גם הבנייה הציבורית דילגה על הגליל והנגב

אפילו באזור המפרץ, המצטיין בריבוי מפעלים כימיים, המחירים גבוהים מאשר בגליל, הנהנה מאוויר צח

הוויכוח על הנוכחות היהודית ברצועת עזה הסתיים. עכשיו מתלהט מחדש הוויכוח על הנוכחות היהודית ביהודה ובשומרון. זקני צפת זוכרים עוד את הוויכוח שהתנהל בשנות השלושים של המאה שעברה, כשהאופטימיסטים שרו "שתי גדות לירדן, זו שלנו - זו גם כן", ואילו הפזמון הפסימיסטי היה "שתי גדות לירקון, זו של ויצמן - בן-גוריון". מאחר שהוויכוח שב להתלהט, זהו בדיוק הזמן להתבונן במבט צונן באזורים שיהודי ישראל רוצים באמת להתנחל בהם. עיון בדו"חות אגף המידע והניתוח הכלכלי של משרד הבינוי והשיכון מצביע היטב על המגמה, בעזרת הנתונים על מחירי הדירות ועל מכירת הדירות באזורי הארץ השונים.

מחיר דירה ממוצעת בארץ היה 662 אלף שקל ברבעון האחרון של 2002, והוא עלה במקצת, ל-672 אלף שקל, ברבעון הראשון של 2005. בעוד שהממוצע הכוללני הזה מעיד על יציבות רבה, שונה המצב אם בוחנים את הדירה לפי הגודל והאזור. נבחן, למשל, את המצב בדירות בנות 3.5-4 חדרים, האופייניות למשפחות מסודרות שאינן אמידות במיוחד. מתברר, שבאמת יהיה צורך לעודד את המעבר לגליל ולנגב. מחיר דירה ממוצעת בגודל הבינוני הזה ירד בשנתיים האחרונות במחוז הצפון מ-520 אלף שקל ל-489 אלף שקל. במחוז הדרום ירד המחיר בקבוצה זו מ-502 אלף שקל ל-457 אלף שקל. וכל זה בתקופה, שבה מחיר דירה ממוצעת בגודל זה דווקא עלה בארץ כולה, מ-725 אלף שקלים ל-746 אלף שקל. במילים אחרות, מאז סוף 2002 ועד תחילת 2005 נמשכה המגמה שנראתה גם קודם: לדלג על הנגב והגליל בבחירת מקום המגורים.

למה להגיד "נמשכה"? מפני שכבר בעבר התבלטו הבדלים במחירי הדירות באזורי הארץ השונים - לרעת הנגב והגליל. ברבעון הראשון של 2005 עלתה דירה ממוצעת בת 3.5-4 חדרים בתל-אביב 1.14 מיליון שקל; בירושלים - 886 אלף שקל; בשרון - 838 אלף שקל; בגוש דן - 792 אלף שקל; בחיפה - 687 אלף שקל; בקריות שליד חיפה - 506 אלף שקל. מעניין שאפילו באזור המפרץ, המצטיין בריבוי מפעלים כימיים, המחירים גבוהים מאשר בגליל הנהנה מאוויר צח. ובאופן כללי, היהודים אוהבים את ירושלים, אבל הם אוהבים עוד יותר את תל-אביב, ואם אין להם די כסף, הם מוכנים להסתפק באזורים הסמוכים לתל-אביב.

אמנם, שוק הדירות להשכרה אינו גדול בארץ. אבל גם כאן, ההעדפה האזורית ברורה. אם נתבונן בדירות שגודלן בין 2.5 ל-3 חדרים נגלה, שהמיתון נמשך עדיין ברבעון הראשון של השנה הנוכחית. שכר הדירה הממוצע בשוק הפרטי של דירות בגודל בינוני בארץ כולה היה 2,332 שקל בחודש ברבעון האחרון של 2002, והוא ירד ל-2,043 שקל ברבעון הראשון של 2005. ירידת שכר הדירה היתה אופיינית לכל אזורי הארץ, אבל עדיפות אזור המגורים היתה ונשארה כמו בעבר, וכמו בשוק הדירות שבבעלות הדיירים: תל-אביב נשארה בראש עם שכר דירה ממוצע של 2,716 שקל בחודש לדירה בת 2.5-3 חדרים, ואחריה, בדירוג יורד, ירושלים, גוש דן, השרון, המרכז, חיפה, הקריות - עד לשכר דירה בסך 1,586 שקל בדרום ו-1,514 שקל לחודש בצפון.

הנטייה המעטה של רוב הישראלים להצביע ברגליהם בעד שלמות הארץ ואפילו בעד שלמותה של המדינה היהודית בגבולות הקו הירוק, באה לידי ביטוי גם בנתוני מכירת הדירות - בשוק הפרטי וביזמה הציבורית כאחת. מעניין שאפילו משרד הבינוי והשיכון זנח את הגליל והנגב בשנים האחרונות. ולא רק למען יו"ש. מספר דירות הבנייה הציבורית שנמכרו בגליל היה 1,203 ב-2001 ו-389 בלבד ב-2004. מספר הדירות שמכרה היזמה הציבורית בדרום ירד מ-2,316 ב-2001 ל-800 ב-2004. מעניין שהירידה היתה מרוסנת יותר במרכז הארץ, ובעיר מודיעין דווקא עלו מכירות היזמה הציבורית מ-1,047 דירות ב-2001 ל-1,445 דירות ב-2004. ומעניין לא פחות, שהשיווק הציבורי בירושלים, סלע קיומנו, ירד כדי חצי מ-2,426 דירות ב-2001 ל-1,259 ב-2004.

אם הבנייה הציבורית פנתה למרכז הארץ, ברור שהבנייה הפרטית עשתה זאת ביתר מרץ - למרות רפיון הבנייה בכלל בשנים האחרונות. מספר הדירות שנמכרו בשוק הפרטי בדרום ירד מ-2,239 ב-2001 ל-1,551 ב-2004. הירידה בצפון היתה תלולה עוד יותר: מ-1,160 דירות ל-512. ירידה קלה במכירות השוק הפרטי היתה גם במרכז, אם כי נמכרו שם 4,456 דירות ב-2004. אבל תל-אביב היתה ונשארה עיר ללא הפסקה: 2,490 דירות מכרה בה היזמה הפרטית ב-2001, והמספר עלה ל-3,198 דירות ב-2004.

בקיצור, אפשר להתווכח בלי סוף על גושי התיישבות ביהודה ובשומרון, אבל לאמיתו של דבר מסתפקים רוב יהודי ישראל בגוש הגדול שבמרכז הארץ. אז אולי נצליח למנוע את הקמתה של המדינה הפלשתינית, אבל מה יהיה על המדינה היהודית?