מחלוקות, יצרים והרבה שאלות פתוחות

במדע יש איזו סתירה פנימית. מצד אחד, הוא מנסה תמיד לחתור אל האמת, ואף טוען כנגד דת או מיסטיקה שהאמת נמצאת אצלו בלבד. מצד אחר, חוקרים, ויהיו בטוחים בעצמם ככל שיהיו, יודעים שיש סיכוי לא רע שבעתיד תנוסח תיאוריה טובה יותר שתסביר אותם ממצאים. כך מראה ההיסטוריה. לכן במקום לומר "האמת היא ש...", נוהגים מדענים לומר "ההסכמה המדעית כעת היא ש...", אבל גם המשפט הזה לא מדויק, כי במקרים מעטים מאוד כל המדענים מסכימים על משהו. ככל שנושא המחקר מעניין יותר, כך יישמעו בו קולות חתרניים רבים יותר שיערערו על ההסכמה המדעית. לעתים שאינם כל כך רחוקות הקולות האלה יצברו לבסוף דומיננטיות ויהפכו את ההסכמה.

לפניכם כמה שדות מחקר רוחשים שייתכן שהמהפכה מתבשלת בהם ברגע זה ממש, ואולי אלה סתם קולות חתרניים שיישכחו בעתיד. כך או כך, הוויכוח היצרי מחייב את שני הצדדים לחדד את טיעוניהם ולהיות יצירתיים יותר ויותר.

הזדקנות: מה יעצור אותה?

לו היינו יודעים מדוע אנחנו מזדקנים, היינו יכולים אולי לעצור זאת, ויש כיום שתי תיאוריות מובילות שמנסות לענות על השאלה הזאת. האחת גורסת כי לכל תא בגוף יש "שעון פנימי" שסופר את קצם לאחור מיום שנולדו (Programmed theory of aging, תיאוריית התכנות). האחרת גורסת שרק נזקים חיצוניים לגוף גורמים לתנועת השעון, ואלמלא הם ונזקים פנימיים היינו יכולים לחיות לנצח (Stochastic theory of aging, תיאוריית האקראיות). רוב המדענים מסכימים ששילוב כלשהו של בלאי פנימי והשפעות חיצוניות מובילים להזדקנות ולמוות, אך איזו מההשפעות דומיננטית?

תיאוריית התכנות מראה שלמינים שונים של חי יש תוחלת חיים דומה בתוך כל מין ושונה בין מינים. למשל, בני אדם מתים מ"זיקנה" בין גיל 60 ל-100, בעוד עץ הרדווד חי בערך 300 שנה. חוקרים התומכים בתיאוריית התכנות רואים בכך סימן לכך שאכן יש תוכנית גנטית כלשהי לכל מין. עוד הם טוענים שלגוף האדם יש יכולת התחדשות ותיקון עצמי עד גיל מסוים, ואז היא פוסקת לפתע בגלל מגבלה מתוכננת מראש, שיש לה אפילו שם: Hayflick's limit - מספר הפעמים שתא יכול להתחלק עד שהדבר נמאס עליו. מחקרים מצאו שבכל חלוקה מאבד התא חלק מסוים מהחומר הגנטי שלו, וכשהוא נגמר כליל, החלוקה נעצרת. האם זהו השעון הביולוגי שמניע את ההזדקנות?

המחקר שחיזק מאוד את התומכים בתיאוריית ההזדקנות המתוכנתת היה מחקרה של פרופ' סינת'יה קניון מאוניברסיטת סן פרנסיסקו. במסגרת המחקר החליפו גן אחד של תולעת מסוימת וחייה התארכו פי שניים. רבים קפצו למסקנה שעל ידי החלפת "הגן המתכנת את ההזדקנות" בבני אדם, נוכל להאריך את חיינו באופן דומה.

תומכי התיאוריה האחרת גורסים שההזדקנות נגרמת כתוצאה מאוסף של נזקים זעירים לדנ"א שלנו, שלבסוף פוגע ביכולת ההתחדשות שלהם. לפי גישה זו, ההזדקנות אינה אלא אוסף של מחלות שניתן למנוע ואם נמגר את כולן נחיה אם לא לנצח, קרוב לכך. אחד התומכים המפורסמים בתיאוריה הזאת הוא אוברי דה גריי, סופר וחוקר גרונטולוגיה ביו-רפואי בריטי במחלקה לגנטיקה באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה, שהצהיר בעבר כי אפשר להגיע לתוחלת חיים של אלף שנה באמצעים שתפתח הרפואה ממש עוד מעט למיגור מחלות כמו אלצהיימר, פרקינסון וסרטן. דה גריי אף הקים את קרן SENS שמטרתה למצוא טכנולוגיות שימנעו את ההזדקנות.

כמובן, המאמינים בתיאוריית ההזדקנות המתוכנתת יטענו שדה גריי יגיע מקסימום לגיל 120, ולא משנה עד כמה יצליח לתקן את הנזק שנעשה לגוף שלו. והוא יענה להם שעובדה, במאה ה-20 הצלחנו להאריך את תוחלת החיים הממוצעת בשליש לפחות, רק על ידי מיגור מחלות. אז מי אמר שלא ניתן להאריכה שוב?

אם נשמש לרגע מגשרים, נאמר שניתן לשלב בין התיאוריות בקלות, אם מאמינים שיש גם תוכנית וגם נזקים מצטברים. עם השנים הגוף הופך רגיש יותר לנזקים המצטברים, באופן מתוכנת. כך או כך, שתי קבוצות החוקרים סבורות שניתן להאריך את החיים באופן משמעותי - אלה באמצעות התערבות גנטית, ואלה באמצעות תיקון נזקי הסביבה או הגנה מפניהם.

פוריות: לנשים יש שעון ביולוגי?

הנה שאלה שקשורה גם היא באופן כלשהו לשאלת ההזדקנות: האם אישה נולדת עם מספר סופי של ביציות או שהביציות מתחדשות בגוף. מהשאלה הזאת נגזרות שאלות אחרות שרלוונטיות מאוד היום: האומנם יש לנשים "שעון ביולוגי" מובנה? עד איזה גיל ניתן למתוח את תקופת הפוריות? האם כדאי להקפיא ביציות? מהי הדרך הנכונה לבצע טיפולי פוריות? הסוגיה הזאת משליכה גם על השאלה הגדולה יותר של יכולת ההתחדשות הכללית של הגוף, ודומה לשאלות הנשאלות היום גם לגבי פוטנציאל ההתחדשות של תאי עצב.

פרופ' אהוד שפירא מהמחלקה למדעי המחשב ומתמטיקה יישומית במכון ויצמן מכיר את הוויכוח בנושא הזה מקרוב, שכן הוא היה שותף לכתיבת אחד המאמרים שחוללו סערה בתחום. "ההסכמה המקובלת היא שהביציות אינן מתחדשות, אך יש חוקר אחד בשם פרופ' ג'ונתן טילי מאונ' הרווארד ומבית החולים Mass General שמוביל את האסכולה ההפוכה", מספר שפירא. טילי יצא בהצהרות כמו "ניתן להחזיר לאחור את השעון הביולוגי"; "מדובר בעידן חדש לפוריות האנושית", וכיוון שיש לו גם חברה מסחרית בתחום וגם קליניקת פוריות, והוא מרבה להתראיין בעיתונות - יצא עליו קצפם של מומחי הפוריות הקלאסיים, הסבורים שהשעון הביולוגי שריר וקיים ומתחננים בפני נשים שלא להתעלם ממנו.

"13 מומחי פוריות מובילים בעולם, שבדרך כלל אינם משתפים פעולה, חברו יחד כדי לכתוב מאמר: מדוע לא צריך להקשיב לטילי", מספר שפירא.

מה בעצם טילי גילה? הוא הראה שכאשר פוגעים בתהליכים של ייצור ביציות בעכברות, המספר שלהן פוחת באופן אטי מכפי שהיה ניתן לצפות, כלומר, התאים מתחדשים. לאחר מכן הוא זיהה על השחלות תאים שנראים כמו ביציות בהתהוות. חוקרים מיהרו להציג מחקרים סותרים שהראו כי בעכברות מבוגרות לא רואים ציסטות, המעידות על פעילות של התחדשות ביציות. ואז הגיעו שפירא, החוקר שושלות תאים, והקולגות שלו עם כלי מחקרי חדש: בניית עץ אבולוציוני של תאים. הם גילו שבעכברה מבוגרת יש תאים הנראים כבעלי מוטציות רבות יותר, כלומר עברו מספר רב יותר של חלוקות, לעומת עכברות צעירות. המסקנה: תאי הביצית מתחלקים כל הזמן, גם בבגרות, וטילי צודק, אכן מהפכה!

אלא שלאחר שהוגש המאמר, התברר שיש גם הסבר חלופי. "אחד הקוראים ציין שבדקנו רק ביציות בשלות וטען שייתכן שעכברה נולדת עם ביציות משני סוגים - עם מוטציות רבות ועם מוטציות מעטות, אך בגיל צעיר הגוף בוחר תחילה את הביציות עם מעט מוטציות כדי להבשילן, ובגיל מבוגר לא נותרו אלא הביציות רבות המוטציות להבשיל. כיוון שאין לנו כרגע דרך לדגום ביציות לא בשלות, אין לנו איך להפריך את הטיעון שלו ובעצם לא הוכחנו דבר".

טילי לא חשב כך. הוא פרסם מאמר שתמך בשפירא ושותפיו וטען שההסבר החלופי לא סביר. שפירא וחברי קבוצתו דווקא קיבלו את הביקורת יפה. "אני לא יודע מי היה המעריך שהציע את ההסבר החלופי, אבל אין לי בשביל מה לחפש מישהו או סיבה להתעצבן עליו, כי הוא צודק. צריך לדגום ביציות לא בשלות. לצערי, אותו צוות מצוין שהיה לנו כבר התפרק, וכנראה לא נעשה זאת בקרוב".

- אז באיזו קבוצה אתה תומך?

"ברמה המדעית, אני לא תומך בקבוצה, אלא מנסה לעקוב אחר ההתפתחויות בתקווה להגיע לאמת. ברמה הרגשית, יש לי תמיד פינה חמה בלב למורדים. אני לא מבין למה מתנפלים כך על טילי, רק כדי להגן על הדוגמה? צריך לשמור על ראש פתוח".

סרטן: כימותרפיה - הטיפול המתאים?

בכנס על סרטן שהתקיים באחרונה נשמע המשפט "מי שמאמין בתאי גזע כמקור לסרטן...". מה לאמונה ולחקר הסרטן? התשובה היא שאיש היום לא בטוח אם תאי גזע הם מקור הסרטן ואפילו לא מה זה בדיוק תא גזע סרטני. מדוע זה חשוב? זה קריטי, כי התשובה יכולה לחולל מהפכה בטיפול במחלה.

לפי הגישה הקלאסית, סרטן נוצר מתא רגיל ש"משתגע" ומתחיל להתחלק במהירות וללא שליטה. הטיפול המתאים הוא למשל כימותרפיה, הפוגעת בתאים המתחלקים במהירות. השאלה היא למה כימותרפיה לא יעילה כ"כ בסילוק סרטן לתמיד.

לפי גישה אחרת, סרטן נוצר מתאי גזע היוצרים רקמה מורכבת, סדורה, שגם מתחלקת מהר, ממש כמו איבר בגוף בעת צמיחתו. תאי הגזע הסרטניים עצמם אינם מתחלקים במהירות, ולכן הכימותרפיה לא נוגעת בהם והם יוצרים את הסרטן מחדש.

אבי הגישה הזאת הוא הישראלי פרופ' צבי לפידות ממכון ויצמן, שלפני כ-20 שנה חילק תאים של מיילומה (סרטן הדם) לסוגים, השתיל אותם בעכברים והראה שחלק קטן מהתאים יוצרים סרטן חדש הרבה יותר מהר מכל התאים האחרים וכי התאים היוצרים את הסרטן במהירות נראים כמו תאי גזע. בעקבות זאת, הציע החוקר פרופ' אירווין וייסמן מאונ' סטנפורד מחשבה חדשה על סרטן, ולפיה מקורו בתאי גזע. הוא הציע זאת כניסוי מחשבתי, אך הרעיון הדליק את חוקרי התחום, ומאז רבים מחפשים הוכחה לכך.

אולם יש גם מתנגדים לרעיון הזה. פרופ' שון מוריסון ממכון המחקר הווארד יוז ומאונ' UT Southwestern, העלה שאלה נוספת - האם כל סוגי הסרטן מתנהגים באופן דומה? וכן - האם הם מתנהגים כך בכל המודלים? כשהשתיל תאים בעכברים קצת שונים, בשיטה קצת שונה ובמלנומה במקום במיילומה, השיג תוצאות הפוכות משל לפידות -תאים רבים ייצרו סרטן.

מחקרים נוספים שנערכו בסרטן המוח הראו שלא משנה מאיזה תא מתחיל הסרטן, הוא לבסוף נראה אותו דבר, ומעורבים בו גם תאי גזע. ואם כך, ניתן לומר אולי שהתאים הסרטניים ה"רגילים" הם שיצרו את תאי הגזע, בניגוד למסלול המקובל שלפיו תאי גזע תמיד מופיעים ראשונים.

הממצאים יצרו בלבול אפילו לגבי ההגדרה של תאי גזע בסרטן. האם ניתן לומר שתאי גזע גורמים סרטן רק אם הם יוצרים אותו בצורה היררכית ומתוכננת כמו שתאי גזע יוצרים איבר? האם כל תא שיכול ליצור סרטן ביעילות רבה יותר מתא אחר הוא "תא גזע סרטני"? הדילמות רוגשות, אבל לחולי הסרטן אין זמן. הם מקווים שהמדע יגיע למסקנות, בקרוב.

חידת המניות: האם הערכת הסיכון שלהן רציונלית?

מניות מניבות תשואה גבוהה יותר מאג"ח משום שהן מסוכנות יותר והמשקיעים דורשים פרמיה גבוהה יותר על השקעתם, אבל האם רמת הסיכון הגלומה במניות באמת מצדיקה את התשואה העודפת או שמדובר בשנאת סיכון לא רציונלית?

במאמר מ-1985 טענו החוקרים פרופ' רג'ניש מהרה ואדווארד פרסקוט שהתשואה על מניות היא כל כך הרבה יותר טובה מאשר על אג"ח, שלא ניתן להסביר אותה בשנאת סיכונים של אדם נורמלי. למעשה, אפשר להסביר אותה רק אם מייחסים לה שנאת סיכון גבוהה פי 3 לפחות מכפי שהכלכלה נוהגת לייחס לאדם הסביר. "זו חידה", אמרו החוקרים, ולא נתנו לה פתרון.

לאורך השנים הוצעו כמה הסברים לבעיה, מספרת פרופ' אורלי שדה מבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטה העברית. ההסברים הללו נחלקים לשתי משפחות עיקריות. האחת אומרת שהחוקרים טעו בהסתכלות על הנתונים, וכי המניות נותנות תשואה פחות טובה או שהן מציגות סיכון יותר גדול מכפי שחישבו מהרה ופרסקוט. במקרה כזה - המשקיעים מתנהגים ברציונליות מוחלטת ושנאת הסיכון שלהם סבירה.

כך, טענו למשל חלק מן החוקרים כי מהרה ופרסקוט טעו כשהתייחסו רק לארה"ב, או רק למאה השנים האחרונות, או רק לבורסות ששרדו. ואולם, אומרת שדה, "גם כשנבדקו נתונים יותר מכלילים, מתקופות ארוכות יותר ומבורסות מגוונות יותר, התגלו ממצאים דומים - פרמיה גבוהה על השקעה במניות, שנראה כי היא מייצגת שנאת סיכון מוגזמת ולא סבירה", אומרת שדה.

המשפחה השנייה של ההסברים גורסת כי התוצאה המתקבלת נובעת מכך שהמשקיעים פשוט מביאים בחשבון כמה פרמטרים פסיכולוגיים שלא היה חלק מהמודל התיאורטי שעליו ביססו החוקרים את המחקר שלהם. למשל - הפרדה בין רמת שנאת הסיכון לרצון של הפרטים להכנסה יציבה על פני זמן (במודל שני הדברים קשורים) או שחשוב להם לא רק ההחזר האבסולוטי על השקעתם, אלא גם כמה דומה ההחזר לזה של החברים שלהם. כאשר משקללים לתוך המשוואות גם את הפרמטרים האלה, כבר לא צריך להניח שנאת סיכון מאוד גבוהה כדי להסביר את תשואת המניות הגבוהה.

הסבר אחר המתייחס לפסיכולוגיה של המשקיעים הוא שהמשקיעים פשוט מעריכים את הסיכון לא נכון. הם שופטים בטעות את הסיכון במניות על פי התנודות היומיומיות שלהן, במקום על פי הטווח הארוך. לפי גישה זו, תשואת המניות מייצגת שנאה נורמלית לסיכון גבוה מאוד, אך המשקיעים טועים כשהם מעריכים את הסיכון כגבוה כל כך.

יש גם גישה שלישית, הטוענת שהכול בסדר ואין כאן פרדוקס כלל - משקיעים באמת שונאים סיכון פי 3 ממה שחשבו הכלכלנים עד היום ויש לשנות את המודלים הקודמים.

ניתן לומר שהוויכוח העיקרי הוא בין אלה שחושבים שהמשקיעים טועים ומגיבים בפחדנות מוגזמת לבין אלה שחושבים שהם נוהגים ברציונליות על פי צורכיהם האמיתיים, שהכלכלנים אולי עוד לא מבינים עד הסוף, אומרת שדה, ומוסיפה: "החוקר אלן טיילר אמר, 'מדובר בסוג של החלטה שיפוטית. אם השתכנעתם שהציבור אכן לא מבין שהמניות פחות מסוכנות ממה שהערך שלהן מגלם - תקנו מניות. אם לא - אל תקנו מניות'. הוא עצמו השתכנע וקנה".