1 בין הכניסה למרכז פרס לשלום ולחדשנות ביפו, לים הכחול מאוד שנמתח מאחוריו, ניצבת מכולה צהובה. אותה מכולה שבה התחבאו 17 מבלי ומבלות פסטיבל הנובה במשך שעות ארוכות, מנסים להיטמע תחת מעטה שקיות זבל. מחבלי הנוח'בה רצחו תשעה מהם. על המכולה מתנוססות ההודעות האחרונות שכתבו לאהוביהם. שם, לפני הכניסה לתערוכה "החלל שנשאר", כדאי לקחת נשימה.
● הצלם האמריקאי שראיין 100 ישראלים: "גיליתי כמה ישראל מורכבת ופרועה - ואני רק רוצה לדעת יותר"
● דארת' ויידר פוגש את פרידה קאלו: המוזיאון שמסודר אחרת מכל מה שהכרנו
לקראת יום השנה השלישי לטבח 7 באוקטובר נפתחה תערוכת זיכרון ייחודית, ביוזמת מועצת אוקטובר ובשיתוף מרכז פרס. התערוכה, שתוצג עד 15.10, כוללת עשרות חפצים אישיים של נרצחים וחטופים-חללים, שמספרים מה קדם ליום שבו הכול השתנה.
2 חולצת סוף מסלול, אבני לגו, סיר ג'חנון, כורסת טלוויזיה, גיטרה קלאסית. ישראליות יפה מצטיירת מהחפצים הניצבים פה. כזאת שכולנו מכירים היטב.
הפריטים רחוקים מלהיות אוסף מוזיאלי מעונב. הם עדות לחיים שרגע לפני האסון פעמו כאן. ובכלל זו הייתה הבחירה שהנחתה את האוצרת עמק קידר-גומעה, בתערוכה שיזמה עופרי ביבס-לוי, אחותו של ירדן ביבס. כך גם ההחלטה להראות סרטונים מחייהם של הנרצחים, חלקם אפילו מעלים חיוך לרגע, עד שנזכרים שהמצולמים כבר אינם. מיצג הנובה כולל וידיאו של החוגגים, משוחררים ויפים, לקול מוזיקת הטראנס שנשמעה שם ברעים. בלי מראות האימה מהרגע הבא.
3 החפץ המוצג, בהרבה מקרים, הוא הפריט האחרון שנשאר להורים מהילדים שלהם. איל אשל, אביה של התצפיתנית רוני אשל שנפלה במוצב נחל עוז, בקושי הסכים לתת את הכומתה שלה, שריד אחרון. הסטטוסקופ של הפרמדיקית עמית מן מזכיר מה עשתה עד רגעיה האחרונים. יומן התודה של נועה מרציאנו, שנרצחה בשבי בעזה, הוא כמו אגרוף בבטן.
4 בפינה שמוקדשת לגן תות, הגן של ילדי קיבוץ ניר עוז, הוצבו בתחילה גם אופני האיזון של אריאל ביבס, כתומים כמותו. בפינה מנגד ניצבו 44 כוכבי קרמיקה שנוצרו לזכר 44 ילדים ובני נוער שנרצחו בטבח, מרחפים מעל הטרמפולינה של כפיר ביבס הקטן. כשהגיע ירדן ביבס לערב פתיחה, הוא ביקש "שהילדים שלי יהיו יחד", וכך אוחדו הטרמפולינה והאופניים המיותמים.
5 פריט אחד הופיע אצל שניים מהחללים. הספר "האדם מחפש משמעות" (1946) מאת הנוירולוג והפסיכיאטר היהודי-אוסטרי ויקטור פרנקל, המבוסס על חוויותיו כניצול מחנות הריכוז הנאציים. הספר מתנוסס גם לצד תמונתו של יגב בוכשטב, איש ספר ומוזיקה, כיצירה שדיברה אל ליבו; וגם לצד זו של הרש גולדברג פולין, שניהם נרצחו בשבי חמאס. החיבור של הרש לספר הזה נחקק בתודעה הציבורית עם שחרורו של החטוף אור לוי, שהעיד שמשפט מתוך הספר, עליו חזר הרש, סייע לו לשרוד: "מי שיש לו איזה 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'".
פרנקל לקח את המשפט מהפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה, בהתייחס לכוחות הנפש שנדרשו ממנו כדי לשרוד את השואה. זהו בעצם הבסיס לתורת הלוגותרפיה שפיתח פרנקל - ריפוי באמצעות משמעות. לפיה, המניע העמוק ביותר של האדם הוא השאיפה למשמעות בחיים, אותה הוא יכול להשיג דרך שלושה ערוצים עיקריים: עשייה או יצירה, מה שהאדם נותן לעולם; התנסות בחוויה משמעותית של ערך; והיחס שהוא מאמץ כלפי סבל בלתי נמנע.
לפי פרנקל, למשמעות יש ערך הישרדותי בעולם. הוא נוגע ביכולת לקחת אובדן, מוות או כאב קולקטיבי, ולהמיר אותם למשמעות. התערוכה הזאת במרכז פרס עושה בדיוק את זה - מעמידה מיצב שהוא שיר הלל לחיים, הטבעיים, הפשוטים, היפים שהיו, וכך מנציחה את המהות והערכים של אנשים שאינם עוד.
ועוד לפי פרנקל, דבר מהעבר אינו הולך לאיבוד - כל מה שקרה נשמר ב"אסם המלא של העבר". אף אחד לא יכול לקחת מהנרצחים את מה שחוו, מה שלמדו, מה שהעציב אותם ומה שהצחיק אותם. מה שנמצא בעבר ניצל מהזמניות והפך לנצחי. כמותם.
התערוכה תוצג עד 15.10 במרכז פרס, קדם 132 תל אביב-יפו. מחיר כרטיס 40 שקל, למחזיקי דיגיתל (תושבי תל אביב) 30 שקל
