איש זק''א בבארי, הצילום הזוכה של חן ג' שימל
1
כ-170 עבודות של 69 צלמות וצלמים מוצגות בתערוכה "עדות מקומית" שנפתחה בשבוע שעבר במוז"א (מוזיאון ארץ ישראל) בתל אביב. כל צילום, אגרוף לבטן. פצע פעור. הרוב המכריע של העבודות בתערוכה, המוצגת זו השנה ה-21, שם במרכז העדשה את אירועי מלחמת 7 באוקטובר והשלכותיה על החברה הישראלית.
● 5 הערות | טרנד הסופגניות איבד שליטה וגם את הטעם הטוב
● התערוכה שחושפת את הקושי של קפקא עם היהדות
הצועד בתערוכה אינו מובל במסלול מובנה, שנקבע עבורו. הוא משייט בין הנושאים המרכזיים בה: המאבק לשחרור החטופים, התמודדותם של המפונים, האולימפיאדה והמשחקים הפראלימפיים, סוגיית גיוס החרדים ובתוך כל אלה, היום-יום בצילו של איום ביטחוני ממושך.
חלק מהתמונות, או דומות להן, כבר פגשנו בתקשורת. הלווייתו של רס"ר מיל' גל איזנקוט, בנו של השר והרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, שנהרג בעזה. עינב צנגאוקר, אמו של מתן החטוף בעזה, יחד עם ראומה קדם, שבתה תמר, חתנה יונתן (ג'וני) ושלושת נכדיה ארבל, שחר ועומר נרצחו בביתם בניר עוז. מאמן הג'ודו אורן סמדג'ה, ששכל את בנו עומר בעזה, חוגג עם הג'ודוקא פיטר פלצ'יק את הזכייה במדליית ארד. ריכוז הצילומים יחד, כל אחד כמעט מצלק, יוצר חוויה לא פשוטה, ומשרטט את ישראל 2024.
הקושי העיקרי למבקר הוא שלא מדובר בעוד תיעוד של רגע שחלף. זו עדיין המציאות. המרחק הנחוץ איננו.
2
בספרה "הצילום כראי התקופה", הסופרת והאקטיביסטית היהודייה־אמריקאית סוזן סונטג צוללת לשלל בעיות אסתטיות ומוסריות שהתעוררו עם התפתחותו של מדיום הצילום. מאז כתבה אותו ב-1977, העדשה (לרוב כחלק מהסמארטפון הצמוד) נמצאת בכל מקום, מנציחה גם רגעים שרירותיים וזניחים. אבל לצילום תיעודי, כמו זה שמככב ב"עדות מקומית", יש מהות אחרת.
סונטג עסקה באפקט הממסגר של הצילום על הרגעים שהוא מנציח, והתייחסה לצלם כאל אספן של רגעים, שחותר לחשוף את יפי החיים או את כיעורם.
אפקט אחר שיש למעשה הצילום, בעיני סונטג, טמון בכך שהוא מרדים את המתבונן מבחינה מוסרית, ויוצר ניכור מהאובייקטים המצולמים. קשה מאוד לראות את הניתוק הזה בתערוכה כמו עדות מקומית, בפרט זו של 2024. הכול כל כך קרוב. קרוב מדי.
״כל התצלומים הם בבחינת Memento mori" (תזכורת שהמוות אורב), כתבה סונטג בספרה. "לצלם הרי זה להיות שותף בארעיותו של אדם אחר, בפגיעותו, באי יציבותו. דווקא מפני שהם שולפים ומקפיאים את הרגע הזה, התצלומים הם עדות לטחינתו הבלתי נלאית של הזמן״. ומנגד היא מזהה גם יסוד של אלמוות שמקנה הצילום למצולם, את התמונה שמתקיימת עד אין סוף, גם אחרי שהאירוע חלף והתפוגג.
3
בשנים עברו חברה עדות מקומית לתערוכה הבינלאומית World Press Photo, אולם ה-7 באוקטובר טרף את הקלפים והחיבור נותק בתערוכה של 2023. זו - כמו התערוכה השנה - התמקדה במקומי בלבד, שסיפק הרבה מאוד פריימים בלתי נשכחים.
עדות מקומית חותרת לעידוד היצירה בתחום ומעניקה ליוצרים הבולטים בה פרס לקידום מצוינות בסך 10,000 שקל כל אחד. פרס סדרת השנה ניתן לזיו קורן, צלם "ידיעות אחרונות" שעקב בצילומיו אחר השיקום של אליי ואריאל גולן ובתם הפעוטה יעל, שנכוו קשות מבלון גז שהושלך לתוך ביתם במתקפת חמאס על כפר עזה. בפרס תמונת השנה על שם רועי עידן, צלם ידיעות אחרונות שנרצח באותה מתקפה, זכתה חן ג' שימל. זכתה - ועוררה סערה בביצת האומנות המקומית.
4
לאחר היוודע הבחירה בצילום של שימל כתמונת השנה, הועלו ספקות לגבי האותנטיות ועמידתה בדרישות התחרות, וצפו טענות כי כלל לא מדובר בצילום עיתונאי. בצילום נראה מתנדב זק"א אוסף רקמה אנושית מבית בקיבוץ בארי אחרי הטבח ב-7 באוקטובר. בידיעה שהתפרסמה ב"הארץ" נטען כי המצולם הוא אביה של הצלמת, איש העסקים יעקב (ג'קי) שימל, שעשה את עיקר הונו בנדל"ן, בעבר שותפו של נוחי דנקנר לשליטה באי.די.בי וכן של מאיר שמיר.
עוד נטען כי הצילום הוא תמונת יח"צ שנעשתה עבור ארגון זק"א, בניגוד להנחיות.
ב"עדות מקומית" ערכו בירור ומסרו כי לפיו, שימל עמדה בתנאי התחרות, המצולם אינו אביה והיא לא עבדה בשביל זק"א אלא עבור סוכנות פלאש 90. "באשר למשתמע כאילו היתה זאת תמונת יח"צ מבוימת", אמרה שימל בראיון, "המחשבה שאמרתי לעובד זק"א להפסיק את עבודת הקודש של ניקוי הדם כדי לעשות פוזה בשבילי היא מופרכת. עבודת קודש אינה מבוימת, היא נקלטת בעין העדשה ומשמשת עדות".
5
מבקרי התערוכה, שתיסגר ב-15 בפברואר, ימצאו בה גם הבלחות שאינן רק התגלמות השנה הקשה שעברה על ישראל. ילדים מגונדרים בתחרות ריקודים סלוניים, תנין שקוע במים, כלה חרדית ביום חתונתה. וברקע כל מה שנשרף ושבור מסביב, חולפת המחשבה, הַעוֹד יֶשְׁנָם כָּל אֵלֶּה? הַעוֹד מֻתָּר בְּלַחַשׁ בִּשְׁלוֹמָם לִדְרֹשׁ?