גרייס קלי וג'יימס סטיוארט ב''חלון אחורי'', 1954. מה קורה בדירות השכנים / צילום: ויקיפדיה
פיטר טונגט הוא עיתונאי, חוקר קולנוע ומחברם של שלושה ספרים על קולנוע אמריקאי
סרטים, יותר מאומנויות אחרות, נתפסים כסטטיים. יצירה מוזיקלית או יצירת מחול מקבלים חיים חדשים עם כל ביצוע חדש, אך סרט קופא בזמן ברגע שהבמאי צועק "קאט". למעשה, בעוד שהסרטים עצמם לא יכולים להשתנות, הדרך בה אנו רואים אותם משתנה כל הזמן כשהעולם סביבנו משתנה - בייחוד כשהשינוי פתאומי ודרמטי.
● בניין המשרדים שתיכנן אחד מגדולי האדריכלים במאה העשרים
● מה הופך את "חדר משלך" של וירג'יניה וולף לספר מהפכני?
● איזה מסר חשוב על יחסי גברים ונשים מסתתר מאחורי יצירת האמנות "ונוס ומרס"?
מעט סרטים לוכדים את השעמום והבידוד של האדם
מקרה כזה הוא הסרט של אלפרד היצ'קוק מ־1954 "חלון אחורי". זמן רב הוא נתפס כתעלומת רצח, אבל כשצופים בו, מנקודת מבטם של אנשים מבודדים בזמן סגרי הקורונה למשל, עולה תחושה כי מדובר בדיוקן השעמום. מעט סרטים לוכדים את המצב המנטלי הזה: להיות תקוע בחדר תקופה ממושכת. המצב הזה מביא עמו אי נחת, רצון להתקדם בחיים, נכונות למצוא כל דבר שיעסיק את המחשבה.
את התסריט כתב ג'ון מייקל הייז, והוא עיבוד של סיפור קצר מאת קורנל וולריץ' "זה היה חייב להיות רצח". הגיבור הראשי ב"חלון אחורי" של היצ'קוק הוא אל. בי. ג'פריז (בגילומו של ג'יימס סטיוארט), צלם עיתונות מגריניץ' וילג' בניו יורק, המקורקע לדירתו בגלל תאונה מקצועית: הוא ניסה לצלם התרסקות של מכונית מרוץ, נפל ושבר את רגלו. האפיזודה הזו אינה מתועדת בסרט, אך היא נרמזת באופן יפה על ידי נוכחותם של צילומים בשחור לבן של התאונה ומצלמה מרוסקת בדירתו של ג'פריז.
הגיבור מתחיל לעקוב אחר שכניו
כשהסרט נפתח, ג'פריז נראה כאילו הוא בסופה של החלמה ארוכה ומתישה. הוא ישוב בכיסא הגלגלים שלו, ומניע אותו לחלון פתוח בחלק האחורי של דירתו, שם רואים אותו מנמנם במה שנראה כיום קיץ לוהט.
בצילום הזה ג'יימס סטיוארט, אחד השחקנים הכי ג'נטלמניים ואלגנטיים בהוליווד, נראה עייף מאוד: המצלמה מתעכבת על הזיעה שנוצצת על פניו וכן על הגבס החונק את רגלו, עליו כתוב בעט "כאן מונחות העצמות השבורות של אל. בי ג'פריז".
רבים מצילומיו הבלתי נשכחים של היצ'קוק מפחידים או מזעזעים, אבל הדימוי הזה של סטיוארט הוא סימן ההיכר של "חלון אחורי", כל כולו מהדהד עצלות. "ביום רביעי הבא אצא מגולם הגבס הזה" הוא אומר בשיחת טלפון עם עורך המגזין שלו, שלא זוכר את התאריך בו ג'פריז אמור לחזור לציוויליזציה.
רוב הצופים יזדהו עם מה שעשה ג'פריז כדי להפיג את השעמום שלו. ללא אפשרות לתקשר עם השכנים שגרים בבניין שלו, הוא מחליט לעקוב אחריהם על ידי הצצה לחלון האחורי שלהם. במהלך הסרט, אנו לומדים להכיר זמרת עליזה שרוקדת לצלילי התקליט "Fancy Free" של ליאונרד ברנשטיין ואישה בודדה שג'פריז קורא לה "גברת לב בודד".
השכן שיוצא ונכנס מביתו עם מזוודה
לילה אחד, ג'פריז מתעורר משנתו ורואה את השכן כבד הגוף לארס ת'ורוואלד (ריימונד בר) יוצא וחוזר מביתו עם מזוודה. ג'פריז רואה את הפעולה לסירוגין - היצ'קוק משתמש בפייד אין ובפייד אאוט כדי להמחיש את הזמן שעבר וגם את המעבר של ג'פריז בין מצבי תנומה לערות - והגלגלים בראשו כבר מתחילים להסתובב.
בימים הבאים, ג'פריז מצליח לגייס את חברתו ליסה פרימונט (גרייס קלי); את האחות הסיעודית שלו, סטלה (תלמה ריטר); וחברו הבלש, תום דויל (ונדל קורי) למעקב אחר ת'ורוואלד. רובם נוטים להאמין שפעולותיו מוכיחות שהוא כנראה אכן מנסה לטשטש עקבות רצח.
הסרט היה נותר בתחום התעלומה המשעשעת אילולא היה מאופיין בחשיבה הקולנועית המבריקה של היצ'קוק: אף אחת מהדמויות מחוץ לדירה של ג'פריז - אף לא ת'ורוואלד - לא מצולמת מתוך הדירה שלה. ג'פריז מסתכל עליהן מנקודת המבט הרחוקה שלו. המצלמה של היצ'קוק נותרת לאורך הסרט בתוך הדירה הצפופה של הגיבור.
היצ'קוק עובר מקלוז אפים של הגיבור לצילומי השכנים על ידי שימוש בעדשות רחבות או רחוקות, שני סוגי צילום המעוררים תחושת מרחק. היצ'קוק נהנה מהקצב של הצילומים, אחורה וקדימה.
התמונות ממחישות את התהליך הנפשי של האדם
לעתים קרובות הבמאי ציין כי העריכה היא הכלי החזק ביותר שיש בידי הבמאי. "אם את זוכרת, לפני שנים עשיתי סרט שנקרא 'חלון אחורי', שהיה כולו מנקודת המבט של איש אחד: ג'יימס סטיוארט יושב ליד חלון", אמר היצ'קוק בריאיון מ־1972 עם העיתונאית פיה לינדסטרום, בתה הבכורה של אינגריד ברגמן.
"הוא היה צריך להסתכל, ואז עשיתי קאט למה שהוא רואה, ואז קאט בחזרה לתגובה שלו. מה שעשיתי הוא להראות תהליך נפשי של האדם באמצעות תמונות, באמצעות מה שהוא רואה".
בגלל שהיצ'קוק לא מספק מנוחה מהדירה של ג'פריז, אנחנו מזדהים גם עם אי הנחת של הדמות וגם עם הרצון העז שלה להסיח את דעתה עם מה שקורה שבצד השני של החצר.