פרינס מקבל את פרס האמן הבינלאומי הטוב ביותר בטקס פרסי הטלוויזיה בלונדון, 1985 / צילום: Reuters, Bridgeman Images
זה יכול היה להיות רגע חגיגי עבור מעריצי פרינס, אך במקום זאת הסרט הדוקומנטרי המדובר שהפיקה נטפליקס, תוצר של חמש שנות עבודה אינטנסיביות של הבמאי זוכה האוסקר עזרא אדלמן ("או.ג'יי: תוצרת אמריקה"), נתקע בלימבו משפטי, וסיכוי מועט שיראה אור אי פעם. העימות הזה משקף את המתח המתמיד בין חזון יצירתי ושימור מורשת אומן, כשבאמצע ניצבים אינטרסים כלכליים כבדים.
● נטפליקס מציגה עוד סיפור אהבה עם פערי גיל, והפעם פמיניסטי
● הוליווד לא ידעה לשחק את המשחק, וההפקות נטשו לטובת מי ששלח יד לכיס
הדוקו הגנוז - אפוס ביוגרפי באורך 9 שעות - כולל שלל ראיונות עם חברים, שותפים עסקיים ואומנותיים, בנות זוג לשעבר ולמעשה כל מי שיכול היה לשפוך קצת אור על אישיותו האניגמטית ורבת הפנים של הגאון המוסיקלי. הסרט של אדלמן, שקנה לעצמו שם של יוצר המבצע מחקר יסודי ועריכה מדוקדקת, מבקש להציע לצופים פורטרט שלם ומרובה פנים של מושא התיעוד שלו. להציג זה לצד זה את הגאונות המוזיקלית והצדדים היפים באישיותו החידתית, יחד עם הצדדים המורכבים, הבעיתיים והאנושיים יותר של חייו. אבל כאמור, מנהלי העיזבון של פרינס נחושים לחסום את שחרור הסרט, בעיקר בטענה לפגיעה במורשתו, תוך התבססות על סעיף חוזה שמגביל את אורך הסרט.
הגישה לחומרים נחסמה
אחרי מותו הפתאומי של פרינס ב-2016, חולק עיזבונו בין אחותו טייקה וחמשת חצי-אחיו, חלוקה ששלחה את הצדדים לתסבוכת משפטית ופיננסית ארוכה. כשנטפליקס החלה את המו"מ על עסקה להפקת דוקו על חייו, העיזבון נוהל בבנק מסחרי, ויורשי העיזבון היו חייבים לו מיליונים. אבל ב-2022 בית משפט במינסוטה, מכורתו של פרינס, קבע שהנכסים יחולקו בין שתי ישויות: "פיימרי ווייב מיוזיק", חברה שקנתה את חלקם של חצאי האחים בירושה, וחברה שנקראת "מורשת פרינס בע"מ" שמנהלים יתר היורשים, מפיק מוזיקלי בשם צ'ארלס ספייסר ועורך דין בשם לונדל מקמילן (שעבד עם פרינס לתקופה בשנות ה-90 ותחילת ה-2000) - שני שמות חדשים שלא היו מעורבים בעסקה מול נטפליקס.
החלוקה החדשה בניהול העיזבון הפכה משמעותית מבחינת אדלמן ונטפליקס. עם כניסתם לתפקיד הם החלו לחסום את גישת היוצרים ל"כספת החומרים" בפייזלי פארק (ביתו והסטודיו של פרינס) והשלמת הפרויקט הפכה לקשה מאוד.
בסוף התהליך, מנהלי העיזבון קיבלו חומרים חלקיים של הסרט מאדלמן ונטפליקס, שהתמקדו בשנותיו המוקדמות של פרינס. הם הביעו חוסר שביעות רצון מהטון של הסרט ומתוכנו. החיכוכים הלכו וגברו ועם קבלת הסרט הסופי ב-2023, תגובתם הייתה עשרות עמודי הערות הדורשות שיבוצעו שינויים משמעותיים. מקמילן, דמות דומיננטית במיוחד, בעל ניסיון בניהול עיזבונות ובתעשיית הבידור בכלל, התעקש שהדוקו במתכונתו הנוכחית יעשה "נזק לדורות" למורשת של פרינס.
הסרט של אדלמן אמנם מקבל תמיכה מלאה מנטפליקס, הכוללת את זכותו לגרסה הסופית, אבל סעיף בחוזה שהגביל את הסרט לשש שעות מאפשר לעיזבון לעכב הכול. דרישות אלה מעוררות את השאלה האם התמונה המלאה של פרינס - עם המורכבות והסתירות שבאישיותו - אי פעם תיחשף.
שרירים או אסטרטגיה
ההתעקשות של מנהלי העיזבון החדשים יכולה להיות סתם דרך לעשות שרירים כדי להראות שיש בעל בית חדש, אבל אם צוללים עמוק יותר למפת האינטרסים בניהול עיזבון כזה, התמונה המתגלת מורכבת יותר. אפשר ללמוד הרבה מהאופן שבו מנוהל מי שלתקופה באייטיז היה "יריבו" האומנותי הישיר של פרינס - מייקל ג'קסון. מנהלי העיזבון של ג'קסון מייצרים ממנו מאות מיליוני דולרים בשנה: מהוצאות מחודשות של אלבומים, הצגות בברודווי ושורה של פרויקטים יצירתיים ומכירת רישיונות שהם אוצרים בקפידה. אסטרטגית, הם מקפידים שג'קסון יוצג כקורבן של המדיה ושל לחצים משפחתיים וחברתיים, ומקפידים לדחוק הצידה הרבה מהמחלוקות שהקיפו את חייו, ובראשן ההאשמות בניצול מיני שנחקרו לאורך כמעט עשור, העלולות להעיב על מורשתו. כך הם הגיבו בתקיפות ובנחרצות באמצעים משפטיים לדוקו של HBO "למצוא את ארץ לעולם לא", וכך הם דאגו לשלוט בביופיק שעומד לצאת בשנה הבאה בבימויו של אנטואן פוקוואה ("יום אימונים מסוכן") ובכיכובו של ג'אפר ג'קסון, אחיינו של האמן המנוח. מסגור תדמיתו של ג'קסון כגאון שהובן שלא כהלכה מסייע למנהלי העיזבון לייצר פדיונות נאים.
לפרינס, שבחייו היה קנאי מאוד לפרטיותו ולחייו האישיים, אין "אקדח מעשן" מהסוג שיש בביוגרפיה של ג'קסון. אלא שהסרט כולל הצטברות של עדויות על אישיות מורכבת, מלאת סתירות וניגודים, שלצד נדיבות וטוב לב ידע גם התפרצויות אלימות כלפי בנות זוג, והפגנות של רוע בלתי מוסבר כלפי הקרובים אליו. הסרט גם מציע שתדמיתו הקרה, המחושבת ומלאת הביטחון העצמי הסתירה אישיות הרבה פחות בטוחה בעצמה, תוצר של ילדות בבית קשה, שבו אביו, מוסיקאי מוכשר אך מתוסכל, היכה את אימו תכופות ויצר אצל ילדיו מערכת יחסים משפחתית המבוססת על "מקל וגזר" או שילוב בלתי אפשרי של אהבה ורוע.
אדלמן, שהגיע להפקה אחרי שהבימאית אווה דוברניי פרשה מהפרויקט, טוען שאף שהוא מעריך את הגאונות המוסיקלית של פרינס, הוא אינו "מעריץ" ומבקש להציע פורטרט אנושי מורכב שלו כאמן וכאדם, שישקף בצורה הכי טובה את מורשתו. כך למשל, הסרט מספק זווית חדשה ומעניינת על הסולו המפורסם שניגן במחווה לג'ורג' הריסון לפני 20 שנים על במת "היכל התהילה של הרוקנרול" לצד טום פטי, ג'ף לין, מארק מאן, סטיווי ווינווד ודאני הריסון. הסרט מציע שהסולו, מלא האגרסיה והרהב, היה תגובה של פרינס להשמטתו הבלתי נתפסת מרשימת 100 הגיטריסטים הגדולים של כל הזמנים במגזין ה"רולינג סטון", שהמו"ל שלו הוא אחד המייסדים של "היכל התהילה". חבריו מספרים שהוא נהג לצפות בביצוע שלו שוב ושוב, כמעט כמו מעריציו האדוקים ביותר.
גישתו העיתונאית של אדלמן לפרויקט עומדת כנראה בסתירה לרצונם של מנהלי העיזבון להמנע מכל הכתמה אפשרית, גם אם מינורית, שעלולה להרחיק מעריצים פוטנציאליים או לפגוע במעמדו האייקוני. נטפליקס, המבקשת להצטייר בתעשייה כמי שמגבה ללא תנאי את היוצרים שהיא שוכרת לפרויקטים שלה (בדומה לאיך שהתנהלה HBO בקרב המשפטי על הדוקו על ג'קסון) לא צפויה לערוך את השינויים שהעיזבון מתנה בהם את שחרור הסרט.
במקרה של ג'קסון, הצליח העיזבון לדחוק את השערוריות למינימום, ולמקד את הסיפור באומנות הגאונית שלו. בדיוק באותו האופן מקווים מנהלי העיזבון החדשים של פרינס לשלוט בדימויו הציבורי ולמקסם רווחים. מי מפסיד מזה? כולנו. הקבוצה המצומצמת של מקורבים ועיתונאים שזכו לראות את התוצר של אדלמן טוענים שהוא מציע הזדמנות ייחודית להעמיק בדמותו של פרינס. אם המאבקים המשפטיים לא ייפתרו, ייתכן שהמורשת המלאה והמורכבת של האמן תישאר מאחורי החומות של העיזבון - לתמיד.