הסרט Wise Guy / צילום: HBO באדיבות yes דוקו
רעיון הבסיס של הדוקו Wise Guy שעלה ב-HBO לכבוד 25 שנה ל"הסופרנוס" זהה לרעיון הבסיסי של הסדרה עצמה: לקחת את הדמות הראשית, כאן את היוצר דייויד צ'ייס, ולהושיב אותו על ספת הפסיכולוג. צ'ייס נכנס לסט שהוא העתק מדויק של המשרד של ד"ר מלפי (לוריין בראקו) מהסדרה, ויושב מול הדוקומנטריסט זוכה האוסקר אלכס גיבני, ליותר משעתיים וחצי בשני חלקים של העלאת זכרונות, מתן הסברים, שיתוף בטריוויה וגם ניתוח עמוק של הסדרה ותהליך יצירתה. כבר בהתחלה, כשצ'ייס מבין שגיבני לא רוצה לדון רק בסופרנוס אלא גם בפסיכולוגיה של יוצרה, הוא נרתע (קצת כמו הגיבור שלו), אבל משתף פעולה בכל זאת. התוצאה מרתקת.
● עם סצנת אונס, מימון שבוטל וקשיי הפצה, הסרט מושך האש על טראמפ בדרך לבוחרים
● שלגיה לימדה את דיסני בדרך הקשה לא להיות גרידיים
הדיסוננס של טוני
במרכז הסדרה ניצב טוני סופרנו, בגילומו החד פעמי של ג'יימס גנדולפיני, גבר המתמודד עם לחצי הגבריות המסורתית בעולם שבו המוסכמות לגביה הולכות ומתפוררות. הוא פטריארך, מפרנס ודמות מאיימת ובכירה במאפיה המקומית, אבל הוא גם מלא בחרדות, דיכאונות וטראומות ילדות בלתי פתורות. ההנגדה הזו של דימוי כוחני מול השבריריות הרגשית הפנימית היא הלב הפועם של היצירה. זהו הדיסוננס שגברים רבים חשים בחברה שממשיכה לדרוש בד בבד כוח וסטואיות, בלי להציע פתרונות.
הסשן הטיפולי של טוני עם ד"ר מלפי מייצג מקום נדיר שבו הפגיעות הגברית נחשפת במלואה. רק שם הוא יכול לסטות מפוזת "הטיפוס השקט החזק" (the strong silent type, שהוא מייחס לגארי קופר), ארכיטיפ שמגדיר לדבריו גברים אמריקאיים מדורות קודמים. טוני הוא הדוגמא איך גברים בחברה מודרנית מרגישים מחוץ לזמן, בעולם שהולך ומתרחק מתכונות שהם חונכו להעריץ.
הסופרנוס היתה זו שהחלה את מה שהיום מכונה "תור הזהב של הטלוויזיה", זו שהקנתה ל-HBO תו איכות טלוויזיוני עד היום, והיא היתה הרבה יותר מסיפור פשוט על החיים כמאפיונר. זו הייתה פרשנות עמוקה ומרתקת על משבר הגבריות של הזכר המודרני, ההתפכחות ההולכת וגוברת מהחלום האמריקאי (ויש שיאמרו מהחלום הקפיטליסטי), וההתפוררות החברתית שמגיעה בעקבותיה.
דייויד צ'ייס בכלל כתב את הסופרנוס כפיצ'ר (סרט באורך מלא), כי מאז ומעולם הוא רק רצה לעשות סרטים, וחלם על רוברט דה-נירו בתפקיד טוני ועל אן בנקרופט כאמא שלו. טלוויזיה אז היתה האחות הקטנה והפחות מוצלחת של הקולנוע, מקום שבו קריירות כושלות מוצאות מפלט, או נגמרות בקול ענות חלושה. כשהבין שיש לו ביד קונספט לסדרה, הוא ניסה לעניין את רשתות השידור הגדולות, אך ללא הצלחה. אף אחד לא ידע איך לאכול את הקונספט של מאפיונר בדיכאון. לס מונווס, מנכ"ל CBS דאז, אמר לו "זה לא רע, אבל אתה נעול על זה שהוא (טוני) יקח פרוזאק?" וכשצ'ייס ענה "כן", הוא ויתר.
רק HBO, שמאחוריה היו אז רק "המופע של לארי סנדרס" ו"אוז", הרימה את הכפפה. גם שם היו מודאגים מהאופן שבו הקהל יקבל גיבור שמבצע מעשי רצח איומים המוצגים בצורה גרפית. צ'ייס נאלץ להסביר שזו הדמות, הסכים לרכך "בשוליים", והקהל הגיב בחיבוק עצום.
הסדרה היתה ללהיט כבר אחרי פרקים בודדים. הפעם היחידה, לדברי צ'ייס, שבה שינה את תוכניותיו הייתה לגבי ליביה סופרנו, אמא של טוני, המבוססת במידה רבה על אימו שלו. תוכניתו המקורית היתה שטוני יהרוג אותה בתום העונה הראשונה, אך כשננסי מרצ'נד, שגילמה את ליביה, הודיעה לו שהיא חולה סופנית והתחננה שישאיר אותה בעבודה, הוא הסכים. אחרי שמרצ'נד הלכה לעולמה (בדרך טבעית) הוסיף צ'ייס סצנה שלה בדימוי שיצר מחשב (CGI) כדי לסגור את קו העלילה הזה.
פורטרט של אומה
אף שהיא סדרה על הפשע המאורגן, הסופרנוס היא גם סדרה על החלום האמריקאי, על פתיינותו והבטחותיו להצלחה, לכוח ולמימוש עצמי, המוגשים באריזה מפתה רק כדי להותיר את החולמים מרוקנים וריקים. המאפיה היא מיקרוקוסמוס לחלום הזה, היות וגם היא, כמו החברה בכללותה, רודפת אחרי העושר והכסף, מעריכה סטטוס ולכודה במעגל אלימות מתמשך שכולל בגידות, נאמנות ופחד קיומי תמידי.
המאפיונרים בסדרה נאחזים בחלום לשיפור מעמדם, מאמינים שרמה מסוימת של הצלחה כלכלית ומעמדית תביא להם שקט נפשי. הדמויות מסמלות, כל אחת בדרכה, את הנוף האנושי הפוסט-תעשייתי של הקפיטליזם המאוחר, שבו עושר הוא משהו להעריץ, אך אושר נותר חמקמק.
ההרהורים של צ'ייס על הבנייה של טוני כדמות והניתוח של סצינות מפתח מדגישים עוד יותר כיצד הפכה הסדרה למייצגת כל כך מוצלחת של התפכחות הקולקטיבית של החברה בעשורים האחרונים. פורטרט של אומה ודרך חיים שבה הבטחות לאפשרויות בלתי מוגבלות הוחלפו בחוסר שביעות רצון עמוק.
לקלף את השכבות
החזון של דייויד צ'ייס הוא אינו סיפור קלאסי של "מעוני לעושר", אלא סיפור על המרדף הבלתי פוסק אחריו, מרדף שמוביל להידרדות מוסרית בלתי נמנעת. אם בעולם האמיתי אמינותו ויעילותו של הממסד מידרדרים, מוסר ואתיקה נשחקים וציניות הופכת לברירת מחדל, גם בעולמו של טוני אמון פשוט אינו יכול להתקיים, חברים בוגדים זה בזה תמורת רווח קל, והמצפן המוסרי הולך ומתעוות. עולם בו שום דבר אינו קדוש יותר, כל מערכת יחסים - בין אם קהילתית, רומנטית, חברית או עסקית - היא טרנסאקציונלית ביסודה, והאנוכיות היא הכוח המוביל. הסופרנוס הציגה עולם שבו התשתית הבסיסית של מערכות יחסים התפוררה ואינה ברת תיקון.
היופי בסיפור של צ'ייס, כפי שבא לידי ביטוי בדוקו, מעבר לתועפות הטריוויה, קטעי האודישנים והדיון המעמיק בסיום הסדרה השנוי במחלוקת, הוא החיבור בין האישי ללאומי ולגלובלי מפרספקטיבת הזמן שעבר. הכל יוצא מנקודת מוצא אוטוביוגרפית כמעט, ועדיין מצליח לתפוס את "אמריקה על הקצה".
הדוקו מזמין אותנו ליהנות שוב מהסופרנוס ולראות אותה באור חדש אחרי שחווינו את ההידרדרות החברתית הזו, את משבר הגבריות שריסק את החלום האמריקאי (או להפך), את שחיקת המוסר החברתי שהפכו מסאבטקסט בשנים בהן נוצרה הסדרה, לטקסט הגלוי והמודגש של ימינו. גיבני, שידוע בחיבתו לחקר לעומק של שחיתות וכוח, נחוש לקלף את השכבות מהיצירה של צ'ייס ומצ'ייס עצמו, והעדשה שלו מאפשרת תובנות רעננות על האופן שבו הסדרה הצליחה להיות גם נכונה לשעתה וגם נבואית. המאבקים של טוני מעולם לא היו שלו בלבד. הם של כולנו.