פרשת הקטינה: שמעתם מי הזמר המפורסם?

כולנו יצרנים של פולקלור וכולנו צרכנים של פולקלור, אך ישנו ז'אנר אחד של סיפורת עממית שכולנו נתקלים בו, מספרים אותו ובעצם תורמים להפצה שלו באופן יומיומי - השמועה.

מה הן בעצם שמועות? מדובר בסיפורים קצרים עד קצרים מאוד, שלעיתים אפילו לא מתפתחים לעלילה של ממש - כלומר עם התחלה, אמצע וסוף. אלה פיסות מידע על אירועים, מקומות וכמובן - אנשים. המידע הזה נמסר לנו בדרך כלל על ידי חבר או חברה באחת מהקבוצות שאנחנו משתייכים אליהן - בן משפחה, שכנה, הסַפר הקבוע. בדרך כלל אין לנו סיבה לפתח כלפי המידע הזה מנגנון בקרה מהסוג של אמין או לא אמין, אמת או שקר כיוון שהוא מסופר מפי מקור אמין מבחינתנו. המידע הזה גם יוצא מגדר הרגיל - יש בו חידוש ועניין, לעיתים הוא משעשע, לעיתים מפחיד ולעיתים "מוכיח "אמיתות" שתמיד ידענו.

את השמועה שהגיעה לאוזננו אנחנו חולקים עם מישהו אחר שמשתייך לקבוצה שלנו. אנחנו מאמינים שאנחנו מוסרים את המידע פחות או יותר כפי שקיבלנו אותו, אבל לרוב לא נשבעים לדיוק מילולי. אנחנו מדגישים את מה שנדמה לנו כחשוב, את התמצית הרלוונטית. לעתים אנחנו מוסיפים עליה, לצורך הדגשה בלבד, עוד משהו. מי שקיבל את המידע הזה מאיתנו, ככל הנראה ימשיך להעביר אותו. השמועה הולכת ומתפשטת, סוללת את דרכו של סיפור עם חדש שבא לשכונה. עתה הוא כבר חי במנותק מאיתנו, וודאי גם מהספר או השכנה שסיפרו לנו אותו. בלי שנרגיש גם הוא השתנה, אך לא לגמרי - איזשהו יסוד קבוע כן נשאר בו - זה שעומד בלב השמועה והוא הסנסציוני ביותר.

השמועה אינה מופצת מתוך כוונת זדון. ''על מה אתה מדבר? יש פה בעיקר זדון, סתם מלכלכים שֵם של אנשים'', אמר לי פעם מראיין, פרשן פוליטי, כשנשאלתי על שמועות הנוגעות לפוליטיקאים. ואני מתעקש - ''אף אחד לא משקר''. ובאמת, כאשר מישהו מספר שמועה למישהו אחר, הוא כמעט לא עושה זאת כאשר הוא יודע בבירור שהיא לא נכונה. ''מה, אתה רוצה לומר לי שכאשר מספרים על שר בכיר שהוא ארגן את הרצח של אשתו הראשונה, לא עושים זאת כדי לפגוע בשמו הטוב?". באופן כללי אפשר לענות לשאלה הזאת בפשטות: ''לא'' - מי שמספר סיפור מטורף כזה על אדם, עושה זאת מפני שמשהו בתדמית של האיש מאשר איזו אמת בעיניו. מבחינת המספר, ששמע כאמור את הסיפור מדמות אמינה, אין שום סיבה להאמין שהסיפור לא התרחש. כשהוא חוזר עליו הוא פשוט מפיץ משהו שמבחינתו הוא ''אמת'', ואיזו סיבה יש שלא לספר ''אמת'' כשהיא מרגשת, משעשעת, יוצרת עניין, או מאששת את מה שכבר ידענו? ובייחוד כשהיא גם מוכיחה שאני יודע משהו שאחרים לא יודעים, והופכת אותי לשותף סוד.

הקונספירציה נמצאת במייל השרשרת

השמועות שהתפשטו בחברה הישראלית בעשורים האחרונים קשורות, למרבה הצער, לא פעם באסונות. כל מי שהיה בגיל המתאים באותו יום מר ונמהר של ה-9 באפריל 2002, ודאי זוכר את הקרב האיום בג'נין. ערפל הקרב הממושך ושתיקת כלי התקשורת הרשמיים יצרו גל שמועות אדיר ממדים, שכלל סיפור על הפלת מסוק ובו סגן הרמטכ''ל ושר הביטחון דאז. דובר צה"ל נאלץ להוציא הודעה רשמית שמבטיחה שהשניים בריאים ושלמים.

עשור לפני כן שטף את הארץ גל שמועות בדבר שחרורו של הנווט הנעדר רון ארד. גם במקרה הזה דובר צה"ל נאלץ להתערב. חוקרת הפולקלור עליזה שנהר דנה באופן מעמיק בגל שמועות מוקדם יותר, בדבר גורלה של הצוללת ''דקר'' שטבעה על כל צוותה ב-1968. באמצעות סקר בזק למדה שנהר שמוקד השמועות על חזרתה של ''דקר'' לא החל באזור חיפה - הנמל שאליו הצוללת הייתה אמורה להגיע - אלא ככל הנראה דווקא בירושלים. משם התפשטה השמועה באמצעות טלפונים ושיחות מפה לאוזן, עד שמאות אנשים נאספו על הכרמל עם משקפות, ממתינים לצוללת שלא השלימה מעולם את מסעה.

אנחנו עדיין מכנים את הסיפורים הללו "שמועות", למרות שבשנים האחרונות המידע לא מגיע אלינו בהכרח באמצעות האוזן. טרם עידן הדפוס, כאשר תקשורת ההמונים נוהלה בעיקר באמצעות דיבור וקול, התפשטותה של ידיעה הייתה אטית מאוד. למשל, נתיניו של פרידריך ברברוסה, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, קיבלו את הידיעה על מותו בטביעה באסיה הקטנה בסוף המאה ה-12 - שבועות ארוכים לאחר מותו. רובם המוחלט אף לא ידעו על כך גם חצי שנה לאחר מכן.

עם המצאת הדפוס וראשית עידן תקשורת ההמונים, הפך המדיום הכתוב לאחד העיקריים שבאמצעותם מופצים סיפורי עם בכלל, ושמועות בפרט. מהירות התפשטותן של השמועות ומרחבי ההתפשטות שלהן הלכו וגדלו ככל שהמדיום הזה הפך לפופולרי יותר, וככל שאמצעי התעבורה הלכו והשתכללו. שנהר במאמרה מצביעה על תפקידם של הטלפונים - מוצרים שלא נפוצו בכל בית בישראל של סוף שנות ה-60 - בהתפשטות השמועות הרבות על ''דקר''.

בשנות ה-90 הגיע האינטרנט, ואיתו הודעות הדוא"ל, הרשתות החברתיות והנגישות קלה למידע. גם ברשת תפקידנו לא מסתכם בצריכת המידע, אלא אנחנו משמשים בה גם כיצרנים. שתי חוקרות ישראליות (לימור ויסמן רביד ועדיה מנדלסון מעוז) עסקו שמחקר שיטתי של מייל השרשרת ותפקידו בהפצת שמועות. לאחר אסון התאומים ב-2001 למייל השרשרת היה תפקיד חשוב מאין כמוהו בתפוצתן הבינלאומית של שמועות שונות ומשונות; במהירות של הקשת מקלדת חצו את האוקיינוסים השמועות הרבות על צורות העשן, חישובי גימטריה ותאריכי קץ העולם, שכולם קשורים בתאריך 11/09/2001.

בדרך כלל תפקידנו מסתכם בצרכני ומספרי שמועות, אבל אסור לשכוח שיש גם מושאי שמועות. בניגוד לאגדות, מעשיות ובדיחות, האפקט של שמועות על מושאיהן - אנשים וגופים שהם חלק מהמציאות הידועה והמוכרת - עשוי להיות מהיר ודרמטי. כך למדו על בשרם (או יותר נכון, בחשבון הבנק שלהם) מחזיקי המניות של חברת ''אסם'', שנאלצו להתמודד לפני חמש שנים בדיוק עם שמועה כוזבת על אודות הסכנות האיומות שיש במוצר הדגל שלהם. בבוקר סתווי אחד בדצמבר 2008 לחצה אזרחית מודאגת על מקש ה-Send, ובערב מניית תאגיד המזון הגדול בישראל נפלה ביותר מ-6%. השמועות מספרות שהסיפור נגמר בהסדר.

להיות אנשי סוד

מה קרה לכל השמועות שנתקלתם בהן בחייכם? שמועות בדרך כלל לא מתות או נעלמות. הן לעתים נרדמות, בדרך כלל הן משנות צורה. כאשר השמועה מתבססת, מתרחבת, מתפשטת ומתפתחת, היא עשויה להפוך מפיסת מידע לסיפור ארוך ומפותח, והחברה תמשיך לספר אותו כל עוד יש בו עניין ומשמעות קהילתית, כסיפור שהתרחש בעברה. לסיפור כזה יקראו חוקרי הפולקלור בפשטות - ''אגדה''.

נכון, שמועות אינן תמיד ''עובדתיות'' ולא כדאי תמיד ''להאמין'' בהן אמונה עיוורת. אבל חשוב לזכור שתפקידן אינו רק להפיץ מידע, אלא לאשר שאנחנו יודעים משהו שמישהו מסתיר מאיתנו; שאנחנו שותפי סוד, שאותו נחלוק גם עם אחרים. השמועות בעצם מאשרות לנו כל פעם מחדש שאנחנו חלק מקהילה. אז בבקשה, אל תפסיקו לספר אותן. ועכשיו - מישהו שמע על הזמר השני שמעורב כביכול בפרשה?

הכותב הוא חוקר ספרות עממית באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת פנסילבניה