בישראל מרגיעים: "מנגנוני הבקרה ימנעו השתלטות על המים הציבוריים"

העובדה שמשק המים שלנו מתקדם לפחות מבחינה טכנית, היא תוצאה של המחסור שילך ויגבר עם השנים בעקבות עליית רמת החיים, והצורך לספק מים גם לשכנים הסובלים אף הם ממצוקת מים.

העובדה שאנחנו מדינה קטנה וצפופה אף היא מחייבת משנה זהירות בכל הקשור בטיפול בשפכים ובקולחים. בשל סיבה זו ניתן למצוא כל כך הרבה חברות ישראליות שמתעסקות בנושא, כדי לספק את צרכי השוק המקומי, אך גם מתוך תקווה לפרוץ לעולם. הטיפול הממשלתי בנושא, כמו בהרבה בנושאים אחרים בחיינו, לוקה בחסר.

משק המים בישראל לא הופרט, ואם יופרט בעתיד הדבר יעשה רק בשוליים, בתחום הפקת המים (התפלה וטיפול במים מליחים) ובתחום הטיפול בשפכים. הסיבה לכך היא, שמים הם מוצר בסיס ולכן הטיפול בהם הוא בחזקת מונופול טבעי, מונופול שמדינתנו אינה ממהרת להוציא מידיה.

על רוב ייצור המים ועל ההולכה שולטת חברת המים הלאומית מקורות. האספקה לתושבים מתבצעת באמצעות הרשויות המקומיות, אשר רוכשות את המים ממקורות או מחברות אשר להן זכויות הפקה, ומזרימות אותם לבתים.

את המחירים קובעת הממשלה. על-פי החוק האחראית על משק המים היא נציבות המים, אך בפועל מתחלקת האחריות בין משרדי ממשלה שונים - משרד האוצר, משרד הבריאות, המשרד לאיכות הסביבה ואפילו משרד ראש הממשלה ומשרד החוץ, בוחשים לא אחת בנושא. אין צורך לציין שמשרדים אלה פועלים ללא תיאום.

הסיפור הגדול של משק המים יהיה בשנים הקרובות חוק התאגוד, שיאפשר כניסה של חברות פרטיות למשקי המים העירוניים, המגלגלים 3.5 מיליארד שקל בשנה.

כמעט ארבע שנים לאחר שהכנסת חוקקה את חוק תאגידי מים וביוב, שמטרתו לנתק את ניהול משק המים מיתר השירותים העירוניים, הפרידו שבע רשויות את משק המים שלהן מהקופה העירונית, ואחרות נמצאות בעיצומו של התהליך. ההפרדה מחייבת את הרשות לנהל את המים והביוב תחת משק כספי נפרד, ולהשקיע את תקבולי המים והביוב אך ורק במשק המים, ולא בפעולות אחרות של הרשות (גינון, חינוך ועוד).

החוק כולל שני שלבים. השלב הראשון הוא הקמת חברה על-פי רישיון של הממונה על התאגידים, אליה יועברו כל זכויות הרשות בנכסים המשמשים את משק המים והביוב. החברה, אשר תפעל תחת פיקוח של רשות ממשלתית שהוקמה למטרה זו, תהיה בשלב השני רשאית להפריט את התאגיד על-ידי מכירתו לגורמים פרטיים.

החברה הפרטית תרכוש את המים ממקורות, תספק אותם לתושבים ותטפל בשפכים. החשש הגדול, כפי שמלמד הניסיון העולמי, הוא מפני עלייה במחירי המים מיד עם כניסת היזם הפרטי.

כך למשל, באנגליה עלו מחירי המים בצורה ניכרת בעקבות ההפרטה. תומכי התאגוד טוענים, שאצלנו אין לחשוש מתופעה כזו, שכן החברות האנגליות נאלצו להתמודד עם בעיות צנרת קשות, ועם אוכלוסייה שברובה לא הורגלה לשלם בעבור מים.

מנכ"לית אורבניקס, איריס אפרת, המתמחה בייעוץ כלכלי ותכנוני לרשויות מקומיות, לא חוששת מהשתלטות גורמים פרטיים על המים הציבוריים. החוק, היא אומרת, מספק מנגנוני בקרה שימנעו זאת. לדבריה, הקמת התאגידים והאפשרות לגייס משקיעים פרטיים יאפשרו לרשויות לפתח ולשקם את המערכות הקיימות, מבלי שהדבר יעיק על תקציביהן.

לדבריה, "כמדינה צעירה מצבנו טוב לא רק יחסית למדינות מתפתחות אחרות, אלא גם למדינות ותיקות באירופה. בתחום הזה יש לעולם מה ללמוד מאיתנו".

מנהל המינהל למשק המים ברשויות המקומיות, שלמה דולברג, מסביר, שישראל מחקה את מודל ההפרטה האנגלי, שעבר לדעתו בצורה טובה. לדבריו, "מכירת נכסי הרשות לתאגיד תספק פתרון כלכלי לחלק נכבד מהבעיות המוניציפאליות. הרשות אמנם תפסיד את תקבולי המים השוטפים, אך תהיה לה הזדמנות להפוך את המים לנכס מניב. פדיון הנכסים, 30% בשלב הראשון ו-70% בעת ההפרטה, יאפשרו לה רווח חד-פעמי, אותו תוכל להשקיע גם בפרויקטים אחרים. במקביל, הציבור ירוויח פעמיים: הוא ייהנה ממים באיכות משופרת, משירות יעיל יותר וממחיר תחרותי".

הכי חשובה היא העובדה, שנושא המים יוצא מהתקציב העירוני ויהפוך למשק סגור מבחינה כלכלית.

דו"ח הוועדה הציבורית המייעצת לתעריפים במשק המים, בראשות פרופ' ראובן גרונאו, שהוגשו למועצת רשות המים והביוב, קבע, שבעידן של תאגידים ניתן לבטל את היטלי הפיתוח, שכן פתוחה בפניהם הדרך לפנות לשוקי ההון למימון הפעילות. הסיבה לכך היא, שנושא ההיטלים הפך לכר פורה לחיכוכים בין קבלנים לבין הרשויות, והגיע העת לחדול מכך.

עוד קבעה הוועדה, שביטול היטלי הפיתוח למים וביוב יאפשר להוזיל את הדירות ביישובים בהם קיימים תאגידים. בי-ם ניתן יהיה להפחית את המחיר ב-14 אלף שקל, בראשל"צ ב-13.2 אלף שקל, בפתח-תקוה ב-9.2 אלף שקל ובנתניה ב-12.5 אלף שקל.

המלצה נוספת היא להכיר בפחת מים (אובדן מים עקב תשתית לקויה) שיגיע עד לרמה מוכרת של 8% לשנה, בניגוד לפחת המגיע כיום ל-10%. לדעת הוועדה, דבר זה יביא לחיסכון במים.

עוד ממליצה הוועדה להעמיק את הגבייה, ובכך להביא להוזלת התעריפים ולצמצום המצב בו חלק מהצרכנים מסבסדים צרכנים אחרים. המלצה נוספת היא לקבוע את התעריפים לחמש שנים לפחות, במהלכן ינהלו התאגידים את עסקיהם בהתאם לעקרונות עסקיים בהתערבות מועטה מצד הרגולציה.

ישראל מתקדמת גם בשיתוף המגזר הפרטי בפרויקטים שונים בתחום המים. היא מהמדינות הבודדות בעולם המבצעת פרויקטים להשבת קולחים לחקלאות, כאשר רוב מתקני טיהור השפכים בארץ מתופעלים על-ידי חברות פרטיות.

לאחרונה פרסם המשרד לאיכות הסביבה מסמך ממנו עולה, שבשל חובות הרשויות חלק גדול מהמתקנים בארץ עומד בפני קריסה. משמעות הדבר היא, שהשקעה של 5 מיליארד שקל במכוני הטיהור עומדת לרדת לטמיון.

הדבר חמור במיוחד על רקע דו"ח וענת ענבר, שקבעה, שיש לטהר את כל הקולחים בארץ לרמה שלישונית, המאפשרת השקיה לכל סוגי הגידולים החקלאיים.

אישור הדו"ח מתעכב מזה מספר שנים בשל התנגדות חלק מהרשויות הטוענות שיש לאמצו בשלבים, ולא בכל המכונים, שכן העלאה גורפת של איכות הטיהור תגרום לבזבוז כספי רב.

הסיכוי בכל זאת להעלאת רמת הטיהור בא דווקא מכיוון האכיפה. המשרד לאיכות הסביבה מקשה את ידו בשנים האחרונות נגד רשויות המזרימות קולחים לים ולנחלים.

הדרישה לשדרוג המתקנים תחייב השקעה נוספת בשורה ארוכה של מתקנים, ולא מעט חברות כבר הודיעו שיש להן טכנולוגיה מתאימה.

בנושא ייצור המים, אין ספק שהמדינה עומדת בפני עידן חדש, מגשים נבואות, בו רוב צריכת המים העירונית תסופק על-ידי התפלה. תוכנית המתאר הארצית למים קובעת, שעד 2025 רוב הצריכה העירונית תסופק על-ידי התפלה. גם אם יעד זה לא יוגשם בתאריך הנקוב, אין ספק שכמה שנים אחר כך, לא יהיה מנוס מתוספת מים גדולה.

לפני מספר שבועות חנך קונסורציום V.I.D מתקן התפלה גדול ראשון לאורך חופי הים התיכון, באשקלון, לייצור 100 מיליון מ"ק מים המוזרמים לדרום הארץ. מחיר מ"ק מים הוא 52 סנט, הנמוך ביותר שהושג עד כה בעולם.

בחוף פלמים מוקם מתקן התפלה נוסף לייצור 30 מיליון מ"ק מים על-ידי קונסורציום ויה מאריס. לפני מספר חודשים פרסם האוצר מכרז נוסף להקמת מתקן התפלה לייצור 100 מיליון מ"ק מים בחדרה. ב-7 אתרים נוספים בארץ מתפילים יזמים מים מליחים ומוכרים אותם למערכת הארצית.

מנכ"ל VID, גוסטבו קורננברג, אומר: "אני רואה התעוררות אדירה בעולם בתחום ההתפלה. מתקני התפלה מוקמים בטקסס, בקליפורניה, בסין, בסידני ובמזרח הרחוק. כל העולם מחפש מים, ולישראל יש הזדמנות לקחת חלק, כמי שהצליחה להשיג את המחיר הנמוך ביותר".

אנשי עסקים פרטיים, שבעבר לא היתה להם זיקה למים, מגלים עניין. מוריס קאהן, למשל, רכש את הסטארט-אפ אטלנטיום שעוסק בטיהור מים, ויונתן ליטרסדורף רכש את אליף שעוסקת בטיהור שפכים.