פרופ' רות צ'אנג הגיעה לגילוי שיאפשר לנו להיחלץ מהחלטות קשות ומייסרות

את הפרסום העולמי שלה קיבלה פרופ' רות צ'אנג מאוניברסיטת אוקספורד בזכות העיסוק שלה בהחלטות קשות. היא עצמה עמדה בפני הבחירה אם להיות עורכת דין או ללכת אחרי ליבה ולהיות פילוסופית. היא התייסרה והתחבטה ולבסוף בחרה מתוך פחד, לדבריה, להיות עורכת דין - בעיקר מפני שחששה שלא תוכל להתפרנס מפילוסופיה. זוהי בדיוק הבעיה, לדעתה: במקום לעמוד מאחורי הבחירות שלנו אנו 'נסחפים' מתוך חשש או בהלה. היא למדה הכול על בשרה, 'נסחפה' ו'נישאה ברוח ללא מטרה', ורק כעבור שנים אזרה אומץ ושינתה כיוון. היא פיתחה מודל של קבלת החלטות קשות בחיים, כדי להקל על עצמה ועל רבים אחרים.

במשך שנים עמדה נבוכה מול צמתים שונים שבהם הייתה צריכה להחליט כיצד לפנות, אבל לא עוד. "אנשים כל-כך מתייסרים כשהם נדרשים לקחת החלטה, קשה לי לראות את זה".

למה, כי זה בעצם פתיר?
"בוודאי".

אז איך מקבלים החלטות קשות בקלות?
"בוא נחלק את תהליך קבלת ההחלטות בחיים לשלושה סוגים - יש מקרים סופר קלים, שמתבססים על חישוב פשוט. נגיד כשאתה חולה בצהבת וזקוק באופן דחוף לויטמין סי, יכולים להיות לך תפוז אחד או שניים, ואתה צריך ויטמין מהר, וכמה שיותר - הבחירה קלה: שני תפוזים יעזרו יותר, בתפוז אחד יש רק חצי כמות".

חישוב פשוט וקל.
"נכון, אבל רק במקרים מהסוג הזה ממש זה יעבוד לנו ככה. הסוג השני הוא בעיות קלות יחסית, שכבר אי-אפשר לשקול כמותית. למשל, האם עליי לשלוח את הבת שלי למחנה קיץ נחשב במיוחד, גם במחיר זה שלא נוכל לצאת לחופשות משפחתיות? כאן אנחנו לא נותנים לדברים ערך כמותי בסגנון 'ההזדמנות של הילד שלי שווה 10 וחופשה משפחתית שווה 4'. אבל זה מקרה די ברור. מה לדעתך צריך לעשות?".

לאפשר לילדה ללכת לחוויה המיוחדת שלה?
"כן. זה מקרה שבו נכון עבורי לתת לילדה הזדמנויות חדשות בחיים".

אז זו דילמה שאי-אפשר לחשב מתמטית, אבל היא עדיין קלה, יחסית.
"זה כמו לשאול איך לבחור בין להציל שניים מהילדים שלך שטובעים, לעומת ילד אחד שטובע. מאוד קל - אתה צריך להציל את שניהם, ולא אחד מהם. אבל זה לא משום שלהציל שני ילדים זה פי שניים יותר טוב מלהציל ילד אחד. יש דברים שאסור להתייחס אליהם כאל מערכת של ערך. הילדים לא יכולים להימדד".

אז במקרים האלה אמור להיות ברור מאוד מה עלינו לעשות.
"אלה ההחלטות הקלות. מה שניתן לכמת ולחשב עלות-תועלת, או מה שקופץ באופן ברור להיגיון שלנו. ההחלטות שלנו הופכות לקשות כשיש לנו שתי אלטרנטיבות שאי-אפשר להכריע ביניהן בצורה ברורה. כל אפשרות והיתרונות שלה".

לימדו אותנו להכין טבלה של בעד ונגד.
"זה לא באמת עוזר. לא במקרה של דילמה קשה".

אז מה קורה כשאנחנו ניצבים מול החלטה קשה, כמו להישאר בעבודה או לעזוב, לעבור למדינה אחרת, לעבור תחום או מקצוע?
"בכל מקרה כזה יש שתי אלטרנטיבות שאי-אפשר באמת לשקול את כל המרכיבים שלהן. הבעיה היא שאנשים נוטים לחשוב שהבעיה בהחלטות קשות היא היעדר מידע וחוסר ודאות - אבל זו טעות לחשוב שהחלטות קשות הן קשות כי אנחנו לא יודעים מספיק".

אז מה עושים?
"יש חמישה שלבים. בשלב הראשון צריך להעריך מה בעצם חשוב לנו בבחירה בין האפשרויות שלנו. הרבה אנשים מדלגים על השלב הזה, חושבים מה טוב יותר וזהו, אבל צריך לחשוב מה באמת משמעותי לי בבחירה הזאת".

איזה ערך אני בוחן אם, למשל, אני רוצה לעזוב הכול ולנסוע לשנה לארץ אחרת?
"השאלה מה בעצם אתה רוצה: פיתוח אישי? לימוד שפה? התגברות על משהו?".

אנחנו קוראים לזה בחשיבה יצירתית 'מה בעצם הבעיה?', כי מאחורי כל בעיה יש בעיה יותר מדויקת שצריך לפתור.
"זה מאוד דומה, ולפעמים זה מסדר את זה. בשלב השני - כמו שכל ההורים לימדו את הילדים שלהם - צריך לחשוב על יתרונות וחסרונות בהקשר למה שחשוב".

הנה, הגענו לזה, הטבלה של בעד ונגד.
"נכון. אבל הבעיה היא שתקבל רשימה מסובכת של כל הגורמים בעד ונגד".

מתי זה כן עוזר?
"כשיש לך בעיה פשוטה".

אנחנו אוהבים בעיות קשות. איך ממשיכים?
"בשלב השלישי אנחנו מחשבים את היתרונות והחסרונות, ומנסים להגיע לשיפוט כללי ביחס לדילמה שלנו".

מה זה אומר שיפוט כללי?
"איך נכון לי באופן אישי לפעול. כאן יש אלפי מחקרים על ההטיות שיהיו לך בקבלת ההחלטה. מדעי ההתנהגות יאמרו לך ללכת לאכול צהריים לפני שתחליט, או לחכות לשעה הנכונה שלך ביום, או שידברו איתך על התת המודע שלך".

וזה לא הולך לעזור לי.
"ממש לא. אתה בעיקר תגלה שאתה תקוע - אתה לא תגיע למסקנה שמשהו אחד טוב מהשני. שלושת השלבים האלה מייצגים את הדרך השכיחה לגשת לבחירות קשות או קלות. ככה אנחנו חושבים, זה המודל שאנו משתמשים בו".

וזה לא מה שאנחנו צריכים לעשות?
"זה לא יעזור. מה שיקרה אחרי הבחירה הקשה הוא שאתה תחזור ותנסה שוב, מתוך מחשבה שאולי פספסת משהו חשוב, תעבור שוב על החישוב של היתרונות והחסרונות, ושוב תיכשל".

מה שיגרום לי להרגיש רע עם עצמי.
"בבחירה קשה אין Doing it right, אתה כנראה תיכשל בשלב הזה. השלב הרביעי הוא להבין שאתה עומד בפני שתי ברירות שאפשר ואי-אפשר להשוות ביניהן, בעצם".

התחלת לסבך. עורכת הדין שהפכה לפילוסופית מתחילה להשתעשע.
(צוחקת) "זה יותר מורכב ויותר מעניין. בבחירות באמת קשות בחיים יש בפנינו שתי אלטרנטיבות שאי-אפשר לכמת באופן פשוט ולהכריע ביניהן. זה לא שדברים לא ניתנים להשוואה, אפשר להשוות אותם - אבל זה לא אומר שאחד טוב יותר או פחות טוב. הם On par".

כלומר, שווי ערך?
"בצורה כזאת או אחרת הם בעלי ערך דומה, אבל שונה".

אני הולך לאיבוד.
(צוחקת) "אוקיי. מה להיות - עורך דין או מדריך טיס? אלו שתי אפשרויות שיכולות להיות באותה סביבת ערכים (מבחינת סיפוק, מעמד או שכר). אבל זה לא אומר ששתיהן טובות לך באותה המידה".

השאלה היא למי מהן יש ערך רב יותר עבורי.
"נכון, כי גם אם תשפר אחת קצת (יותר כסף, משרד יפה יותר), המקצוע המשופר הזה טוב יותר ממה שהיה קודם, אבל לא בהכרח טוב יותר מהאלטרנטיבה. זו עדיין בחירה קשה. אפשר להשוות בין האלטרנטיבות, אבל לא באופן שהתרגלנו אליו.

"ואז מגיע השלב החמישי: אתה מתחייב לאחת מהאופציות. יש כאן החלטה פנימית - אני יכול לעמוד מאחורי האופציה הזו ולא מאחורי השנייה. אם אתה יכול להתחייב לאחת האופציות, מה שאתה עושה זה בעצם ליצור Extra value לאופציה הזו עבורך, אתה יוצר בפועל את הסיבה בשבילך לבחור באופציה הזו".

כלומר, ברגע שאני זה שיוצר סיבה לבחור להיות מדריך טיס ולא עורך דין, אני הופך את זה לבחירה נכונה?
"אתה מבצע פעולה של Make it true, ועכשיו אופציה אחת טובה יותר מהשנייה עבורך".

אז את אומרת שמה שחשוב הוא מה שקורה אחרי ההחלטה, יותר מההחלטה עצמה.
"נכון, ואתה גם הופך את עצמך לאדם ייחודי. לפני שהתחייבת שני המקצועות היו זהים עבורך, ואחרי שהתחייבת הפכת מקצוע אחד לטוב יותר ואת עצמך הפכת לאדם שעבורו מדריך טיס זה מקצוע טוב יותר מעורך דין. ככה אנחנו הופכים לסוגים אחרים של אנשים".

 איל דורון / צילום: עידו איז'ק

להיכנס לתהליך התחייבות

אני חייב להודות שהרבה קלישאות צצות לי פה, למשל: אנחנו מייצרים את הסיפור של עצמנו, נבואה שמגשימה את עצמה, לספר את הסיפור של עצמי. את לא תאהבי את זה.
"זה תהליך של התחייבות, כדי לבדוק מאחורי מה אתה יכול לעמוד, כל השאר לא חשוב".

אבל יש פה גם המון אלמנטים מודעים ולא מודעים. משהו, הרי, גורם לי להרגיש יותר בטוח ביחס לבחירה מסוימת.
"יכול להיות שאפשר להסביר את ההחלטות שלנו באמצעות גישות פסיכולוגיות, או חלקיקים תת-אטומיים, או איזה 'עצמי' עמוק שגורם לנו לנהוג בצורה מסוימת".

אני שומע כאן ציניות זועקת.
"כי כל ההסברים האלה לא נותנים לנו את החופש שאני חושבת שיש לנו. כשאנחנו מתחייבים למשהו אנחנו מתפתחים, ודרך הרצון שלנו יכולים לשנות את הכיוון שלנו ולהפוך למשהו חדש.

"בבחירות קשות יש לנו חופש לעמוד מאחורי משהו שמשנה אותנו, את האופי שלנו, את המסלול של חיינו. בגלל זה בחירות קשות הן מאוד חשובות. אנו יכולים להפוך כמעט לכל דבר, כשאנחנו עומדים בפני הבחירות הקשות האלה".

אז באופן פרדוקסלי, אם אנחנו רוצים חיים משמעותיים, חשוב להתמודד עם החלטות קשות.
"זאת הדרך להפוך למי שאנחנו יכולים להיות".

את יכולה לחלוק איתנו דילמה אישית שהיית צריכה להכריע?
"כל הבחירות הקשות שלי היו כאלה שבהן לא עשיתי את הדבר הנכון, בלי התיאוריה שלי".

ומאז הגילוי הזה אין לך החלטות קשות?
"אני גורמת להן להיות החלטות יותר פשוטות".

כי את עצמך מייצרת להן סיבות ונימוקים.
"בדיוק כך".

אני חוזר לטבלה של הבעד ונגד שגדלנו עליה ומבין עכשיו שיש כאן דימוי פאסיבי. כי הכנת טבלה משמעותה - בוא נסתכל על המציאות ונקטלג אותה לפי בעד ונגד. ואת אומרת לי למעשה - אין טבלה, היא נוצרת ומתהווה על ידינו.
"נכון, כמו שאין גם 'אני אמיתי' שאני צריכה לגלות".

אני אוהב את האופן שבו את בועטת בכל המושגים שהחזקנו בהם.
"כי זה המלכוד. זה מה שהופך את ההחלטות שלנו לכל-כך מייסרות".

אם אני מסתכל על השיח הפסיכולוגי, באופן כללי אומרים לנו שני דברים עד היום: תחשוב טוב, מדויק, מזוקק ואז תדע. רק שים לב לכל ההטיות הקוגניטיביות שיש לך כאדם - הן מכשילות אותך. ומהצד השני, אם מסכימים שעל ההיגיון אי-אפשר תמיד לסמוך, ישנם האינטואיציה, הניסיון. מה שצריך כאן זה להתחבר לעצמי ולדעת.
"ושניהם לא יעזרו לך".

וואו.
"לא יעזרו לך, אייל".

זה מאוד דרמטי, אני כבר אוהב את זה, אבל אני חייב להבין מה בא במקום.
"להתחייב לבחירה שלך. אתה אולי רוצה להיות המנכ"ל הכי מצליח בעולם, אבל לא תקום בארבע בבוקר ותקרא את כל הדוחות - אתה לא יכול לעמוד מאחורי זה, אפילו אם אתה רוצה את זה. אולי אתה רוצה להיות מיליארדר, אבל אתה יכול להתחייב רק להיות בעל עסק קטן עם חיי משפחה. כל הרעיון הוא שהתשוקות שלך הן לא אותו דבר כמוך".

רגע, זאת נקודה חשובה. התשוקות שלנו הן לא אותו דבר כמונו. הנה עוד משהו שאת מנתצת: 'תתחבר לתשוקה שלך'.
"תתחבר לדבר אחד בלבד - למה שאתה יכול להתחייב אליו".

גם לתשוקות עכשיו צריך להתחייב. אי-אפשר להאמין כמה השיח בעולם המערבי הפך למעייף. לכל דבר צריך להתחייב.
"אני חושבת שאני מציעה דווקא משהו יותר פשוט ופחות מסבך וסיזיפי. תחשוב שאין לך עצמי אמיתי שאתה צריך לגלות בתוכך. אין כאן תהליך חפירה פנימה במשך כל השנים. אתה בוחר, מתחייב לזה ויוצר את זה".

זה הסיפור שגדלנו עליו, שצריך 'לגלות את עצמנו'. ההבטחה הזאת שיש איזה עצמי עמוק, Deep self. "ואני מדגישה הבחנה אחרת - בין גילוי עצמי לבין עיצוב עצמי ועשיית עצמי (Fashioning myself ו-Making myself)".

אז כל דילמה קשה בחיים היא הזדמנות לעיצוב עצמי?
"בכל בחירה מורכבת בחיים יש לך חופש להביע את עצמך".

אז את משחררת אותי מהתחושה שהייתי צריך להבין ולדעת יותר, אם רק הייתי יותר מרוכז, מדויק, בוגר, מבין או חכם?
"בדיוק ככה. ואני בטוחה שחלק גדול מהאנשים יבינו את זה כשנזכיר להם החלטות קשות שהם כבר עמדו בפניהן. ניקח, לדוגמה, מערכות יחסים. נגיד שאתה יוצא עם שרה 12 פעמים ועכשיו אתה הולך לדירה שלה ואתה רואה גרביים מלוכלכים על הרצפה. אם אתם רק יוצאים, ולא במערכת יחסים מחייבת, אתה אומר - איכס, היא מלוכלכת. כל אחד מבין את ההבדל בין מערכת יחסים מחייבת ללא מחייבת. כל קומדיה רומנטית בהוליווד משחקת על הרעיון שאנחנו מחכים לאשטון קוצ'ר שיתחייב לנטלי פורטמן. ברגע שהוא מחליט, והוא הולך לדירה שלה, כשהוא רואה את הגרביים המלוכלכים יש להם משמעות אחרת - זה כבר לא איכס, זה כבר לא אדם מלוכלך וזה לא דוחה. במקום זה, זה אומר לו - אני צריך לעזור לה או לומר לה. כשאתה מתחייב למשהו, האופן שבו אתה רואה את העולם הנורמטיבי משתנה מהותית".

אני מנסה לחשוב על החלטות אישיות שקיבלתי בחיים.
"תחשוב על הזמן שהילד שלך נולד, בבית החולים. מה הבסיס שעליו התחייבת להפוך את היצור הקטן הזה לחלק מהחיים שלך".

נדרשו לי כמה חודשים טובים להבין שנהפכתי לאבא ולהתחייב לכל הקונספט.
"מה קרה כשהפכת למחויב? הבנת שאתה אבא - הילד הזה הוא חלק מהחיים שלי, והדרך שבה אני רואה דברים תהיה עכשיו שונה מאוד. בראייה שלי זה פשוט משהו שעשית, להחליט שאתה עומד מאחורי משהו, או לא. זה כוח שיש לנו, ואסור לצמצם אותו לדברים הפסיכולוגיים המוכרים. עמדת מאחורי הדבר הזה של להיות אבא. זה מה שחסר ברוב התיאוריות על קבלת החלטות. ויש נטייה לצמצם את זה לידע, ניסיון, תכונות אישיות. כל הנקודה היא מה שאתה יכול להתחייב אליו ולעמוד מאחוריו, שאי-אפשר להבין כמשהו שנגזר מהאישיות שלך, או מהיעדר ידע שאפשר להשיג מניסיון".

ליצור את ההסבר, לא לחפש

ולך עצמך אין יותר בעיות בקבלת החלטות?
"כן, בעיקר הפסקתי להתייסר ולסבול. אנשים סובלים כי הם חושבים שיש תשובה אחת. הם חושבים שתמיד יש הסבר למה A טוב יותר מ-B".

אבל כל התרבות מבוססת על זה. בכל סרט טוב או מחזה ישנו הרגע הזה שבו מוסבר למה הכול התחיל. מאז פרויד כולנו בלשים, ותמיד יש סיבה.
"ואני אומרת לך - תיצור את ההסבר, אל תחפש אותו".

מה נשאר לי, בכל זאת, לקראת הצומת הבא שלי, מה הבנתי כבר מההחלטות הקודמות?
"אתה לא תאהב את התשובה".

חשדתי ככה.
"החיים משתנים, אנחנו משתנים. משום שהסיבות או הערכים שאתה יוצר כשאתה מתחייב לילדים שלך, למשל, תלויים ברצון שלך, אתה חייב להתחייב אליהם כל הזמן, לנקוט עמדה - חיי הם איתם".

וזה משהו שאנחנו עושים בכל פעם מחדש.
"אתה יכול להתעורר מחר ולהיות לא מחויב יותר - תרצה לטפס על הר במקום להמשיך בחייך עם המשפחה. אתה לא יכול לעמוד מאחורי החיים שאתה מנהל עכשיו. הערך שאתה יוצר כשאתה מתחייב למשהו, הוא הדבר המעניין".

אם לסכם, אז במקרים מורכבים לא נכון לצפות, לחשב, לנתח, לדייק ולשקול אפשרויות, זה לא יעבוד ורק יתסכל. החלטה קשה היא הזדמנות. אנחנו מייצרים את הסיבות שהופכות את ההחלטה שקיבלנו לנכונה עבורנו. נתת לנו הרבה אחריות בצד הרבה חופש.
"זה תמיד הולך ביחד".