ג'ימי קרטר, הנשיא ה-39 של ארה"ב שהלך לעולמו השבוע בגיל 100, היה מסוג המנהיגים שאהבתם לאומנות בכלל ולמוזיקה בפרט היתה כה גדולה, עד שהותירה חותם תרבותי על אמריקה כולה. בתקופתו כנשיא הוקרנו בבית הלבן הכי הרבה סרטים - 480 במספר, סרט כל שלושה ימים בממוצע ובערך פי שלושה מניקסון (150). "כל אנשי הנשיא" היה הסרט הראשון שבו צפה כנשיא, ואחריו הגיעו "אפוקליפסה עכשיו" (שלושה חודשים לפני צאתו לקולנוע, בהקרנה מיוחדת יחד עם הבמאי פרנסיס פורד קופולה), קלאסיקות כמו "חלף עם הרוח" וגם "קאובוי של חצות", שהיה הסרט בדירוג "למבוגרים בלבד" הראשון שהוקרן אי פעם בבית הלבן.
● פרידה מקורין אלאל: אישה ייחודית ובועטת שיצירתה מלאה כבוד למילה הכתובה
● כולם שונאים את טיקטמאסטר, אבל האם זה מונופול שכדאי לפרק?
רק סרט אחד הוקרן יותר מפעם אחת: "מלחמת הכוכבים" של ג'ורג' לוקאס, ששיגע את אמריקה ואת העולם ב-1977. אולי כדי שספרי ההיסטוריה יכתבו שהנשיא היה עסוק בשלום העולם לא פחות משהיה עסוק בשלום הגלקסיה, להקרנה ב-4 בפברואר 1978 הוזמן נשיא מצרים אנוואר סאדאת, למה שהתבררה בהמשך כשיחה מקדימה על תקווה חדשה למזרח התיכון ולהסכמי קמפ דייויד, שיבואו שנה לאחר מכן.
שכנע גם את ג'ון ויין
לטקס לכבוד ניצחונו בבחירות הגיעו שלל אמנים לברך ולהופיע, וגם אומן אחד תומך אופוזיציה, השחקן האגדי ג'ון וויין, שמסר על הבמה נאום קצר מלא אכזבה וכבוד לנשיא הנבחר, שיהיה "אופוזיציה נאמנה, עם דגש על נאמנה, למרות חילוקי הדעות האידיאולוגיים". זמן קצר לאחר מכן התברר שהוא עמד במילתו. קרטר נתקל בקשיים לשכנע סנאטורים בוושינגטון לתמוך בהסכמים שרקח בנוגע לתעלת פנמה, שהיתה אז מוקד מחלוקת משמעותי. בתחילה, וויין התנגד לאמנת התעלה שקרטר הגדיר כ"דרך לצדק ורצון טוב בינלאומי", וראה בה עדות לאובדן עוצמה אמריקאית בעולם. אולם יכולות השכנוע של קרטר שכנעו את ויין, שהחזיק בנכסים בפנמה והיה מיודד מאוד עם הנשיא עומר טוריחוס.
כשהגיעה משלחת סנאטורים אמריקאיים לפנמה באחת מארוחות הצהריים הודיע טוריחוס לחברי המשלחת שהם צפויים לפגוש "אורח מיוחד". הם נדהמו כשקיבל את פניהם לא אחר מג'ון ויין, שחשף שבנושא זה הוא מסכים עם קרטר ולא עם רייגן, ושהוא סבור שיש לתמוך בהסכם שיעגן את תעלת פנמה כמעבר ימי נייטרלי, שיבטיח מעבר בטוח לכל כלי שיט. ויין אף שלח לאחר מכן לכל אחד מהנוכחים מכתב אישי המפציר בהם לתמוך בהסכם. מעורבותו של ויין משקפת יפה את היכולת שהיתה לשניים לייצר דיאלוג אישי המתעלה מעל יריבויות פוליטיות.
מי עישן מריחואנה
שורשיו של קרטר כחוואי מגדל בוטנים בפליינס, עיירה קטנה בג'ורג'יה,שאוכלוסייתה הורכבה מכ-80% שחורים, השפיעה לא רק על תפיסת העולם שלו, אלא גם על טעמו המוזיקלי. הוא גדל סביב כנסיות שבהן נשמעה מוזיקה דרומית מסורתית, שירי בלוז וגוספל. ברדיו המשפחתי הוא שמע מעט ג'אז כשאביו הרשה. קרטר הבין היטב את הכוח של מוזיקה בבניית קהילה חזקה ומגובשת, וההבנה הזו סייעה לו לגייס את המוזיקה במה שהיה קמפיין נשיאותי פורץ דרך.
קרטר החל את המרוץ כמושל ג'ורג'יה, אבל שם לא מוכר ברמה הלאומית. אומנם זמרים ושחקנים המסייעים למועמדים לנשיאות הם עניין עתיק יומין בוושינגטון, אבל אלה תמיד היו אמני מיינסטרים בעלי שם, כמו פרנק סינטרה או ג'ודי גארלנד. קרטר בחר לגייס לצידו שמות גדולים שהיו מזוהים עם הצד הצעיר והמרדני יותר של התקופה. אחרי הופעה של האחים אולמן באטלנטה הוא הזמין אותם לערב בבית המושל, וביקש מהם עזרה בגיוס כספים. הלהקה התגייסה למאמץ, ולקונצרטים לגיוס כספים למענו הייתה השפעה עצומה: הכסף שנכנס שימש ממש ביום שאחרי כדי לרכוש זמן פרסום בטלוויזיה הלאומית.
התשוקה הגולמית והאותנטית של קרטר למוזיקה כבשה את לב האומנים. בוב דילן, שלימים הפך לאחד מחבריו הקרובים, סיפר שלפני שהוזמן לפגישה היה משוכנע שיפגוש "עוד פוליטיקאי", והופתע, כמו רבים אחרים, כשהכנסת האורחים של קרטר כללה האזנה לתקליטים של גיטריסט הבלוז אלמור ג'יימס על כוס משקה ושיחות מהנות על מוזיקה, ולא ניסיון להשתמש בה ככלי פוליטי. חיבתו לאומנים הועמדה למבחן כאשר גרג אולמן העיד במשפט סמים מתוקשר ושנוי במחלוקת, עדות שהייתה עלולה לפגוע פוליטית בקרטר נוכח הקשר ביניהם. קרטר לא תפס מרחק, אלא נשאר נאמן לחברו מהלהקה גם ציבורית, מה שהגביר את תחושת האותנטיות בדרך ששום קמפיין מהונדס לא היה יכול.
בספר הזיכרונות שלו סיפר ווילי נלסון שעישן מריחואנה בבית הלבן "יחד עם אחד מאנשי הצוות". לימים גילה קרטר שהיה זה בנו, וכי נלסון כתב כך בספר כדי שלא לפגוע במשפחה.
קונצרט ג'אז היסטורי
בשנת 1978 קרטר אירח קונצרט ג'אז היסטורי על מדשאת הבית הלבן עם אייקונים כמו דיזי גילספי, הרבי הנקוק, מקס רואץ' ורבים אחרים. זה היה קונצרט ראשון מסוגו שביקש לחגוג את הג'אז כאומנות אמריקאית ייחודית. קרטר ראה בג'אז - מוזיקה שחורה ו"ענייה" בבסיסה - סמל לכושר עמידות, קריאטיביות וחופש, מוזיקה שמסמלת את הערכים הדמוקרטיים אותם ביקש לקדם. צ'ארלס מינגוס, אמן הג'אז האנטי-ממסדי הידוע, שאז כבר סבל ממחלת ניוון שרירים, דמע על כסא הגלגלים שלו בעודו צופה בקונצרט. קרטר הניח יד מנחמת על כתפו, ברגע שהפך לאחת התמונות המפורסמות בהיסטוריית הג'אז.
בני הערובה מודים
ב-2012 הסרט "ארגו" בכיכובו ובבימויו של בן אפלק, הביא את סיפור משבר בני הערובה באיראן. הוא התמקד בתפקיד שמילא ה-CIA בהוצאתם של ששת הדיפלומטים האמריקאיים מהמדינה. קרטר, כחובב סרטים מושבע, אומנם הילל ושיבח את איכויותיו של הסרט והצהיר כי "הוא מקווה שהסרט יזכה באוסקר, כי מגיע לו" - אך במקביל הוא חידד את אי הדיוק ההיסטורי כשציין ש"90% מהרעיונות והתרומה לאירוע הגיעו מקנדה, ובפרט מהשגריר קן טיילר, שהיה הגיבור האמיתי".
הערותיו של הנשיא לשעבר הגיעו לאוזניו של אפלק, שמשחק בסרט את הגיבור, סוכן ה-CIA טוני מנדז - והשחקן זכר להגיד "תודה לקנדה" בנאום הזכייה של סרטו באוסקר לסרט הטוב ביותר.
נשיאותו של קרטר נותרת שנויה במחלוקת בקרב היסטוריונים ופוליטיקאים, ואופיינה כתקופה של מערבולות כלכליות, דיפלומטיות ופוליטיות לרוב. אבל לגבי המורשת שלו כפטרון של אומנות ומוזיקה אין מחלוקת כלל. גם אחרי שעזב את הבית הלבן הוא הצליח לגייס מוזיקאים, כמו אמני הקאנטרי גארת' ברוקס וטרישה יארווד, להפעיל ארגונים הומינטריים שעוזרים בבניית בתים באזורים מוכי אסונות טבע, בארה"ב ומחוצה לה. זוהי הוכחה נוספת לאמונה שלו שגיוס המוזיקה לא רק ככלי לגיוס כספים, אלא כמכשיר שינוי משמעותי, יכולה ליצור שינוי לא פחות מפוליטיקה. ויותר מכל, היא יכולה לקרב בין אנשים.