (בינתיים) עליות מחירים גבוהות כמו בארה"ב, אבל גם כאן האינפלציה גבוהה מהרגיל, וגם כאן אפשר לראות התעוררות בשיח על הריכוזיות, כולל קריאות ברשתות החברתיות לחרמות על חלק מחברות המזון הגדולות.
איזנברג, כאמור, מדבר על הצורך "להעלות הילוך" בתחום ההגבלים בארץ. הוא מזהה "התרופפות של ההישגים של המחאה החברתית. אם (אחרי המחאה) ענפים מסוימים קצת יותר נפתחו, הייתה קצת יותר תחרות, קצת יותר הרתעה נגד צעדים אגרסיביים לבלימת תחרות - הרי שיכול להיות שהיום הדברים מקבלים קצת פחות תשומת-לב. וכשיש פחות תשומת-לב, יותר קל לגדולים לקחת את זה למקומות שמסכלים תחרות בדרכים שאולי לציבור קשה מאוד להבין ולדעת".
מה הוא היה רוצה לראות? איזנברג מדגיש את החשיבות של איסוף נתונים לגבי התחרותיות בענפים השונים בכלכלה בארץ, ומציע לקחת דוגמה מבריטניה שבה מתפרסם דוח שנתי על מצב התחרות. "צריך להפעיל את הכלים המקצועיים ולהשתמש בנתונים כדי לזהות איפה אולי יש בעיות. ואז להיכנס, ולבקש מידע מאותם ענפים, לנסות לזהות פרקטיקות בעייתיות".
נקודה נוספת שאיזנברג מבקש להדגיש היא היעדר הנחיה מספקת למגזר העסקי מצד רשות התחרות. "לא בטוח שתמיד יש מספיק מודעות במגזר העסקי אפילו למה אפילו נחשב לגיטימי או לא מבחינת הכללים. הייתה בשנים האחרונות מגמה להשאיר לשיפוט עצמי: 'אתה לא יודע אם משהו בסדר או לא? אל תפנה אלינו, תיקח בעצמך מומחים ותעשה שיפוט את עצמי'. יש בזה אולי היגיון מבחינת הורדת הנטל הבירוקרטי והעומס על הרשות עצמה, אבל הייתי רוצה לראות את הרשות מפעילה הרבה יותר את המשאבים שלה ללכת בעצמה - גם על בסיס תלונות שהיא מקבלת אבל גם על בסיס פרואקטיבי - לחפש דברים בעייתייים, וכן לתת לשוק את ההנחיה.
"להגיד לשוק הדבר הזה שאתם עושים, אני לא רוצה שתעשו את זה יותר. ואם יש פורום ואתם נפגשים שם כדי לדבר על כל מיני דברים לגיטימיים, אז הנה המותר והאסור. לחדד את הדברים. או אם יש לך בלעדיות, האם אתה ממש חוסם מישהו להיכנס ולהתחרות. צריכה להיות הכוונה מלמעלה בכל הדברים האלה".
ולסיום, איזנברג מזהה בעיות מיקוד, דגש גדול מדי של מקבלי ההחלטות על הורדת מכסים כאמצעי להגברת התחרותיות והורדת המחירים. "אם אני חושב שבשנתיים האחרונות היה עוד יותר קשה להיכנס ולאתגר את הפירמות הגדולות, שייתכן שחסמי הכניסה עלו בהרבה מאוד ענפים ושבנוסף נוצרו נסיבות שבהן התרחקנו משיווי משקל תחרותי - אז אני אני חושב שהדיון צריך להיות הרבה יותר ספציפי. לא אנקוב בענף ספציפי, כי זה לא מקצועי ולא רציני, אבל צריך ללכת ולבדוק את הדברים הרבה יותר לעומק, ופחות להשקיע את המשאבים שלנו בלדבר כל היום רק על הורדת מכסים.
"כן, זה לפעמים חשוב ומועיל, אבל בכלכלה שנולדה כמאוד מאוד ריכוזית-ציבורית והפכה להיות מאוד מאוד ריכוזית-פרטית, לחשוב שכל מה שצריך זה הורדת מכסים - יש פה טעות קשה מאוד. יש פה בעיה של פוקוס. אני בעד להסיר חסמים לתחרות, כולל הורדת מכסים במקומות המתאימים, אבל זה לא חזות הכל. וכשאני רואה שגם הרשות עוסקת הרבה בנושאים של רפורמת כשרות ודברים כאלה ואחרים - אני בעד הכל, אבל אני רוצה גם את הלחם והחמאה של לבוא לטפל בתופעה של קרטלים, לבוא ולתת הנחיה שהשוק יידע מה מותר ומה אסור, הרבה יותר להיכנס לזה".
ד"ר אלון איזנברג
אישי: בן 45, נשוי ואב לשניים
מקצועי: מרצה בכיר במחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית המתמחה בחקר מבנה שווקים ותחרות, וביקוש צרכנים. את הדוקטורט קיבל מאוניברסיטת ייל
עוד משהו: כותב את הבלוג "על שווקים ותחרות"