*** הכתבה בשיתוף לשכת יועצי המס

לאחרונה פורסמה הצעת חוק פרי יוזמתה של חברת הכנסת רחל עזריה ("כולנו"), המקנה לעובד 21 ימי חופש החל מתחילת עבודתו, זאת במקום 14 ימי החופש המעוגנים בחוק נכון להיום. ימי החופש המדוברים הם על חשבונו של המעסיק ובעלות שכר ממוצעת של כ-3,000 שקל לעובד. תוסיפו לכך את אובדן התוצר הטמון בהיעדרות עצמה והמסתכם בכ-15 אלף שקל לשנה - שהם 60 אלף שקל למי שמעסיק 4 עובדים לדוגמה.

קחו לדוגמה את אותו המעסיק, שהרוויח בעצמו 120 אלף שקל בשנה טרם ההצעה, הרי שבעקבותיה צנחה הכנסתו ב-50% ואפילו ב-90% בהתחשב בעדכון שכר המינימום ל-5,000 שקל (תוספת שכר נוספת של 48 אלף שקל ל-4 עובדים). עכשיו תארו לעצמכם מקרה בו עוד טרם ההצעה היה המעסיק ביתרת חובה - הרי שהפסדו גדל ב-108 אלף שקל. ובעוד שארבעת עובדיו נופשים יחד 28 ימים נוספים על חשבונו, הרי שלו נוסף מספר ימים זהה בהם יוכל רק לחלום על חופשה.

הצעת החוק של ח"כ עזריה מתווספת לשתי הצעות נוספות, לפיהן היעדרות בשל מחלת נכד, מקנה לעובדים שי בשווי של כ-13 אלף שקל על חשבון אותו מעסיק שבדוגמה, וחוק למניעת התעמרות בעבודה, המזכה עובד בפיצוי כספי בסך 120 אלף שקל ללא צורך בהוכחת נזק. בהצעה זו, נקבע שעובד יוכל לתבוע את המעביד על התעמרות אך לא להיפך. כלומר, מעביד שאחד מעובדיו או יותר מתעמרים בו תוך ניצול תלותו בהם - מנוע מלתבוע אותם.

הצעות חוק אלו מתווספות למסכת נרחבת של חוקים המיטיבים עם העובדים על חשבונם של המעסיקים, שההשראה להם מגיעה מדוגמאות הקיימות במדינות אחרות. הבעיה היא, שההשוואה לעולם נעשית תוך רשלנות המתייחסת לפרמטרים חלקיים בלבד. במדינות אליהן שואפת ח"כ עזריה להידמות, לא משרתים 30-40 יום במילואים מדי שנה, וגם לא פורצות מלחמות לעתים קרובות. מלבד זאת, כלל לא בטוח שבאותן מדינות ישנה זכאות דומה לזו הנהוגה בישראל בכל הנוגע לחופשות לידה, הארכת חופשות, דמי מחלה, מחלות בני משפחה ואישור חופשת מחלה על ידי רופאים מבלי שהעובד יגיע למרפאה ומבלי שייבדק כלל.

אין הבחנה בין מעסיק למעסיק

מסכת חוקי העבודה הקיימת וההצעות החדשות אינן מבחינות בין סוגי המעסיקים השונים, ביניהם המדינה, מעסיקים מוסדיים וגדולים לצד המעסיקים הקטנים, אלא מטילים על כולם נטל זהה אף שלא ניתן להשוות ביניהם. וכך, בעוד שאת ההטבות לעובדים שכירים שבאחריות המדינה היא מגלגלת בסופו של דבר על כלל הציבור באמצעות מסים, הרי שאל המעסיק הפרטי אין זה כך והוא נאלץ למסור את כספי עמלו לעובדיו השכירים ללא תמורה כלשהי מהם. ניתן היה לכנותו מהלך כזה "גזל" או "עושק", לולא היה מעוגן בחוק.

האם אין זה "משחק מכור", שנחקק ע"י הרשות המחוקקת, חברי כנסת שכירים החפצים בקולות של 3 וחצי מיליון עובדים שכירים ומיושם על ידי הרשות המבצעת, המורכבת כולה מפקידי ממשלה שכירים ונאכף על ידי הרשות השופטת, הבנויה גם היא משופטים שכירים.

חשוב לזכור, המעסיקים הפרטיים מהווים את ה"קטר שמניע את המשק". ניתן למצוא אותם בכל אזור במדינה ובכל תחום. אלא שגם ל"קטר" זה ישנן מגבלות שאם ייכנע להן, יהיה זה אסון, לא פחות. זה הזמן לרביזיה בחוקי העבודה מכמה היבטים שונים: אופן קבלת החוקים וקיומם כך שיינתן משקל מתאים לקולו של המעסיק הפרטי; הבחנה בין מעסיק מוסדי וגדול לבין מעסיק פרטי וקטן; הציפייה לתמורה ראויה מהעובד כנגד כל הטבה שהוא מקבל, שתחייב את העובד לפצות את המעביד על אי קיום התחייבויותיו וללא הצורך בהוכחת נזק; ובעיקר יצירת סימטריה מתאימה בין זכויות וחובות של העובד לאלו של מעסיקו הפרטי.

שיוויון בין מעסיק למועסק

הנה כמה דוגמאות לסימטריה הרצויה בין העובד למעסיק שהן הכרחיות להמשך קיומם של העסקים הקטנים.

• כשם שאין לפטר עובדת בתקופת הריונה, כך אסור לעובד להתפטר בתקופת הריונה של מעסיקתו.

• כפי שאין לפטר עובד בעת שירותו במילואים, כך אסור לעובד להתפטר בתקופת שירות המילואים של מעסיקו.
• כשם שאין לפטר עובד בתקופת מחלתו, כך אסור לעובד להתפטר בתקופת מחלתו של המעסיק.

• כפי שמעביד מחויב לזכויות עובד ולשכרו, כך העובד מחויב למעביד למילוי תנאי משרתו במלואם.

• כשם שמעביד מחויב לפצות עובד על פגיעה בזכויותיו, כך יפוצה זה על ידי עובד שהחסיר ממה שהתחייב, לדוגמה עובד שלא התעורר בבוקר ונעדר מהעבודה ללא אישור.

• כל נטל המוטל על מעסיק פרטי לטובת העובד יגובה בפיצוי מתאים מהמדינה, למשל מס רכוש או שהמדינה תחויב להחזיר למעביד תשלום דמי ההבראה שאולץ עפ"י חוק לשלם לעובד. הרי אין להעדיף את צרכי העובד על צרכי המעסיק, מעבר למה שהתחייבו זה לזה בהסכם העבודה ביניהם, בפרט כשעצם היותו מעסיק אינו מצביע בהכרח על יכולתו הכספית/כלכלית.

המעסיקים הפרטיים אינם כבשים. הגיעה העת שקולם יישמע ושהרשות המחוקקת תקבע נורמות בוגרות ולא פופוליסטיות שהן לטובת כלל האזרחים, מבלי שתעדיף ציבור אחד תוך הפקרה וניצול של הציבור האחר.