פיטורי היועמ"שית: ממה מורכב תיק הראיות של יריב לוין?

ביום ראשון תתכנס הממשלה כדי לצעוד בדרך להדחת היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה - ולהצביע בשאלת אי־האמון בה. את "התשתית העובדתית" להחלטה הניח שר המשפטים יריב לוין, שעמל על "תיק ראיות" שאמור להצדיק את ההדחה. תמונתו של לוין ליד הקלסר עב־הכרס הופצה לכל - ובתקשורת ידעו להטעים שמדובר בקובץ מסמכים בן לא פחות מ־886 עמודים.

● יועמ"שים לשעבר: הדחת בהרב־מיארה תפגע בשלטון החוק
● גם זה קרה פה | בג"ץ השאיר את היועמ"שית בודדה במערכה, לפחות כרגע

זה אכן מספר מרשים. אבל מה עומד מאחוריו? וכמה מוצק התוכן? צללנו לתיק ושרדנו כדי לספר.

ממה מורכב התיק?

התיק של לוין כולל את ההצעה להבעת אי־אמון הממשלה ביועמ"שית - ואת הנספחים להצעה. ההצעה עצמה היא בת 85 עמודים ו"המספר החזק", 886, מכוון למספר העמודים בנספחים (אנחנו ספרנו 883). בסך־הכול, אנחנו איתרנו 968 עמודים בתיק.

אבל בניגוד לרושם שאולי נוצר, אלו לא עמודים שמלאים בטענות נגד היועמ"שית. למעשה, כמעט מחצית התיק (49%) היא צירוף של פסקי דין, עתירות ותשובות להן. למשל, תשובות היועמ"שית לממשלה והיועמ"שית לכנסת בעניין עילת הסבירות - שקשה לומר שכל תו בהן הוא עדות להתנהלותה הפגומה של היועמ"שית - אחראיות לבדן ל־278 עמודים.

סוגי מסמכים אחרים שתופסים נתח נכבד מהתיק הם חוות דעת של הייעוץ המשפטי (16% מסך העמודים), מכתבים של פוליטיקאים או הצהרות שלהם (13%) ואף דו"ח של מבקר המדינה משנת 2020 בעניין המאבק בפשיעה באמצעות אכיפה כלכלית וחילוטים (9%). וכמובן, כשפשוט מעתיקים מסמכים, יהיו גם עמודים שאין בהם שום תוכן, כמו עמודים שכתובה בהם רשימת ההעתקים שאליהם נשלח מסמך או אפילו עמודים ריקים. אנחנו מנינו 18 עמודים נטולי תוכן כאלה.

התוכן המהותי הוא בהצעת אי־האמון עצמה (אותו מסמך בן 85 עמודים). התשתית העובדתית בה מחולקת לארבעה מישורים, כלשון לוין: "זיהום הייעוץ המשפטי בשיקולים פוליטיים"; "הפרת חובת אמון כמייצגת המדינה בערכאות"; "שימוש לרעה בסמכות תביעה על־ידי מדיניות אכיפה בררנית ופוליטית"; "מעילה באינטרס הציבורי וריסוק שלטון החוק".

מסמכים ארוכים נוטים להיות לא נגישים לקריאה מושכלת, במה שנראה שנותן להם מעין חסינות מביקורת. ובכל זאת, לא התעצלנו, עיינו בהם ומצאנו מספר נקודות שלא חפות מקשיים. הנה כמה מהן.

סירוב לייצג

כחלק מהטענות על "התנהלות בלתי ראויה של היועצת", לוין ציין שנרשם שיעור חריג של מקרים בהם היא נמנעה מייצוג עמדת הממשלה בבג"ץ והציגה עמדות לעומתיות לממשלה. לדבריו, מאז השבעת הממשלה ובמשך שנתיים, ב־14 פעמים היא יוצגה בבית המשפט שלא על־ידי היועמ"שית, לעומת פעמיים בלבד בכ־6 שנים שקדמו לכך.

האם היועצת יכולה לסרב לייצג את עמדת הממשלה? לדברי לוין, "הקריטריון המרכזי הוא היתכנות משפטית לייצג את עמדת הממשלה". קרי, אם יש היתכנות שעמדת הממשלה תעמוד באמות המידה המשפטיות - ראוי שהיועמ"שית תייצג אותה.

אלא שלוין לא הפנה לסימוכין לקיומו של קריטריון כזה, ונראה שהנורמה שהתקבעה בישראל היא שונה. לוין במכתבו מסתמך במקרים רבים על מסקנות ועדת שמגר שמונתה ב־1997 לבחון נושאים הקשורים לתפקיד היועמ"ש. בקשר ל"חובת הייצוג" של היועמ"ש, ועדת שמגר קבעה כי היועץ המשפטי נושא "בחובות הייצוג של רשויות השלטון".

אך בשונה מגישת לוין, הוועדה קבעה ש"אין לדרוש מן היועמ"ש כי יטען בבית המשפט טענות שאינן מקובלות עליו מאחר ואינן חוקיות או אינן הולמות את העקרונות החוקתיים המנחים אותו". הדבר קיבל גושפנקה בשורת פסקי דין שהכירו בעיקרון זה. לדוגמה, בפסק דין מ־2019, השופט אלכס שטיין אמר כי "היועץ ונציגיו אינם חייבים לטעון לטובת ההחלטה השלטונית שבחוקיותה אינם מאמינים". לפני כשבועיים, השופט נעם סולברג ציטט מדברי הוועדה בפסק דינו וכתב: "הוועדה הכירה בסמכותו של היועמ"ש לסרב לייצג את עמדת הרשות בכוחותיו־הוא".

ד"ר איתן לבונטין - שמציג גישה ביקורתית ל"מונופול הייצוג" של היועמ"שית - כתב גם הוא ש"גם בימי הבראשית ברור היה, לפחות להלכה, כי יכול שהיועץ יסרב לייצג רשות פלונית לעת מחלוקת". הוא מסתמך על דבריו של היועמ"ש חיים כהן מ־1952: "התוצאה אשר עלולה לצמוח מכך שמשרד ממשלתי זה או אחר מחליט לא לקבל עצה משפטית של היועמ"ש, היא שהיועמ"ש ובאי־כוחו לא יגנו על מעשה שלטון בניגוד לעצתו, לא בפני בית הדין הגבוה לצדק ולא בפני הממשלה ורשויותיה".

הייעוץ המאפשר

עוד לוין טען שבממשלה הקודמת בהרב־מיארה סיפקה את הסחורה של "ייעוץ מאפשר". כמה מאפשר? עד כדי כך שנתנה לממשלה לעשות צעדים מרחיקי לכת בזמן שכיהנה כממשלת מעבר ב־2022. לוין מנה שלוש דוגמאות: מינוי שופט העליון לשעבר מני מזוז ליו"ר קבוע של הוועדה למינוי בכירים, מינוי הרצי הלוי לרמטכ"ל וחתימת ההסכם הימי עם לבנון.

רק שלא תמיד המילה האחרונה הייתה של היועמ"שית. לוין ציין, למשל, כי מינויו של מזוז נפל בבג"ץ לאחר עתירה של ארגון לביא. הממשלה ביקשה למנות את מזוז ליו"ר הוועדה באופן קבוע כדי למנות את הלוי לרמטכ"ל, לאחר שהיועמ"שית והמשנה שלה ד"ר גיל לימון מצאו שלא ניתן למנות יו"ר אד־הוק רק כדי לבחור רמטכ"ל. אך שופטי בג"ץ מצאו שדווקא ניתן ודרשו שהממשלה תעשה כן. לבסוף מזוז ויתר על המינוי ובמקומו נכנס אליקים רובינשטיין.

מינוי הלוי לא אותגר, אבל הפסיקה בעניין מזוז התייחסה לכך. השופטת רות רונן כתבה: "דומה כי אין מחלוקת בין הצדדים… כי מינוי רמטכ"ל הוא צורך הכרחי ודחוף". סולברג דיבר על "הצורך החיוני" במינוי רמטכ"ל. אז לא נקבע מה בג"ץ היה פוסק לו נדרש לכך, אך ניתן לשער.

ומה לגבי ההסכם עם לבנון? לוין לא ציין שבג"ץ גיבה את היועמ"שית. הביקורת של לוין נוגעת לשני עניינים: העברת ההסכם בממשלת מעבר, ואי־הבאתו להצבעה בכנסת. אלא שבג"ץ אישר לממשלת המעבר לחתום על ההסכם מפני שהשתכנע שיש דחיפות לאשרו, וכמו כן שההסכם היה בעבודה מאז 2020 ולכן לא מהווה תוצר של הבחירות. לגבי העובדה שההסכם לא אושר בכנסת, בבג"ץ נאמר שאין חובה כתובה לעשות זאת.

כלומר, בהרב־מיארה אכן אפשרה לממשלה לעשות מהלכים חריגים בזמן ממשלת מעבר, אך אלו זכו לאישור בג"ץ. אבל, כמו במקרה מזוז, לעתים היועמ"שית אפשרה יותר מדי, ובג"ץ הגביל את הממשלה.

ועדת חקירה תעזור?

תחת הכותרת שזועקת על "פגיעה בביטחון המדינה", לוין מעלה את הטענה שהיועמ"שית סירבה לסייע להקמת מנגנון של ועדת חקירה "אשר ייתכן שהיה מביא להפסקת ההליכים שננקטים בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג נגד ראש הממשלה בנמימין נתניהו, נגד שר הביטחון לשעבר יואב גלנט, ולמניעת הליכים העלולים להינקט גם נגד אנשי ממשל ואנשי כוחות ביטחון אחרים".

במילים אחרות, לוין סבור שלולא התעקשות היועמ"שית על הקמת ועדת חקירה ממלכתית, אפשר היה להקים ועדת חקירה אחרת לבדיקת הטענות שעלו בבית הדין בהאג - שאולי הייתה מונעת את צווי המעצר שהוצאו נגד נתניהו וגלנט ומסכלת הליכים עתידיים נגד ישראלים נוספים.

ואולם, דובר בית הדין, פאדי אל־עבדאללה, שפך מים צוננים על הרעיון. בריאיון לכאן ב' שנערך שבוע לאחר הוצאת צווי המעצר בנובמבר, הוא אמר מפורשות כי "גם לו הייתה מוקמת ועדה חקירה בישראל, השופטים היו בודקים אם יש חקירה אישית נגד נתניהו וגלנט בגין אותם אישומים בדיוק שבגינם הוצאו הצווים". כלומר, בית הדין דרש חקירה פלילית, ולא היה מסתפק בשום סוג של ועדת חקירה.

נציין כי אומנם ועדת חקירה לא הייתה עוזרת בהאג, אבל לפי עיתונאי i24 News אבישי גרינצייג, היא הייתה יכולה להועיל מול ממשל ביידן. לדבריו, במסמכים של הממשל מובעת נכונות להכיר בוועדת חקירה ממשלתית בראשות שופט עליון בדימוס ובהשתתפות פצ"ר לשעבר, לצד משקיפים בינלאומיים, כמנגנון שמספיק מבחינת ארה"ב כדי להדוף את המתקפות הבינלאומיות נגד ישראל בנושא המשפט הבינלאומי.