דמי הטיפול לרישום זכויות: עם כל הכבוד לחופש העיסוק של עורכי הדין

זכויותיהם של רבים מרוכשי הדירות בישראל אינן רשומות בפנקסי המקרקעין, בשל הליכי הרישום המסורבלים האורכים שנים. על הקרקע הפורייה של הבירוקרטיה, ובהעדר רישום מוסדר, קיבלו חברות בנייה רבות מעמד מעין ציבורי של חברות "משכנות" (מעמד שניתן להן ע"י בית המשפט, ולא באמצעות חקיקה מוסדרת - ע"א 2299/99 אברהם שפייר ואח' נ' חברת דיור לעולה בע"מ ואח', פ"ד נה (4) 213).

לחברות אלה ניתן מנדט לניהול מרשם פנימי עבור רוכשי הדירות, אשר ישקף את כל הפעולות אותן מבקשים בעלי הזכויות בדירות לבצע בזכויותיהם (כגון: מכירה, משכנתא וכו'). זאת, על מנת שבעת הרישום בפנקסי המקרקעין ישקף הרישום הפנימי במדויק את מצב הזכויות של הרוכשים. כל זה נעשה בדרך כלל באמצעות משרדי עו"ד, אשר נשכרו לצורך הטיפול במרשם.

נוהג נפסד של אותן חברות משכנות היה לקבוע בחוזי המכר תנאי מחייב לפיו בכל מכירת נכס, אשר הרישום לגביו מתנהל בפנקסיהן, ישא צד ג', הרוכש החדש, בתשלום "דמי טיפול" גבוהים בגין רישום הזכויות על שמו בפנקסי החברה, בסך של 1/2% עד 1% ממחיר התמורה, בצירוף מע"מ.

על מנת לנסות ולמגר תופעה זו, פרסמו ביום 1.12.99 שרי האוצר והבינוי והשיכון, מכוח סמכותם בחוק הפיקוח על מחירי מצרכים ושירותים, תשנ"ו - 1996 צו (צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (קביעת מחיר מרבי לשירותי נותן שרות בהעדר רישום בפנקסי המקרקעין), תש"ס - 1999, המגביל ומקביל את הסכומים שניתן לגבות עבור רישום זכויות בנכס, אשר הרישום לגביו מתנהל בפנקסי החברות "המשכנות" או אצל מי מטעמן, לגובה הסכומים אשר נגבים עבור פעולות רישומיות אצל רשם המקרקעין, סכומים הנמוכים באופן ניכר מהסכומים שנגבו עד אז.

על "אווזה" זו, המטילה ביצי זהב, לא הסכימו לוותר חלק מהחברות המשכנות וחלק מעורכי הדין שטיפלו מטעם החברות ברישומים הפנימיים, ובשנת 2000 הוגשו כנגד משרדי האוצר והבינוי והשיכון תובענות, במטרה להסיר את "חרב" הצווים הנוגעים להגבלת "דמי הטיפול".

ראשית הוגשה עתירה, לפיה התבקש בית המשפט המחוזי בת"א להצהיר כי המונח "נותן שרות" הטבוע בצו הפיקוח אינו כולל את עורכי הדין המטפלים במכירת הדירות מטעם הקבלן. בית המשפט העליון, מפיה של השופטת רות שטרנברג-אליעז, דחה את העתירה תוך קביעה, כי באיזון בין חופש העיסוק של עורכי הדין ובין טובת ציבור רוכשי הדירות, טובת הציבור גוברת. מה גם, שאת הפגיעה "האנושה" בשכר הטרחה יכולים אותם עורכי דין להשלים מאותן חברות בנייה ששכרו אותם לטפל ברישום (ה.פ 995/00 עו"ד וינברג דורון נ' שר הבינוי והשיכון ואח').

תובענה שנייה הוגשה אף היא לבית המשפט המחוזי בת"א, במטרה לאשר את התנאי לגבי חובת תשלום עתידי של "דמי הטיפול" שהופיע בחוזים שנחתמו טרם כניסת הצווים לתוקף (ה.פ 1721/00 פרידמן חכשורי נ' מדינת ישראל).

לאחרונה ניתן פסק דין ע"י השופטת ציפורה ברון מבית המשפט המחוזי בת"א, הדוחה את התובענה וקובע: "נוכח המחירים המופקעים שגובות חברות הבנייה עבור ניהול המרשם הפנימי ונוכח התמריץ השלילי שיש לחברות אלה בכל הנוגע לקצב הטיפול בהשלמת הרישום של יחידות הדיור בלשכת רישום המקרקעין, אך ברור הוא, כי הגבלת תעריפי הטיפול אשר גובות חברות הבנייה מתיישבת עם טובת הציבור בכללותו".

כמו כן, גיבתה השופטת ברון את החלטה בחוסר ניקיון כפיה של המבקשת - חברת פרידמן חכשורי, שבפועל המשיכה החברה לגבות מחירים הגבוהים מאלה הנקובים בצוו הפיקוח.

מעניין יהא לראות, כיצד ינהגו אותן חברות אשר גבו דמי טיפול גבוהים בניגוד לצו הפיקוח, כלפי אותם רוכשי הדירות אשר בלית ברירה שילמו כספים שנדרשו מהם שלא כדין, והאם החלטה זו של בית המשפט תשפיע על תוכן ההחלטה בתובענה ייצוגית תלויה ועומדת, על סך 7.5 מיליון שקל, שהוגשה נגד החברה ע"י בני זוג ששילמו את דמי הטיפול בעל כורחם.

הכותב הוא ממשרד ס. מסיקה המתמחה במקרקעין.