''החירות מובילה את העם'' של אז'ן דלקרואה / צילום: ויקיפדיה
שארל העשירי, המלך האחרון של צרפת משושלת בורבון ששאף לשליטה אבסולוטית, הודח בהתקוממות פתאומית במהלך גל חום פריזאי ב־1830. מהפכת יולי, הידועה גם כשלושת ימי התהילה, הגיעה בתקופה של שינוי באמנות הצרפתית, כאשר ציירים בעלי הכשרה קלאסית ויתרו על הפורמליות והריחוק של הניאו־קלאסיציזם לטובת האפשרויות החדשות של התנועה הרומנטית. אמנים צרפתים רבים ניסו ללכוד על בד את הרגשות החזקים של אותו הקיץ, אבל רק אחת מן היצירות זכתה לחיים שלאחר המוות: "החירות מובילה את העם" של אז'ן דלקרואה.
● מאסטרפיס|היופי האכזרי של "קו־אורך דם או אדום של ערב במערב" של קורמק מקארתי
● מאסטרפיס|"אדמת אנוש": ממואר על כוח הכבידה ועל חסד
הציור, שהושלם לפני סוף 1830, הוא ריאליסטי ואידיאליסטי כאחד. דמותה של החירות (Liberty) - המזכירה את אלת החירות הרומית ליברטאס, וחובשת את הכומתה הרכה שהפכה פופולרית במהלך המהפכה הצרפתית - חשופת חזה ורגליה יחפות כשל אישה אמיתית, אך פניה אינן טבעיות, אלא כפניהן של דמויות שמימיות. היא מניפה ביד אחת רובה מוסקֵט שכידון בקצהו, בעוד השנייה מניפה את הטריקולור, הדגל הכחול־לבן־אדום הקשור לרפובליקה הראשונה המהפכנית ולאימפריה של נפוליאון.
החירות, הדומה לפסל שהתעורר לחיים ולמנהיגת גדוד אמזונות, עומדת בראש קהל חמוש של פריזאים שונים, לרבות בורגני חובש כובע וילד האוחז אקדחים בשתי ידיו. היא מתוארת כאלגורית ולא מציאותית, ומובילה את ההמון לקרב על בריקדה מכוסה בגופות, כמהווה את ההשראה וההצדקה.
"החירות מובילה את העם" הנציחה בתחילה את הפרידה הסופית של צרפת מרעיון המלוכה של המאה ה־18, שלפיו הריבון לא היה נבדל מן המדינה, לטובת המונרכיה החוקתית של המאה ה־19. אבל תוך כמה עשורים, הציור התעלה, פרץ אפילו, מעל מקורותיו המונרכיסטיים והפך לסמל מפעים של הרפובליקניות הצרפתית, בהמשך של צרפת עצמה, ולאחר מכן של המהפכה שיוצאה מהמדינה, והגיעה, בפרשנויות שונות, לכסף צרפתי, לבולי דואר איריים ולחומה בגדה המערבית.
"החירות הולכת בדרך שאליה ההיסטוריה הולכת"
ביקרתי בלובר פעמים רבות מאז שנות ה־80 והסתכלתי על הציור, אבל אפשר לטעון שמעולם לא ראיתי באמת את "החירות מובילה את העם". היצירה נוקתה רק לאחר מלחמת העולם השנייה, ומאז התעוות מראה במשך עשרות שנים מאחורי שכבות של לכה דהויה. הציור המצהיב - כנראה השני המפורסם ביותר במוזיאון, אחרי ה"מונה ליזה" - הורד מן הקיר בספטמבר האחרון כדי לעבור טיפול שימור דרמטי. הוא הוצג שוב בתחילת מאי, וכאשר עברתי בפריז, הצטרפתי להמונים כדי להביט, לבחון, להעריץ ולחשוב על מה שחסר לנו כל השנים.
כעת, לאחר שהוסר הערפל הצהוב, מה שבולט הוא השימוש של דלקרואה עצמו בצבע הצהוב. ליד החלק העליון של הציור, שגובהו 2.6 מטרים, נראה כתם ענן מאחורי ראשה של החירות. לפני כן, הוא נראה לבן יחסית. אך הוא כעת זהוב ומשווה לה הילה דמוית משואה. בו בזמן, הגופות בתחתית הציור, שקודם נראו כאילו הן שכובות בתוך צל, מוטלות כעת באבק המתואר לפרטיו.
סבסטיאן אלארד, מנהל המחלקה לציורים בלובר וחוקר דלקרואה בעצמו, אמר בריאיון: "הציור נעשה אלים בהרבה עכשיו", ואף רב־חשיבות יותר. במהלך הטיפול, אישרו המשחזרים כי דלקרואה שינה את דעתו בנוגע לדמותה של החירות, באמצע עבודת הציור. הוא השתעשע עם האפשרות שהיא תסתכל מלמעלה על אחד הפריזאים, אך במקום זאת שמר עליה כמובילה על־טבעית. "החירות הולכת בדרך שאליה ההיסטוריה הולכת", אמר. "לך איתה, או שתיהרג".
האמן שהקדים את זמנו
דלקרואה לא היה ממש מהפכן; למעשה, הוא נטה לתמוך במלוכה, ובתחייה בונפרטיסטית. הוא נולד ב־1798 והיה בנו של דיפלומט, וקשה לדמיין אותו קרוב לבריקדה אמיתית. עד שמת ב־1863, בגיל 65, הוא היה האמן הצרפתי המהולל ביותר של התקופה - אבל הוא גם הקדים את זמנו. מיומנותו בשימוש בצבע, והפרשנות המפתה שלו לנושאים אקזוטיים עוררו השראה בקרב האימפרסיוניסטים ולאחר מכן במודרניסטים. רנואר ומונה, סזאן, מאטיס ופיקאסו הוקסמו מיצירתו.
ביום אביב קר, תוך מחשבה על תחושותיו המוקדמות של דלקרואה על מודרניות, התבוננתי בציור שלו בעין עכשווית. הציור הואר על ידי המשחזרים, אך הוא קודר יותר כעת מבחינת תוכנו. הוא נראה פחות כמו חגיגה של אידיאליזם פוליטי או עדות לרוחות השינוי, ויותר כמו סוף לא פתור. בשעת צרה, העם והאומה שלו הם שבריריים, בני תמותה. החירות אולי מובילה, אבל האם היא יכולה לנצח? כמעט 200 שנה מאוחר יותר, אנחנו עדיין מקווים שהתשובה היא כן.