אזור יוּמה שבאריזונה. גיבור הספר עובר שם עם כנופייה ידועה לשמצה / צילום: Shutterstock
לקורמק מקארתי לקח עשור שלם לכתוב את "קו־אורך דם או אדום של ערב במערב". מקארתי, שמת בגיל 89 ביוני בשנה שעברה, התמסר לכתיבת המערבון העגום הזה באותה אובססיביות שליוותה את כל כתיבתו. הוא עבר לדרום־מערב אמריקה באמצע שנות ה־70 כדי לסייע למחקר שלו ולשפר את מצבו הכלכלי כך שיוכל להקדיש זמן אמנות. מלגת מקארתור משנת 1981 סייעה גם היא בזאת.
● מאסטרפיס|"אדמת אנוש": ממואר על כוח הכבידה ועל חסד
● מאסטרפיס|'צל של ספק': סיפור מאת היצ'קוק על רוע בעיר קטנה
כשהרומן פורסם ארבע שנים מאוחר יותר, זה היה המערבון הראשון של מקארתי. אפילו בסטנדרטים שלו, אחרי ארבעה ספרים קשים, אלים במיוחד. הביקורות היו חלוקות, הספר נמכר בפחות מ־2,000 עותקים, ורוב המהדורה הראשונה שלו נמכרה לבסוף במחירים מוזלים. עבר עשור לערך עד שהקוראים החלו להכיר בגדולתה של יצירה זו - מאבק מצמרר בין גורל ורצון חופשי, ולדעתי אחד הרומנים העמוקים ביותר שנכתבו בשפה האנגלית.
העלילה פשוטה כמו שהיא מזעזעת. מתבגר נמלט הידוע רק בכינויו "הילד" נוסע מערבה ובשנת 1849 מצטרף לכנופיית גלנטון הרצחנית - ציידי ראשים שנשכרו כדי להרוג אפצ'ים עוינים אך עד מהרה מרחיבים את רשימת היעדים שלהם כך שתכלול כל מיני חפים מפשע. לאחר מכן הוא מעביר חלק גדול מהסיפור כשהוא חוצה דרך מדבריות שוממים ומבצע מעשים אלימים בלתי נתפסים (ג'ון ג'ואל גלנטון ושודדיו ההוללים היו חבורה אמיתית, ומקארתי ביסס חלק ניכר מהספר על הזכרונות של סמואל צ'מברליין, שפרסם ספר על תקופתו איתם).
למה שמישהו ירצה לקרוא רומן שמעשי האכזריות הגרפים המתוארים בו גורמים לציוריו של הירונימוס בוש להיראות כמו ספר צביעה לילדים? תשובה פשוטה היא הכתיבה של מקארתי. ללא ספק, הוא היה אחד מאמני הפרוזה הטובים ביותר של המאה ה־20 - הפשיט את הטקסט מסימני פיסוק, אימץ שפה ארכאית וחלקה, נטה לצמצם משפטים לכמה שפחות מילים, אך לא פחד לתת להם לזרום בחופשיות בעת הצורך. גבר גוסס פולט "יללת זעם כזו שמחסירה פעימה בדופק של העולם". אנשים החולפים זה על פני זה בלילה "רודפים כמו כל המטיילים אחר נקודות מבט שונות דרך חייהם של אחרים".
האם אנו שולטים בגורלנו או שגורלנו שולט בנו?
בתוך הפרוזה הסוחפת הזו, "קו־אורך דם או אדום של ערב במערב" מתמקד בטירדות האדם מן המוות הבלתי נמנע. כן, הקטל אופף את הדמויות והרציחות מתבצעות ללא היסוס על ידי הדמויות, החל מהשופט הפסיכוטי הולדן - הדבר הכי קרוב שיש לרומן לדמות הנבל המסורתי - ועד טובין הדתי, הכומר לשעבר. ובכל זאת, קשוחים ככל שיהיו האנשים האלה, המודעות המייסרת על היותם בני תמותה עדיין מכרסמת בהם - "היעד הסופי" של האדם "בלתי ניתן לתיאור ובגדר אסון שמעבר למחשבה". כמו אצל כולנו, מותם הוא עובדה מוגמרת מרגע לידתם; בחיים, הם כ"צבא רפאים" ש"ישן בין המתים", חווים אך הפוגה קצרה בין תקופות של אי־קיום.
אז איך מתעצבת אותה תקופת חיים קצרה? אם מלוויל - שאיתו מקארתי מושווה לעתים קרובות ואשר "מובי־דיק" שלו מצוטט בדרך כלל כמבשר את ה"קו־אורך דם או אדום של ערב במערב" - חקר את חיפוש האדם אחר משמעות דרך פריזמה רומנטית שלאחר ההארה, אז מקארתי עושה זאת בדרך ניהיליסטית, פוסט־ניטשאנית. כאן, הרצון החופשי והגורל נמצאים בסכסוך בלתי פתיר לכאורה, המתנגן מול נוף חסר אלוהים של פראות.
בשלב מוקדם בספר, המציאות הקשה הזו נועדה "לבדוק אם חומר הבריאה עשוי להיות מעוצב לרצונו של האדם או שמא ליבו שלו אינו אלא סוג אחר של חומר" - האם אנו שולטים בגורלנו או שגורלנו שולט בנו. טיעון המצדד באחרון מציג סצינת מפתח הכוללת חבורת מגידי עתידות המנבאת בדיוק מחריד את גורלם האכזרי של רבים בקבוצה. השופט, לעומת זאת, נחוש במאמציו להשיג שליטה, מתעד הכל, החל מצמחים ובעלי חיים ועד לסמלים עתיקים ושרידים קולוניאליים בספר זכרונות מתוך אמונה כי על ידי "מציאת חוט השני בפסיפס החיים... הוא ישפיע על דרך שמכתיבה את תנאי גורלו שלו".
"מלחמה היא הדרך לחזות את העתיד לבוא"
באלימות הזוועתית של הרומן נפגשות תפיסות מנוגדות אלה. השופט מסביר את הפרדוקס במונחים מיסטיים: "מלחמה היא הדרך האמיתית ביותר לחזות את העתיד לבוא. זוהי בחינת הרצון של האדם והרצון של האחר בתוך אותו רצון גדול יותר, אשר מחייב את שניהם ומאלץ בחירה. מלחמה היא האתגר האולטימטיבי כי מלחמה היא סוף סוף כפייה של אחדות הקיום. מלחמה היא אלוהים".
עבור המאמינים בגזרה משמיים, גורלם בכל קרב כתוב בכוכבים; עבור המאמינים ברצון חופשי, שדה הקרב הוא המבחן האולטימטיבי לאמוד את החוכמה או הטיפשות של החלטותיהם. בעולמו הקשה של מקארתי, כל האמונות נשלטות על ידי שפיכות דמים.