בית דיזנגוף, השבוע. ריק ועזוב / צילום: ניר וייס ודררו
1
בית הכרזת העצמאות בשדרות רוטשילד בתל אביב, הבניין שבו הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל בה' באייר תש"ח, 14 במאי, עומד ריק, פרוץ, מוזנח ועצוב. במשך שנים הוא היה פתוח לקהל, אבל מבקריו בעיקר השתוממו מהדלות וההזנחה, ומהדרך שבה המדינה שומרת ומנציחה את אתריה ההיסטוריים, ועוד כזה שנמצא ברחוב הכי מפורסם ויקר בארץ.
● על השיר "בוא הביתה" שהפך לפסקול המלחמה הנוכחית
● על נוסטלגיה ו"רטרומאניה": החיפוש אחר ביטחון ונחמה בימים מעורערים
בשנת 2009 אישרה הכנסת את "חוק בית העצמאות", שכלל התחייבות "לשחזר ולשמר את הבניין שבו הוכרזה עצמאות ישראל, בהיותו בעל חשיבות לאומית והיסטורית בתולדות העם והמדינה". במשרד ראש הממשלה אפילו אושרו תקציבים - 75 מיליון שקל, מתוכם כמעט 10 מיליון שקל תרומת קרן היסוד, עם הכרזה שהבניין המחודש ייחנך לקראת יום הולדת 75 למדינה (2023). השיפוץ החל, אבל התקציב נגמר מוקדם מדי, והבניין עומד ערום, חפור מצדדיו, נעול ומסוגר, ניצב על מאה כלונסאות שנחפרו בעומק 18 מטר כדי להחזיקו.
מאז ספטמבר 2023 אין יותר עבודות בנייה במקום. בדיון שנערך בכנסת בשנה שעברה נמסר שנדרש תקציב נוסף של כ-90 מיליון שקל כדי לפתוח אותו לציבור הרחב.
2
לפני כשבוע, ב-30 באפריל, הסתיים החוזה שחתמה עיריית תל אביב מול המדינה. העירייה חדלה להיות אחראית על שדרוג, ניהול ותפעול בית העצמאות, ומי שאמון כרגע לבדו על הפארסה הוא משרד ראש הממשלה, משם לא נמסרה תגובה. בשולי הדברים, זה אכן מופרך שהנושא מסור לטיפול ראש הממשלה, שגם בימים כתיקונם יש לו כנראה טרדות גדולות יותר. משום מה, שם לא מוכנים להאציל את הטיפול לאחרים, כמו "משרד המורשת" למשל.
בעיריית תל אביב כבר הביעו נכונות לממן כמחצית מהסכום שנותר להשלמה, בתנאי שהם יקבלו התחייבות לניהול המוזיאון לתקופה של 25 שנה. אבל אף אחד לא חזר אליה. יש מי שיראה בכך עוד פרק עגום בסאגת המתח הקבוע בין השלטון המרכזי בירושלים לבין עיריית תל אביב. מאז ימיה הראשונים של המדינה, חששו ראשיה שהעיר העברית הליברלית והעשירה מאיימת על אופיה ותרבותה.
3
הרבה לפני שהיה ל"בית העצמאות", הבית ברחוב רוטשילד 16 היה אייקון תרבותי והיסטורי. הוא יושב על אחד המגרשים הראשונים של "אחוזת בית", שהוגרלו באפריל 1909 בהגרלת הצדפים על ידי 66 משפחות שהחליטו להקים עיר עברית ראשונה מצפון ליפו.
מי שזכו במגרש שברחוב רוטשילד 16 - חלקה מספר 43 - היו הזוג צינה ומאיר דיזנגוף, לימים ראש העיר הראשון של תל אביב. הבית שהקים הזוג היה שונה מאוד מזה שמוכר לנו. דמיינו בית רעפים רגיל ופשוט, בן קומה אחת, שאירח לא מעט מפגשי תרבות ופוליטיקה, כיאה לבית שאלה יושביו. חוק בית העצמאות כולל אגב התחייבות שהבית ינציח גם את זכרו ופועלו של דיזנגוף.
4
בפברואר 1930 נפטרה צינה דיזנגוף, בגיל 58. הזוג היה חשוך ילדים ומאיר החליט לתרום את ביתם המשותף לטובת הקמת מוזיאון לאומנות, שיישא את זכרה של רעייתו, ש"אהבה את היופי בכל צורותיו ובכל התגלויותיו", כפי שכתב בעיזבונו. התערוכה בבית התבססה על כ-240 יצירות אמנות שהוא עצמו רכש, בנוסף לתרומות ששלחו אמנים רבים. דיזנגוף עצמו המשיך להתגורר בבית עד פטירתו בספטמבר 1936, בגיל 75.
עד פטירתו, דיזנגוף לא הפסיק לשדרג ולשפץ את הבית. הבניין המחודש עוצב בסגנון האקלקטי שהיה נפוץ בישראל, תחת פיקוח האדריכל דב הרשקוביץ, שבהמשך הפך למהנדס העיר תל אביב. מאוחר יותר יתווסף גם אגף אחורי - בו תוכרז הקמת המדינה. בתוך כך, הבניין יפשוט צורה וילבש אחרת, יתרחק מהסגנון הכפרי או האקלקטי, ויהיה מודרניסטי לגמרי. בלי קישוטים, קשתות או קרניזים. הכי רחוק מקיטץ' אירופאי.
5
התוכנית להכריז על המדינה בבית מוזיאון האומנות הייתה סוד כמוס. בתיאוריה לפחות. בפתח הבית נתלה שלט שהורה שהמוזיאון "סגור", האורחים שהוזמנו נתבקשו להגיע בבגדי חג כהים, מהקרן הקיימת לישראל נלקחו כמה דגלים וכיסאות הושאלו מבתי הקפה בסביבה. הבמה הקטנה נבנתה מכמה קורות עץ שנקנו במשביר לצרכן. תמונות העירום שהיו תלויות על קירות המוזיאון כוסו, וחלק מהחלונות הואפלו מחשש לתקיפה אווירית. בסופו של דבר, גם ללא רשתות חברתיות, השמועה פשטה במהירות. בצהרי אותו יום שישי התקהלו המונים מחוץ לבניין וחגגו את הקמת המדינה.
מראהו העצוב, זקנתו המביישת את עלומיו, הם משל עגום לכל מה שהבניין הזה מסמל ומחזיק בין קירותיו.