הכותב הוא די ג'יי, מפיק מוזיקלי בינלאומי (Vooz Brothers) ובעלים של חברת מוזיקה לאירועים בארץ ובחו"ל
השנה הזאת הייתה שנה פורייה לאמנים הוותיקים. ניל יאנג בן ה-80 עתיד להוציא החודש אלבום חדש, פול מקרטני בן ה-84 הוציא במאי את אלבום הסולו ה-20 שלו, ואייקון הקאנטרי ווילי נלסון שחרר אלבום אולפן בעודו בן 93.
הם לא היחידים להוכיח שהקריירה של אמן כבר לא חייבת להסתיים כשהוא מזדקן. תשאלו את ברוס ספרינגסטין, איגי פופ, בוב דילן או הרולינג סטונס. הדינוזאורים האלה, שמזמן יכלו לשחק ברידג' באיזה בית אבות מפונפן, מחזיקים יחד בהון מוערך של מיליארדי דולרים. אבל הנתון המעניין יותר הוא לא כמה כסף הם צברו - אלא כמה כסף הם עדיין מייצרים.
● "חברות התקליטים מעדיפות ללכת על בטוח - אז מקדמים אומנים שכבר יש להם כוח בסושיאל"
● איך עושים כסף ממוזיקה של הרחוב: הסיפור המרתק של ההיפ הופ הישראלי
השמות שממשיכים לייצר כותרות גדולות, הכנסות חסרות תקדים, סיבובי הופעות מפוארים ואלבומים חדשים ומוערכים הם לפעמים בני פי שלושה ויותר מכוכב הטיקטוק הממוצע. בישראל, שבה תרבות הפופ עדיין מקדשת במידה רבה את החדש והצעיר, אמן מתבגר נדרש כמעט לבחור: להמשיך לבצע את הלהיטים שבנו את הקריירה שלו, או להיעלם.
אנחנו אוהבים את הקלאסיקות שלנו - אבל לא תמיד מוכנים לתת לדינוזאורים צ'אנס ליצור קלאסיקות חדשות. אז יש את שלום חנוך (שחגג לאחרונה 80, מזל טוב!) , שלמה ארצי או מרגלית צנעני ילידי שנות ה-40 (שיהיו בריאים וחזקים) שעובדים, מופיעים ומקליטים, אבל לרוב, גיל מסוים מסמן מעבר מאומן פעיל לדמות נוסטלגית. השאלה היא האם הגורם הוא שוני תרבותי, אולי חוסר הסבלנות הישראלי והצורך התמידי לכתור כתרים חדשים?
"אולי זו תהיה ההופעה האחרונה שלהם"
"היום, בעידן הסטרימינג, אף אחד לא עושה כסף מהקלטות", מסביר שרון מולדאבי, סולן להקת "גן חיות" לשעבר, מייסד-שותף ומנכ"ל הפלטפורמה המוזיקלית Josie. "גם המוזיקאים הכי מוסטרמים כמו ריהאנה או באד באני עושים את הכסף שלהם מהמותג. הדינוזאורים, בכל פעם שהם מוציאים אלבום, גם יוצאים לסיבוב הופעות עם מספר הכרטיסים הגדול ביותר שנמכר -אולי מלבד טיילור סוויפט שמאתגרת אותם".
מולדאבי מנמק: "זה קורה בגלל הפומו - אולי זו הפעם האחרונה לראות הופעה שלהם. גם יש אטרקציה במופע בסדר גודל כזה, שמביא לא רק מעריצי ליבה לקנות כרטיס, וזה הרבה יותר עוצמתי, סוג של 'אירוע', מאשר לראות אמן חדש. בעבר חברות התקליטים הגדולות היו אומרות לעצמן, 'נשקיע הרבה כסף במוזיקה חדשה, 90% יכשלו, אבל מה-10% שיצליחו, נעשה את ההכנסות הגדולות'. מאז הקורונה הן יודעות שאין הכנסות גדולות ממוזיקה חדשה. במקביל קהל בוגר עם הרבה יותר זמן פנוי התגבר על המחסום הטכנולוגי, וגילה את הסטרימינג - מה שגרם לרוב התכנים להיות של מוזיקה ותיקה יותר".
מולדאבי מקשר את זה גם לקהל הצעיר. "בהופעות של 'איפה הילד' או 'מוניקה סקס' יש בקהל המון טינאייג'רים. לא אכפת לדור הצעיר לשמוע מוזיקה כמו ההורים. אין את המרדנות שהייתה לנו, והייתה מאוד חשובה לזהות שלנו. גם לא אכפת להם אם השיר יצא אתמול או לפני 30 שנה, או באיזה לייבל. בנוסף זה דור שלא הולך לחנויות מוזיקה ולא נחשף כמו פעם לדברים החדשים. הכוח עבר לאלגוריתם. צעירים שנחשפים בפלטפורמות לשיר של פליטווד מק, מקבלים בלחיצת כפתור את כל ההיסטוריה המוקלטת של ההרכב. הכול נגיש. בעבר האינטרס היה לדחוף את האלבום החדש בכל אמצעי התקשורת. היום האינטרס אחר, ומושפע מהקטלוגים של המוזיקה שבבעלות חברות התקליטים וממה שמוסטרם יותר מהאחרים - ובסוף אלה הקלאסיקות. זה מאוד מקשה על אמנים חדשים לבלוט".
יצירה חדשה ולא אוסף שירי מורשת
אלבומו מהשנה של מקרטני, The Boys of Dungeon Lane, נכנס בחודש שעבר לרשימת 12 המועמדים לפרס מרקיורי הבריטי לאלבום השנה, לצד אומנים צעירים בהרבה. בגיל 84, הוא הפך לאמן המבוגר ביותר ברשימה. הרולינג סטונס לא הסתפקו בקאמבק החד־פעמי של Hackney Diamonds מ-2023. ביולי השנה הם הוציאו את Foreign Tongues, אלבום אולפן חדש בן 14 שירים שנכנס הישר למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי. הוא הוקלט בלונדון בתוך פחות מחודש, ונשען על ה-DNA המוכר שלהם - בלוז, רוקנרול, ריפים של ריצ'רדס (83) והקול המזוהה של ג'אגר (82)- אבל מנסה להישמע כמו יצירה חדשה ולא כמו אוסף שירי מורשת. גם זה לא פחות מפסיכי.
השאלה המעניינת היא איך הם מצליחים לחדש, ואיך הקהל מוכן לשמוע מהם משהו חדש. "הם לא יודעים משהו אחר. החיים שלהם זה הבמה, האולפן. הכסף הוא לא המניע", מפרשן מולדאבי. "אין להם מה להוכיח, אבל יש להם מה לקדם. האלבומים של ספרינגסטין והסטונס למשל נחשבים פוליטיים. בגיל מסוים ובשלב מסוים בקריירה, אין להם מה לסכן, וזה לכאורה טבעי יותר".
מקרטני, הסטונס וספרינגסטין מוכיחים שהקהל מוכן לשלם הרבה מאוד כסף כדי לראות את הגיבורים הוותיקים שלו, אבל יש גם צד שני לתמונה. בתקופה הנוכחית אפילו Garbage, להקה שמכרה יותר מ־20 מיליון אלבומים בקריירה שלה, הודיעה כי היא מצמצמת משמעותית את פעילות ההופעות. הסולנית שירלי מנסון הסבירה כי כלכלת הטורים הפכה כמעט בלתי אפשרית: עלויות ההפקה, השינוע והצוות קפצו, בעוד שהקהל נעשה בררן יותר. הופעה גדולה בוומבלי ארנה, לדבריה, בקושי הגיעה לאיזון. בנוסף התופעה שקיבלה את השם "Blue Dot Fever" - הכחול של המושבים הפנויים במפות Ticketmaster לא פסחה על אמנים כמו פוסט מלון או פוסיקאט דולס, שביטלו הופעות בגלל מכירות דלות. העולם שייך לצעירים? לפעמים הניסיון, הפרספקטיבה והשריטות של החיים הם נטו יתרון.
