1 זה יותר מחצי מאה לארנב מיץ פטל יש מראה מאוד מוגדר. מאז ראה אור ספרה של חיה שנהב ב-1970, דורות של ילדים ישראלים הכירו את הארנב, האריה והג'ירפה שאיירה תמרה ריקמן, מאופיינים בקווים מקושקשים, פרופורציות משונות למדי וצבעוניות מוגבלת. למי שגדל עליו או הקריא אותו לילדיו, קשה לדמיין אותו אחרת.
● החוקר שמחפש תרופה לסרטן וזה שמלמד AI לא לשקר: הספר שילהיב ילדים על מדע
● מה מלמדים החפצים שנשארים אחרינו
האיורים האלה שנויים במחלוקת, ובהחלט רחוקים מהאסתטיקה המלוטשת והעגלגלה שמזוהה היום עם ספרי ילדים. יש מי שרואים בהם קסם חד-פעמי, בעוד אחרים מתקשים להבין איך הציורים המגושמים הם חלק מאחת הקלאסיקות האהובות בספרות הילדים המקומית. כעת, לרגל יום הולדתה ה-90 של שנהב, הזמינה הוצאת עם עובד מאיירים להציע לספר פרשנות חזותית טרייה, עם אפשרות גם למהדורה מאוירת חדשה.
2 בספר ילדים, אולי יותר מבכל יצירה ספרותית אחרת, איור מחדש הוא לא בהכרח דרך לגיטימית להעניק לקלאסיקה חיים חדשים. אם "מיץ פטל" שרד 56 שנה, כשהצורה היא חלק בלתי נפרד מהיצירה, למה הוא צריך בכלל שיפוץ?
המראה של מיץ פטל הוא לא בחירה אומנותית נטו. הצבעוניות המוגבלת שלו, למשל, נולדה כי הדפסה בארבעה צבעים הייתה עסק יקר ב-1970, ולכן חלק מעמודיו הודפסו בשני צבעים בלבד, אדום וכחול. כך, מה שנולד לפחות בחלקו כאילוץ, הפך עם השנים לסימן היכר.
3 את סגנון האיור עצמו קשה להסביר באילוצים כאלה, ובהחלט אפשר לראות בקווים הלא מהוקצעים, הפרופורציות המשונות והמראה הילדותי שפה אומנותית מובחנת. חוקרת ספרות הילדים יעל דר (במאמרה "והילד הזה הוא ארנב") הצביעה על הקשר בין האיורים הנאיביים של ריקמן לבין אופיו החריג של הספר שלא מנסה לחנך או להוביל את גיבוריו למסקנה מוסרית מסודרת, ובמקום זה מעניק להם מרחב של סקרנות ובחירה.
השילוב של החלטות יצירתיות, מגבלות דפוס ויותר מחצי יובל של קריאה חוזרת הופך את האיורים לדימוי שכאילו לא יכול להיראות אחרת. אבל האם זו יצירה חזותית יוצאת דופן, או שפשוט קשה לנו להפריד בין מה שאנחנו אוהבים לבין מה שהתרגלנו לראות? ייתכן שהסיפור הזה מאויר אחרת יחשוף מה באמת מיוחד באיורים המקוריים?
4 בספרי ילדים, איור הוא לא רק קישוט לטקסט, או אמצעי שחוסך מהקוראים את הצורך לדמיין. המילים והציורים מנהלים דיאלוג שבו לפעמים האיור משלים מה שהטקסט אינו מספר, לפעמים מוסיף משמעות, לעתים סותר אותו ויוצר אירוניה.
הסופר והמאייר מוריס סנדק טען שאיור טוב צריך לספר סיפור נוסף, מעט שונה מזה שמספרות המילים, אחרת הוא רק מהדהד אותן. בקלאסיקה שלו "ארץ יצורי הפרא", ככל שהגיבור מקס נשאב אל עולם הדמיון, האיורים משתלטים על העמודים, עד שהם דוחקים מהם את המילים.
לפי הגישה הזו, החלפת איורים בספר ילדים דומה להחלפת פסקול בסרט, וגם זה כבר קרה: ב-1985 הפיץ רידלי סקוט את סרט הפנטזיה "אגדה" עם שני פסקולים שונים. האירופאים שמעו את הפסקול ההוליוודי-תזמורתי שהלחין ג'רי גולדסמית, ואילו בארה"ב נשמעה מוזיקה אלקטרונית של להקת Tangerine Dream.
שנה קודם לכן הציג המפיק ג'ורג'יו מורודר גרסה חדשה ל"מטרופוליס", יצירת המופת האילמת של פריץ לאנג מ-1927, עם פסקול שכלל שירים של פרדי מרקיורי ובוני טיילר. זה כבר עורר ויכוח על הלגיטימיות של עדכון קלאסיקה לטעם העכשווי.
הטענה הזו עובדת לשני הכיוונים: אם שינוי של מרכיב אומנותי יכול לשנות את האופן שבו אנחנו חווים יצירה, הוא יכול גם לאפשר לגלות בה משהו חדש. ואם איור הוא פרשנות לטקסט, למה שהראשונה תהיה האחרונה? מאייר אחר עשוי להעניק הזדמנות לקריאה אחרת.
5 הוויכוח הזה ותיק כמעט כמו ספרי הילדים המאוירים עצמם. ב"אליס בארץ הפלאות" של לואיס קרול מ־1865, האיורים של ג'ון טניאל הם חלק בלתי נפרד מהספר, ועזרו לעצב את דמותה של אליס בתודעה. כשארתור רקהאם פרסם ב-1907 איורים חדשים, היו שראו בניסיון להחליף את ציוריו של טניאל חילול קודש.
זה כמובן לא הפריע לדורות של אמנים, בהם סלבדור דאלי, רלף סטדמן וטובה ינסון, להציע אליס משלהם, כל אחד בשפתו הייחודית. כל גרסה הפכה להזמנה לקרוא מחדש את הסיפור דרך עיניים אחרות, בלי לוותר על אליס של טניאל.
דוגמה קיצונית יותר היא "הנסיך הקטן", שאנטואן דה סנט אכזופרי כתב ואייר בעצמו. רק השנה הופיעו שתי מהדורות מאוירות חדשות, אחת של האמנית הספרדייה מריה הסה ואחרת של סטודיו MinaLima, שהעניק לספר כמאה איורים חדשים ואלמנטים אינטראקטיביים. אפשר לאהוב את התוצאה או לא, אבל קשה להגן על הטענה שגרסאות חדשות פוגעות במעמד המקור. יצירה שמעוררת אומנים לראות בה דברים אחרים, מוכיחה משהו מכוחה. האלטרנטיבה למקור לא מוחקת אותו.
6 המפתח אולי טמון בהבדל בין פרשנות חדשה לבין ניסיון לשפר יצירה רק כי האסתטיקה שלה נתפסת כמיושנת. לא כל מה שנראה לנו היום מיושן היה פגום מלכתחילה, ולא כל מה שנראה לנו היום משופר יעמוד באותו מבחן זמן.
השאלה החשובה היא כנראה האם החידוש מצליח לגרום לנו לראות ביצירה משהו חדש. בסופו של דבר, קלאסיקה היא יצירה שיש תמיד סיבות טובות לחזור אליה, גם אם בכל פעם היא נראית קצת אחרת.
