מריחים מחלות: האף ככלי אבחון
חוש הריח הוא אחד החושים שנפגעים בתהליך הניוון המוחי המתרחש במחלת האלצהיימר, ולכן יכול לשמש כלי אבחון של המחלה. במחקר שהובילו חוקרים ממכון מקברייט לחקר הטעם והריח באוניברסיטת פלורידה, נבדקו חולים שאובחנו באלצהיימר, חולים שאובחנו כסובלים מהפרעה קוגניטיבית קלה שעלולה להיות הקדמה לאלצהיימר, חולים במחלות דמנציה שאינן אלצהיימר וקבוצת ביקורת של מבוגרים בריאים. כל אלה התבקשו להריח חמאת בוטנים - פעם בנחיר ימין ופעם בנחיר שמאל. החוקרים מצאו שאצל חולי האלצהיימר יש הבדל משמעותי בין הנחיריים (בדרך כלל הנחיר השמאלי היה הפגוע יותר).
ככל הנראה, השינוי אינו בנחיר עצמו אלא במוח. בקרב חולי אלצהיימר החלק השמאלי במוח מתנוון במהירות רבה יותר מאשר הימני, והחוקרים מקווים שבעתיד, מבחן הריח הזה יאפשר לאבחן מי מהלוקים בהפרעה קוגניטיבית קלה ילקו לבסוף באלצהיימר ולהקדים את הטיפול בהם.
מחקר אחר, במימון קרן מייקל ג'יי פוקס לחקר הפרקינסון, מנסה לאתר את דפוס אובדן הריח הייחודי למחלה. המחקר עדיין בעיצומו, אבל בינתיים חושדים החוקרים שריחות כמו אלה של בואש, שושנה, מלפפון חמוץ, בירה שחורה, פאי דלעת ודלק עשויים לשמש באבחנה המבדלת של פרקינסון. הבעיה היא שבין המבוגרים המשתתפים במחקר יש כאלה שלא גדלו בארה"ב או מתגוררים בה כיום ולכן מתקשים לשיים חלק מהריחות הללו.
בכל זאת, כלי אבחון מבוסס ריח עשוי להיות פריצת דרך משמעותית בחקר שתי המחלות הללו, שעד כה היה ניתן לזהות אותן רק על בסיס הסימנים ההתנהגותיים שלהן, ולכן באיחור משווע. מחקרים שונים מנסים למצוא פתרונות לכך בסריקות מוח ובדיקות דם, אך מבחן ריח פשוט עשוי להיות פתרון הרבה יותר זול, אלגנטי ונעים מכפי שהעזו רופאים לחלום עליו.
חוש לגיל: בת כמה אני מריחה לך?
בני אדם יודעים לזהות את גילם של אנשים העומדים מולם על בסיס ריח גופם, גם אם אינם מודעים ליכולת הזאת שלהם - כך עולה ממחקר חדש שנערך במכון Monell Center המתמחה בחקר החושים. לצורך המחקר ישנו כ-40 איש בגילים שונים באותה חולצה במשך חמישה לילות. בבתי השחי של החולצות נתפרו כריות בד לספיגת הזיעה בלילה. בתום חמשת הלילות, הוכנסו הכריות הספוגות בזיעה למבחנות ונבדקים בני 20-30 התבקשו לזהות על פי הריח לאיזו קבוצת גיל שייכת הכרית. כמו כן התבקשו לדרג עד כמה הריח נעים או בלתי נעים ועד כמה הוא חזק או חלש.
ככלל, הנבדקים הצליחו לשייך את הדגימות לקטגוריית הגיל הנכונה. הכי קל היה להבחין בריחות של המבוגרים (75 ומעלה), והנבדקים אף ציינו שיש לדוגמית "ריח של קשיש". ייתכן שתוכלו אפילו לדמיין ריח כזה בעודכם קוראים. הוא כה מובחן, עד שביפנית נתנו לו אפילו שם - Kareishu.
מעניין, עם זאת, שאותו ריח מבוגר, שהוא כה ברור ומובחן, נתפס דווקא כנעים יותר וכפחות חריף מאשר ריח גוף של אדם צעיר או של אדם בגילאי הביניים. "יכול להיות שיש ריחות אחרים של מבוגרים, כמו ריח פה או מקום אחר על פני העור שאינו בית השחי, שאחראים לכך שהריח המבוגר נתפס חברתית כפחות נעים", לא מוותרים החוקרים.
חוש הריח של בני אדם הוא יחסית מנוון לעומת זה של רוב החיות, אולם מחקרים מגלים שהוא אולי חד יותר מכפי שחשבנו. מחקרים קודמים מצאו גם שבני אדם יודעים להפריד בין חולים לבריאים, ומזהים ריח של קרוב משפחה לעומת ריח של זר, אף שלא חשבו שיוכלו לעשות זאת. האבחון הוא לא במאה אחוז, ויש טעויות, אבל הוא טוב יותר מניחוש מקרי.
חטיפים באוטו? זהירות מתאונה
אם להאמין לפרסומות לבושם, הריח הנכון יכול לגרום לאנשים שיגעון קל, משיכה בלתי ניתנת לריסון והתנהגות לא רציונלית באופן כללי. ומה אומרים המחקרים? אלה הראו שריחות אכן משפיעים על ההתנהגות האנושית, על אופן החשיבה ועל מצב הרוח, גם אם ההשפעה לא קרובה אפילו למה שמופיע בפרסומות.
מחקר שערך ארגון RAC הבריטי, הפועל למניעת תאונות, מצא שריח שקיות חטיפים או לחם שזה הרגע נאפה גורמים לנהגים עצבנות, ובעקבות זאת התנהגותם נעשית מסוכנת יותר. הסיבה לעצבנות: כנראה בגלל הדחף לאכילה שאינו ניתן לסיפוק מיידי. עוד מצא המחקר שריחות כמו קמומיל, יסמין ולבנדר מסוכנים משום שהם לעתים מרגיעים קצת יותר מדי והנהג עלול לאבד את הערנות הדרושה לנהיגה. אז אילו ריחות כדאי שיהיו באוטו: לפי המחקר מנטה, קפה, לימון וקינמון מתאימים לנסיעה מוצלחת.
רייצ'ל הרץ, פרופ' אורחת באוניברסיטת בראון בארה"ב ויועצת בתחום הריחות לחברות בישום ומזון, ניסתה לאתר את הסיבות והמנגנונים שדרכם ריח משפיע על ההתנהגות. לטענתה, ההשפעה נעשית בעיקר באמצעות הקשרים שאנחנו עושים. אין הרבה ריחות שהם נעימים או לא נעימים באופן אבסולוטי, הכול תלוי במה שהרגשנו בפעמים הראשונות שבהם נתקלנו באותו ריח.
באחד ממחקריה היא מצאה הבדלים בין תרבויות. למשל, בעוד בארה"ב ריחו של צמח ה-wintergreen (צמח ירוק-עד) נתפס כאחד הנעימים ביותר, בבריטניה הוא נתפס כלא נעים בעליל. ככל הנראה הסיבה לכך היא שבארה"ב הריח הזה מזוהה עם סוכריות, ובבריטניה עם תרופות וחומרי אלחוש.
ההבדלים בתפיסת ריחות הם כה דרמטיים, עד שכשממשלת ארה"ב ביקשה ליצור "פצצת סירחון" אוניברסלית, היא לא הצליחה למצוא בעולם ריח שייחשב נורא בעיני כל העמים והתרבויות.
ריחות רפאים: מה זה פנטוזמיה
ריחות עלולים להיות מבלבלים. הם יכולים להופיע לרגע ולהיעלם, עד שלא נהיה בטוחים אם הרחנו אותם בכלל, ובכל זאת, רובנו יודעים להבדיל בין ריח שמופיע במציאות לבין כזה שמקורו לחלוטין בדמיון. אבל לא כולם.
פנטוסמיה היא תופעה שבה אנשים מריחים ריחות שאינם קיימים, הוזים ריחות למעשה. הריח שהוזים הוא לעתים נעים ולעתים בלתי נעים, עד כדי פגיעה באיכות החיים ממש. התופעה הזאת, כמו כמה תופעות אחרות של אובדן חוש ריח, מזוהות עם מחלות של המוח כמו סכיזופרניה, פרקיסנון, מיגרנות, אפילפסיה, אלצהיימר, דיכאון או סרטן של עצבי הריח.
יכולות להיות שתי סיבות לפנטוסמיה. האחת היא פגיעה בעצבים של האף ומערכת הרחרוח, כך שהעצב הנפגע מעביר בטעות את השדר הלא נכון. אצל הסובלים מסוג כזה של פנטוסמיה, לעתים קרובות עיטוש הוא שמנבא את הופעת הריח המדומיין.
סיבה אחרת לתופעה היא פגיעה באזור עיבוד הריח במוח. במקרה כזה, האזור במוח מקבל מסר נכון מהאף אך מפרש אותו באופן מוטעה. לעתים מופיעה הזיית הריח מיד לאחר התקף אפילפטי. ההתקף גורם לפעילות יתר במוח המעוררת את מרכזי הריח במוח, ללא גירוי חיצוני. המצב הזה אורך בדרך כלל כמה שניות.
לרוב התקפי הפנטוסמיה הולכים ונעשים ארוכים ובתדירות גבוהה יותר. כשהריח הפיקטיבי הוא רע, הדבר עלול להרוס לחולים ארוחות, יחסי מין, הנאה מהטבע ובאופן כללי לא מדובר בעניין נעים במיוחד. למרבה המזל, חלק גדול מהלוקים בתופעה טוענים שכעבור זמן הסימפטומים פוחתים שוב. תרופות נגד דיכאון וכן ניתוחי מוח סלקטיביים של אזורי עיבוד הריחות יכולים גם הם לעזור אם המצב בלתי נסבל. במקרים קלים, שטיפה של האף בתרסיס נגד צינון או אלחוש של פנים האף עשויה לעזור.
לעתים, הריחות שמריחים אנשי הפאנטום הם ריחות שכלל לא קיימים בעולמנו, עובדה המעלה את האפשרות שהמוח שלנו עשיר מאוד ביכולת לקלוט ריח, הרבה יותר מכפי שאנחנו מדמיינים.
האם ניתן לאמן את חוש הריח?
בין מכרותיי יש אישה אחת שהיא מומחית לריחות. יש לה בלוג שבו היא כותבת מעת לעת ביקורות על בשמים חדשים, והיא מתארת אותם בדקדקנות כמו מומחית ליין. אם תבקשו ממנה לתאר את ריחו של רחוב בתל אביב, היא תעשה זאת מיד ובפרטי פרטים, אף שהיא מתגוררת זה שנים ליד ניו יורק. פעם אמרתי לה שאני והיא כמו בעלי חיים מזנים שונים. בעוד היא מסתובבת בעולם מלא ריחות, אני שמה לב לריחות רק כשהם ממש "מתנפלים" עליי, לטוב ולרע.
האם כישורי הרחרוח שלה הם עניין גנטי, פיזיולוגי, או שאולי זה עניין של מודעות ובחירה? האם ניתן לאמן את חוש הריח? ובכן, התשובה היא, כצפוי, גם וגם. אנשים נולדים עם חוש ריח בעוצמה מסוימת ועם רגישות לסוגים מסוימים של ריחות לעומת אחרים. עם זאת, חוש הריח בהחלט ניתן לאימון.
מחקר שפורסם באחרונה בכתב העת Human Brain Mapping הראה שאצל מומחים לבישום ואצל סטודנטים לבישום מתעורר לחיים אותו אזור במוח כשהם מנסים לדמיין ריח או שילוב של ריחות. ואולם, המומחים הצליחו לזהות ולדמיין ריחות ושילוב ריחות בקלות רבה יותר מהסטודנטים, כמעט אוטומטית ובלי להתרכז בכך. הדבר ניכר גם במוחם: באזור במוח האחראי על עיבוד ריחות נצפתה פעילות פחותה. כלומר, נראה שפעילות המוח הקשורה בריח התייעלה מאוד אצל המומחים, והתייעלות זו הייתה אחראית, לפחות באופן חלקי, למומחיותם.
מחקרים קודמים הראו שגם מי שאינו מומחה לריחות יכול לאמן את החוש שלו. מעניין כי בעוד נשים בגיל הפוריות יכולות לשפר את חוש הריח שלהן כך שיוכלו לזהות ריחות שעוצמתם נמוכה יותר מכפי שיכלו לזהות בעבר, וכן כך שיוכלו להבדיל בין ריחות בצורה טובה יותר - הרי שגברים אינם יכולים לשפר את חוש הריח שלהם ברמה כזאת (הסיבות להבדל הזה אינן ידועות בדיוק). אולם, הם יכולים ללמוד לזהות ריחות מסוימים בקלות רבה יותר אם ייחשפו אליהם וילמדו להכיר אותם.
האם אנחנו רוצים לשפר את חוש הריח? זו כבר שאלה אחרת. חוש ריח חד מעשיר בעיקר את חוויית האכילה, שכן טעם וריח הם חושים בלתי נפרדים. חוש ריח חד הוא חיוני לא פחות מחוש הטעם ליכולת להבדיל בין מזונות שונים. החיסרון הוא כמובן בכך שהעולם מלא גם בדברים מסריחים.
באשר להבדלים הגנטיים, אלה משפיעים על עצם היכולת שלנו להריח, אבל גם על סוג הריחות שאנחנו מריחים. מחקר שנעשה באחרונה הראה למשל שכ-6% מהאוכלוסייה כלל אינם מריחים כימיקל מסוים שנוצר בשתן אחרי אכילת אספרגוס, בעוד השאר מריחים אותו היטב. בסקירת הגנום של אותם נבדקים שלא הריחו את החומר, נמצאה וריאציה גנטית אחת משותפת לכולם, כך שההבדל הוא מולד. במחקרים דומים אחרים נמצא קשר גנטי לעוצמה שבה מריחים תפוח, גבינה כחולה וסיגליות. "המשמעות היא שכשאנשים שונים אוכלים אותה ארוחה, כל אחד מהם חווה אותה אחרת", אומר ג'רמי מקרי מהמכון לחקר צמחים ומזון בניו זילנד, אחד מכותבי המחקר.
גלובס לחודש היכרות – כל הכתבות, המאמרים וטורי הדעה אצלך מדי ערב >>
חיפוש באתרי גלובס
חיפוש ני"ע
