איזידית במוסול, עיראק, אפריל 2016. איזידיות התגייסו נגד אנשי דאע''ש שתקפו נשים מקהילתן / צילום: Reuters, Ahmed Jadallah
כל אדם המחשיב את עצמו יצור עם מצפון צריך לקרוא את הספר החשוב מבחינה מוסרית והומניסטית שכתבה ד"ר נעמי הלברטל לנדאו, "במלתעות הפטריארכיה - אלימות מינית ורצח עם". לכל הפחות יש לעיין בו ובמסקנותיו. בספרה היא קושרת, בצדק רב, תוך הוכחה מחקרית חותכת, בין אלימות מינית, בעיקר כלפי נשים - אך גם גברים צעירים, נערים וילדים מצויים במחקר שלה - ורצח עם. לאור הזוועות שחווינו כאן ב-7 באוקטובר 2023 ופשעי המלחמה של חמאס כלפי נשים, ילדים וגם גברים, אין אקטואלי מן הנושא הזה, ועוד בצל יום האישה הבינלאומי שחל השבוע.
● כשסופר ענק כמו וולבק מעריץ סופר אזוטרי כמו לאבקרפט, שווה לצלול לעולמותיו המסויטים
● "החתול" של ז'ורז' סימנון: בזמן שהשכונה נחרבת בפרויקט פינוי-בינוי, גם הזוגיות מידרדרת
ד"ר הלברטל לנדאו דנה באלימות קיצונית ובלתי נתפסת כלפי נשים בארבע נקודות על פני ההיסטוריה האנושית הקרובה לנו. לא מדובר בעת העתיקה ולא בימי הביניים, אלא באנשים בעת המודרנית והפוסט-מודרנית, כמוני כמוך, רוצה החוקרת לומר לנו, אנשים שחיו כאן עד לא מזמן, אפילו רק אתמול, ויכולת לפגוש ברחוב, ובעצם גם היום הם מצויים בינינו: גברים אלימים שבעיתות מלחמה תחת דתיוּת, תרבוּת ולאומנוּת, מתפרצת מהם האלימוּת החייתית ללא רחם, בחזקת הכול מותר.
מקרי המבחן הקיצוניים שלה הם אונס ורצח הנשים הארמניות בשואת ארמניה על ידי הטורקים; אונס ורצח אכזרי של אנשי שבט ההוטו נגד בנות שבט הטוטסי ברואנדה; נשים בוסניות במלחמת בוסניה; ולבסוף, המקרה המחריד שבו מרחיבה ד"ר הלברטל לנדאו את מחקרה, הוא אונס ורצח הנשים האיזידיות (כך צריך לכתוב על פי התעתיק, ולא יזידיות) - שגם אותו אין לתאר במילים, על ידי דאע"ש. חלק מרתק וחשוב הוא העדויות בסוף הספר של הנשים האיזידיות, נטולות שם במכֻוון, שלא יבולע להן, של נשים שחוו זוועות שהדף אינו יכול לסבול. כל הנשים המוזכרות בספר נפלו קורבן לאונס שיטתי כחלק מפרקטיקה של רצח עם, למטרת השפלה והכחדה של האחֵר, הנתפס כאויב אבסולוטי חסר תקנה.
הנשים קיבלו כתף קרה כי חוללו ע"י הצד השני
ד"ר הלברטל לנדאו מבססת את העבודה שלה על תיאוריות עכשוויות של פמיניזם ומִגדר, וכן נוגעת בתיאוריות קוויריות עדכניות וספרים ומחקרים בנושאים אלה. המחקר שלה הוא מחקר איכותני, כלומר אינו נשען על נתונים סטטיסטיים או מספָּרים יבשים, אלא מחקר הומניסטי שבבסיסו ההנחה שכל אישה, או עדות אישה, היא עולם ומלואו. המחקר האיכותני שלה מאמץ גישה נרטיבית שבמרכזה סיפורי החיים של הנשים, והוא בוחן אותם מנקודת מבט פמיניסטית.
שתי נקודות מעניינות מעלה ד"ר הלברטל לנדאו במחקרה ושווה להתעכב עליהן. הראשונה: ההנחה המוטעית שהנשים האלה הן קודם כול קורבן של עת מלחמה כי הן הגורם המוחלש ביותר בחברה שממנה באו. רוצה לומר, המצב הזה הוא פועל יוצא לא רק של עיתות מלחמה, אלא מקורו במה שמוכנה בפינו ימי שלום. ההוכחות הניצחות לכך הן שהן לא רק עונו, נאנסו ולעיתים רבות נרצחו באכזריות על ידי האויב; אלא גם כאשר חזרו לצור מחצבתן, אל עמן שלהן, במקום חיבוק והכלה, הן זכו לכתף קרה, שלא לומר להשפלה ולביזוי, כיוון שהן נתפסו כמי שחוללו על ידי הצד השני. הנה שתי דוגמאות מאלפות מתוך הספר, על פגיעה פטריארכאלית שהובילה לבגידת העם המותקף בנשותיו:
"ישנם מקרים, למשל ברצח העם שבוצע נגד הבוסנים, שבהם אונס של אישה אחת בלב הכפר זרע כל כך הרבה אימה וטרור, שתושביו ברחו עוד לפני שנורתה ירייה אחת. כלומר, ידוע מראש שהמעשה יערער את הקהילה". ואכן, לא אחת, הציפיות מן הנשים הללו הן לאבד עצמן לדעת במקום להיאנס, או אחרי האונס שלא יביאו לעולם את ילדי האויב; לפעמים הן נרצחות כי כביכול חוללו על ידי בני משפחה. הנה דוגמה נוספת: "בעל הסמכות הדתית המרכזי של האזידים, הבבא שיח', פסק באופן חריג שנשים אזידיות שנאנסו יכולות לשוב לקהילה. זאת בניגוד לְמה שהיה מקובל בתרבות האיזידית לפני כיבוש דאע"ש, שאישה שאנס אותה מוסלמי הפכה למוסלמית ולא יכלה לחזור לחיק משפחתה".
הקשר בין אונס לרצח עם מובנה בתפיסה גברית
הנקודה המעניינת השנייה היא ההנחה, בעקבות מחקרים, כי גם גברים, נערים וילדים שנאנסו עברו בעצם תהליך המתקרא בטרמינולוגיה של המחקר הקווירי "פמיניזציה", כלומר הם נתפסו כנשיים וכרכוש הגבר בעת מלחמה ובכלל - ולכן הייתה לגיטיציה לעשות בהם את המעשים הנוראים הללו.
יוצא אפוא שהאונס והרצח, או רק האונס, הוא אקט השפלה לאומית של האויב. יתר על כן, נשים איזידיות נסחרו ונמכרו גם לא בעיתות המלחמה לגברים בעולם. דוגמה מצוינת היא של האישה האיזידית שנתגלגלה לעזה, נמצאה בעת מלחמת "חרבות ברזל" והושבה לביתה. נשים בוסניות שנאנסו, למשל, הופצו כחומר פורנו במערב בקרב גברים.
המסקנה המתבקשת כאן היא שהקשר בין אונס לרצח עם הוא לא רק חברתי-תרבותי-לאומי, הוא אכן גם כזה, אבל הוא בראש ובראשונה מובנה בתוך התפיסה הגברית של מהות החברה האנושית. ואם תאמרו שיש גם נשים שנוהגות כך, לד"ר הלברטל לנדאו יש תשובה הולמת גם לזה, מלֻווה ומגובית בדוגמה. תשובתה, המתקבלת על הדעת, היא שנשים אלה פשוט אימצו דפוסי חשיבה גבריים דומיננטיים בחברה.
"עדותה של אחת הנשים היחידות שנשפטו בבית הדין הבינלאומי שחקר את הפשעים ברואנדה, משקפת לעומק את ההבנה המגדרית הזאת. אישה ששמה נירמסוהוקו הייתה אחראית על אחד המחוזות ברואנדה, ובתחום סמכותה, בעידודה ובפקודתה, התבצע אונס ורצח המוני. באותו מחוז נשים משבט ההוטו אנסו גברים מבני שבט הטוטסי, ועדוּת אחת מתארת שלוש נשים שהחזיקו גבר טוטסי במשך תקופה בעבדות מינית תוך כדי שהן מטיחות בו שגברים טוטסים הם יהירים ואיבדו את כוחם".
ובכל זאת, נימה של ביקורת קלה יותר על איך מאשר על המה. אף שד"ר הלברטל לנדאו נוטה לפעמים - זה קורה הרבה בעיבודי דוקטורטים פרטניים לספר, בעיקר לאנשי אקדמיה מובהקים שרוצים שדבריהם יובנו - לחזור על דברים שכבר כתבה לשם הדגשה, דהיינו יש לפעמים פסקאות שחוזרות על עצמן באופנים שונים אחרי שכבר הבנו את לב הדברים, למרות זאת, זה ספר שכל בן אנוש המכבד את עצמו ואת סביבתו חייב לקרוא - כדי להבין מי הוא ומה הוא, מניין בא ולאן כדאי לו ללכת, מתוך בחירה הומניסטית מלאה.