האם בני אדם יכולים לקיים משפט צדק?

לאחרונה נפסק בשלישית גזר דינה של הצעירה האמריקאית אמנדה נוקס שנחשדה לפני כ-6.5 שנים, יחד עם בן זוגה האיטלקי רפאל סוליסטו, ברצח של חברתם הבריטית מרדית' קרצ'ר. מקרה הרצח, המשפט, ההרשעה, הזיכוי, וההרשעה המחודשת (שגם היא ככל הנראה אינה סוף פסוק), עוררו עניין מיוחד ברחבי העולם, גם מפני שהמעורבים הם צעירים "נורמטיביים" לכאורה מ-3 לאומים שונים, וגם, ואולי בעיקר, מפני שכנראה איש מלבדם לא יוכל לעולם לדעת במדויק מה קרה שם, בליל ה-2 בנובמבר 2007, באותה דירת סטודנטים שבעיר האיטלקית פרוג'ה.

כמו בהרבה מקרים אחרים, מי שכן צריך לקבוע "מה קרה שם באמת" הם בני אדם. חוקרים, שופטים ובמדינות מסוימות גם מושבעים. קשה לסמוך את ידינו על הכרעתם של אלה במקרים כה גבוליים, שכן בהיותם בני אדם כמונו, גם הם כפופים לאותן החולשות והמגבלות שלהן אנחנו כפופים. יש להם דעות קדומות, ואמפתיה אנושית; הם לא יכולים לראות את עבר או את העתיד; הם לא יכולים לדעת מי משקר במצח נחושה ומי דובר אמת מהוססת. אחרי מקרים שבהם מי שמצליח לשכנע את המערכת בחפותו יוצא לחופשי, ומי שלא צלח במשימה נכנס לכלא, לא פלא שבמקרים לא מעטים רבים מאתנו מתוסכלים מהכרעותיה של המערכת האנושית הממונה על האמת והצדק.

הטקסים המאגיים של הכנסיה

המאה ה-21 אינה התקופה היחידה שבה בני האדם מוטרדים מכך שמערכות המשפט, אלה שממונות על גילוי האמת, מבוססות על בני אנוש. חברות שונות שפיתחו את המערכות המשפטיות שלהן, פיתחו לצדן מערכות אלטרנטיביות לגילוי האמת כאלה שהגורמים השופטים בהם היו לא אנושיים. חברות קדומות כינו את מנגנוני הבדיקה הללו, שבעצם היו מבוססים על פרקטיקות מאגיות "משפט האלים" או "משפט השמים" (בשפות גרמאניות ובלטינית מוכר המונח אורדליום, Ordalium, בעל משמעות דומה).

הפעולות המאגיות בוצעו לרוב על גופם של החשודים והחשודות בפשע. למשל "מבחן הברזל", שבמהלכו נצרב בשרו של החשוד בפשע (או של אחד מבעלי המחלוקת בדין האזרחי, למשל מחלוקת עסקית) בברזל מלובן. מהירות ההחלמה מן הפציעה - לאחר מספר שעות, או ימים - היא שקבעה את אשמתו או חפותו של החשוד, או את מידת צדקתו בדין. מנגנון דומה התקיים באמצעות מים רותחים שאליהם הוכנסו ידי החשודים למשך פרק זמן מסוים, על מנת לבדוק את צדקתם בדין. לידינו אף הגיעו עדויות של חשודים ובעלי מחלוקת שדרשו לקיים בגופם מבחנים מסוג זה, למשל בגרמניה של ימי הביניים, על מנת להוכיח את חפותם.

אך טכניקת המשפט העממית הזאת לא נותרה נחלתן של חברות פגאניות בלבד. העובדה שהיו נפוצות במרחבים הגרמניים בטרם הנצרות, לא מנעה מן הכנסייה לאמצן בחום ולשכללן במשך מאות שנים. בהתאם, אותן פעולות פיזיות זכו לליווי של פסוקים מתאימים בלטינית, ואת הטקסים הללו מילאו אנשי כמורה. כך, ידוע במיוחד היה ''מבחן המים הקרים'', שתאם היטב אמונות נוצריות קדומות. במבחן זה החשודים, למשל בכישוף, היו נקשרים ומושלכים למקווה של מים, שקודם לכן "הושבע" וקודש על-ידי הכומר המקומי. אם המים היו מכסים אותם לחלוטין, זהו סימן ברור שהם ''מקבלים'' אותם, ולכן הם זכאים ומיד נמשו ליבשה. אם לרוע מזלם לא היו מצליחים לטבוע, החשודים אמנם נמשו ליבשה, אך הובלו אחר כבוד אל המוקד הקרוב והועלו באש.

חשוב להדגיש שחברות המזרח הקדום והחברות הנוצריות של ימי הביניים לא נטו בכל מקרה של מחלוקת משפטית או תהייה לגבי האמת לפנות אל המאגיה. המחלוקת הייתה צריכה להיות בלתי פתירה בעליל על-ידי בני אדם. למשל, מקרי פשע ללא עדים כלל מלבד המעורבים בהם, או מחלוקת אזרחית הקשורה במידע שהוא נחלתם של מתים, כמו ירושה. תחום בולט שדרש פתירת בעזרת מאגיה כל מקרי הפשע שבינו לבינה - אונס, גילוי עריות או ניאוף.

אחד מהטקסטים הקדומים שהגיעו לידינו ומציג פרקטיקה של "משפט שמיים" הוא, למרבה ההפתעה, מהתנ''ך. בספר במדבר, פרק ה' פסוקים 31-11, מתואר בפירוט רב כיצד בעל שחושד בכך שאשתו נאפה, צריך להוביל אותה אל המשכן, שם תחויב על-ידי הכהן לשתות שיקוי שבו אפר קרבנות ושאריות דיו. השיקוי אמור לגרום לתגובה גופנית אצל האישה בהתאם לאשמתה או חפותה. אם אכן נאפה בטנה תצבוט וירכה תיפול - אם לאו, היא ''תיזרע זרע'', מה שפורש כאפשרות לכניסה להיריון.

אך למרות ההוראות המדויקות, נדמה ש"משפט הסוטה" היהודי התקיים רק בדמיונם של מחברי המקרא ובווריאציות שונות של פרשניו המאוחרים, ולא במציאות ההיסטורית. ככלל, אין לנו עדויות רבות לכך שיהודים נהגו לעסוק בפרקטיקה זו. ייתכן שהסיבה לכך אינה בהכרח חוסר רצון או אמונה ביעילות שלה, אלא מפני שלאורך חלקה הגדול של ההיסטוריה לא הייתה לחברות יהודיות מערכת משפטית עצמאית, בעלת חופש פעולה רחב ויכולת ענישה דומה לזו שהתקיימה בחברות עצמאיות, כמו החברה הנוצרית או המוסלמית של ימי הביניים.

על שאיפתם של היהודים לקחת חלק ב"טרנד" הזה אנו יכולים ללמוד משפע של סיפורי עם, שמתארים למשל כיצד ראשי ישיבות שולחים אנשים החשודים בניאוף להישפט על-ידי אריות (שנחשבו גם על-ידי הנוצרים כמי שיודעים לזהות נואפים), או סיפורים על אודות יהודים המואשמים ברצח ילדים נוצרים על רקע דתי, ושחפותם מוכחת באמצעות ''מבחן המים הקרים", או באמצעות ''דו קרב'' שגם נחשב ל"מבחן שמיים" באירופה של ימי הביניים.

להפסיק "להטריח" את האל

בשנת 1215 החליטה הוועדה הלתרנית של הכנסייה הקתולית לאסור על קיומם של רוב טקסי "משפטי השמיים". ההחלטה לא באה בעקבות שינוי בתיאוסופיה הכנסייתית. כלומר, אף אחד לא חשב פתאום שהאל לא יכול להגיע לאמת משפטית, אלא הנהגת הכנסייה הייתה מוטרדת מכך שהמנהגים הללו התפשטו כך שהם ליוו כמעט כל הליך משפטי, כולל זוטות אזרחיות. הם לא ראו בעין יפה את הטרחתו של האל בעניינים שכאלה, וכפיית מעשה נסים כלפיו.

אז "משפטי השמיים" חלפו מהעולם (רובו לפחות), אך מה שלא חדל להתקיים הוא חוסר אמונם של בני האדם בכך שמערכות משפטיות שמבוססות על בני אדם יכולות להגיע אל האמת. בתרבות הפופולרית אפשר לראות את הביטוי של הפנטזיות המודרניות הללו, שמבקשות להוציא את ההכרעות המשפטיות מבני האנוש, בדמויות של יועצים לחקירות למשל, שטוענים לידע נסתר, לכוחות על טבעיים וליכולת לזהות באמצעותם מי אשם ומי חף מפשע.

התחליף האולטימטיבי לגורם על אנושי נמצא בסדרות משטרה, דוגמת CSI. הפרקים מסדרות מסוג זה דומים - גופה שהתגלתה מובילה לחידה, שכן מדובר במקרה פשע ללא עדים. מערכת המשפט האנושית לא מסוגלת להתמודד עם החידה הזאת כראוי, ולכן פונה לתחליף המודרני למשפט השמיים, שהוא ''משפט הטכנולוגיה''. מגוון מכונות, מחשבים וחומרים כימיים אמורים להציג לנו בסופו של תהליך את ''מה שקרה באמת'', כך שבסיום כל פרק מתגלה פתרון התעלומה.

כאמור, למרבה הצער, בעולם שמחוץ לטלוויזיה, כמו בזה שכבר לא מאמין בפרקטיקות מאגיות, אין תחליף טוב מספיק להכרעות האנושיות, בעייתיות ככל שתהיינה. ומי שלא מאמין בכך, יכול לשאול את שופטיה האיטלקיים של אמנדה נוקס.

* הכותב הוא חוקר ספרות עממית באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת פנסילבניה