50 שנים אחרי שיצא לראשונה "קן הקוקייה" (One Flew OVer The Cuckoo's Nest), הסרט היה אמור להיות כבר ענתיקה. אגף פסיכיאטרי, חליפות לבנות, טיפול בשוק חשמלי. אבל ב-2025 הסרט נראה פחות כמו שריד מימים עתיקים, ויותר כמו שיעור רלוונטי מאוד על מבני כוח.
● סרט האנימציה שלא פחד לגעת בחרדות והשאיר אבק לדיסני: 30 שנה ל"צעצוע של סיפור"
● הדמויות האהובות של הוליווד חוזרות לתחייה באמצעות AI
עוד לפני שלל פרסי האוסקר, ולפני שהמבט הזחוח של ג'ק ניקולסון הפך לסמל קולנועי של מרדנות והתרסה, "קן הקוקייה" היה ספר. קן קייסי כתב אותו בנסיבות שלא יכלו להיות מוזרות אך הולמות מהן: בשנות ה-60 קייסי עבד במשמרות הלילה בבית חולים, וביום התנדב למה שהאמין שהיו מחקרים ממשלתיים על סמים. בפועל, הוא השתתף בעל כורחו במה שידוע כ-MK-ULTRA, המבצע החשאי של ה-CIA לשליטה פסיכולוגית, שהשתמש על בני אדם בחומרים כמו LSD ופסילוסיבין ושיטות מפוקפקות אחרות.
החוויה עיצבה מחדש את תפיסת העולם שלו. הוא הפנים שהממסד לא צריך להפעיל אלימות כדי לשלוט באדם, אלא יכול פשוט "לארגן מחדש" את תפיסתו של המציאות. עבור קייסי, האגף הפסיכיאטרי לא היה מטאפורה, אלא אוטוביוגרפיה. ה"קומביין" (כפי שהוא כינה את המכונה הבלתי נראית ששולטת חברתית) לא היה אלא בית החולים המטאפורי, רק בווליום גבוה בהרבה.
האב חלם, הבן ביצע
הספר הפך למחזה ברודוויי בכיכובו של קירק דאגלאס, שרכש את הזכויות לעבד אותו לסרט. הוא בילה כעשור בניסיונות לשכנע אולפנים להשקיע בו ולצלם אותו כשהוא בתפקיד הראשי. אבל להוליווד של שנות ה-60 לא היה חשק להתעסק עם סרט שלועג לסמכות ומציג מוסדות פסיכיאטריים כמכונה שלועסת אנשים במקום לרפא אותם. בסופו של דבר דאגלאס היה מבוגר מדי לתפקיד, והעביר את הפקת הפרויקט לבנו מייקל, אז שחקן מתחיל ואלמוני.
הבחירה המעניינת הראשונה של דאגלאס ג'וניור היתה במילוש פורמן, במאי צ'כי שגדל תחת משטר דכאני, שזיהה אינסטינקטיבית את המהות הפסיכולוגית בלב ספרו של קייסי. פורמן התעקש לצלם בתוך מוסד פסיכיאטרי אמיתי ומתפקד באורגון, עם רופאים ומאושפזים אמיתיים מסתובבים במסדרונות. התוצאה היא סרט שנראה חצי דוקומנטרי וחצי אגדה, אלגוריה מצולמת תחת אורות פלורסנט בוהקים. פורמן, ניקולסון ושאר הקאסט הצליחו להפיח חיים בדרמה שהיתה עלולה להראות יבשושית משהו.
אחת הבחירות הנוקבות של פורמן מתרחשת בסצנה פשוטה לכאורה על השאלה האם המטופלים יורשו לצפות במשחק האליפות של ליגת הבייסבול. מק'מרפי (ניקולסון) דורש הצבעה דמוקרטית, האחות ראצ'ד (לואיז פלטשר) מסכימה. אבל כשמק'מרפי משיג רוב ברור, היא מבטלת ברוגע את התוצאה ומכריזה שהמצביעים "אינם מבינים את השאלה", ולכן קולותיהם בטלים.
זה תיאור מצמרר של כוח פרוצדורלי. של מערכת שמשמרת מראית עין של דמוקרטיה תוך שהיא מוודאת שדבר לא ישתנה. השפה שלה מנומסת, שלווה, אדמיניסטרטיבית, וכך המשל אפקטיבי יותר. תגובתו האייקונית של מק'מרפי: הוא יושב מול טלוויזיה כבויה, מקריין את המשחק הלא קיים בפרטי פרטים, מדליק את האגף כולו בדמיון. המטופלים מריעים, ולרגע הממסד מאבד שליטה - לא כי הכללים הופרו, אלא בגלל שהמציאות נתבעה מחדש על ידי ה"המון".
הבריחה היא הניצחון
האחות ראצ'ד היא הדמות המטרידה ביותר בסרט, לא בגלל שהיא מפלצתית, אלא כי היא לא באמת כזו. טיוטות מוקדמות של התסריט תיארו אותה כנבלית קלאסית, אך פורמן התעקש שהיא תהיה מנומסת, שקטה ומתונה ללא דופי. פלטשר מגישה הופעה של ריסון קפוא. האלימות שלה תמיד פרוצדורלית. הסמכות שלה מכוסה במילות דאגה. היא שולטת בגברים כפי שמוסדות מודרניים שולטים בנו: באמצעות הסברים, הבהרות וחיוך טיפולי.
מק'מרפי של ניקולסון, לעומת זאת, אינו גיבור טהור. הסרט מצהיר בבירור שהוא הורשע בבעילה בהסכמה, ופורמן סירב לרכך את זה. זו בחירה נועזת ולא נוחה שגוררת מסר פשוט: המורדים שמנסים לפרק מערכות הם רק לעיתים נדירות מגדלור מוסרי חף מכל עוולה, כי הדחף האנושי שמניע התנגדות מגיע לעתים קרובות מאנשים שנכשלים במבחני "טהרנות".
המתח הזה חיוני למבנה של הסרט: המוסד מסודר, האדם מבולגן. האחד משמר סדר. השני מייצר חיים. כמובן שמק'מרפי לא "מנצח". לא במובן ההוליוודי הקלאסי. הלובוטומיה (ניתוק של אזורים באונה הקדמית של המוח) שהוא עובר היא תזכורת אכזרית לכך שמוסדות מאריכים ימים יותר מאינדיבידואלים. הם סופגים זעזועים, מנטרלים איומים וממשיכים הלאה. ולמרות זאת, פורמן הצליח לא להכנע למסר פטליסטי. משהו נשבר ונפתח בגברים שעברו עם מק'מרפי את המסע, ובצ'יף יותר מכולם. הבריחה של הצ'יף היא הניצחון האמיתי של מק'מרפי - לא מבני, אלא רוחני. חלון נשבר. אדם רץ. נשמה אחת מוכיחה שהמערכת אינה בשליטה מוחלטת.
הסרט גרף את חמשת פרסי האוסקר הגדולים (הסרט הטוב ביותר, הבמאי, השחקן, השחקנית והתסריט המעובד) והיה לסרט השני בלבד בהיסטוריה שהשיג זאת (אחרי "זה קרה לילה אחד" מ-1934). זה לא היה רק גמול עבור מאמץ קריאטיבי, אלא גם הכרה של הוליווד בהשתקפות של עצמה. אמריקה ב-1975 היתה מותשת מווייטנאם, מלאת תחושת תיעוב מווטרגייט, וחשדנית להפליא כלפי המוסדות שלה. "קן הקוקייה" תפס את מצב הרוח הלאומי בבהירות מבהילה. טקס האוסקר היה פשוט הרגע בו "התרבות" הודתה במה שהסרט גילה לעולם.
דפוס מעניין הופיע 16 שנים מאוחר יותר, כש"שתיקת הכבשים", סיפור נוסף הבנוי סביב פסיכיאטריה, מניפולציה ושיפוט מוסדי, הפך לסרט השלישי והאחרון (בינתיים) שזכה באותם חמישה פרסי אוסקר. שניים מהסרטים המעוטרים ביותר בהיסטוריה של הוליווד עוסקים במערכות פסיכיאטריות לא בגלל שהוליווד מוקסמת ממחלת נפש, אלא בגלל שפסיכיאטריה מאפשרת הטלת אור מעניינת על שאלות כמו מהי שפיות, מה מוסרי, כיצד מערכות מסווגות מה נכון לעשות, ומה קורה כשיחידים מסרבים להיכנס לקטגוריות של טוב ורע.
במובן זה, "קן הקוקייה" הוא מודרני להפליא. הממסד שהוא מותח עליו ביקורת פשוט עבר אבולוציה: הוא הפך לדיגיטלי, שקט, אלגוריתמי. האגף של היום הוא מנוע המלצות, פיד, מערכת אוטומטית שמשגיחה על "תוכן בלתי הולם", וקובעת מה לחשוב על כמעט כל נושא שבעולם.
פיד במקום לובוטומיה
אולי זו הנקודה שבה המציאות עולה על הדמיון הקולנועי: המערכת הדיגיטלית לא צריכה לחשוש ממק'מרפים, כי היא מתוכננת לנטרל אותם הרבה לפני שהם מגיעים לדלת. האלגוריתם לא מנסה לשלוט בהמונים דרך לובוטומיה, אלא באמצעות ניווט תודעתי מדויק, חיזוק מושכל של ההטיות הקיימות של אדם, והעלמה שקטה של כל רעש שיכול להצית התעוררות קולקטיבית.
ניצחון הקומביין המודרני הפך את המרד של מק'מרפי ללא נחוץ. זו אולי הגרסה המפחידה ביותר של הקומביין: אם ראצ'ד הייתה האנושיות הקפואה של הממסד, האלגוריתם הוא האדישות המושלמת שלו. הוא מבטיח שכולנו נישאר מנוהלים וממוקדים במסך, בפינה שלנו באגף הדיגיטלי.
"קן הקוקייה" מזכיר לנו שהמרד האמיתי מתחיל בשמירה על הזכות לחלוק על המציאות המוסכמת, דרך יציאה מתוך הפינה שתוכננה לנו בקפידה. השאלה היחידה שנותרת היא: בעולם שנועד לשמור אותנו מנוהלים, בתוך מערכות שמבטיחות "חוויית משתמש" תוך אכיפת קונפורמיות, האם אנחנו עדיין זוכרים איך לשבור חלון ולברוח?